בהר הבית גרים בכיף משפחת פיטיאני

דף הפייסבוק האסלאמי הפופולרי "מרכז המידע ואדי חילווה" הקדיש בשבוע שעבר כתבה מצולמת למשפחת פיטיאני אשר מתגוררת לפנים מהכותל המערבי. חלונות הבית מכוונים בדיוק מול כיפת הסלע, קרוב כל כך. בעלת הבית אימאן פיטיאני, הגדירה זאת באמרה שהיא "מתגוררת בתוך מסגד אל־אקצה". הפיטיאנים מתגוררים במתחם שער הטהרה לצד כמה משפחות מוסלמיות נוספות. "כאשר הטורקים עזבו את ירושלים ב־1917", הסבירה, "הם העבירו את הזכויות על הבית הזה לידי סבא של בעלי, שייח' חוסיין, מכיוון שהוא היה איש צדיק ואימאם במסגד אל־אקצה המבורך. מאז הוא נטל את האחריות עליו והחזיק בו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 20 שנה לנסיגה: צה"ל לא ניצח, את המחיר אנחנו עדיין משלמים
– המגוון הישראלי: חמישה דורות, משפחה אחת שכוללת הכל
– "מפקדים למען ביטחון ישראל" שבויים בקונספציה

"ותודה לא־ל", היא ממשיכה, "אנחנו מוסיפים לשאת באחריות למסגד גם בדורות הבאים. סבו של בעלי נהג להתפלל עם הצבאות הטורקיים שנכחו באל־אקצה. אנחנו יוצאים ונכנסים אל ביתנו דרך אל־אקצה (הכוונה לרחבת הר הבית. א"ס) אבל מאז משבר הקורונה השערים ננעלו ואיש לא היה רשאי להגיע לשם מלבד שומרי הווקף. מחלקת ההקדשים האסלאמית פתחה בשבילנו שער אחר (שיוצא אל שוק הכותנה ולא אל ההר), ודרכו יצאנו ונכנסנו.

"אנחנו מודים לא־ל שאנחנו גרים בבית הזה כי זו נחמה בלתי ניתנת לתיאור, ובשביל ילדיי אפילו יותר מכך. בכל בוקר אני פותחת את החלון למראה יפה מאוד. הטוב ביותר הוא להתעורר לכוס קפה מול מראה כיפת הסלע. אפילו כאשר אני עובדת בבית אני יכולה לראות ממקום עומדי את חצרות מסגד אל־אקצה. בעלי עובד בהקדש האסלאמי כמפקח על שומרי הווקף, ואני נוהגת לצפות בו שם בעת עבודתי בבית. כשאני צריכה ממנו משהו אני תולה מגבת בחלון והוא מיד מבין שאני זקוקה לו, גם כשדיבור בסלולר בלתי אפשרי.

"אנחנו נתקלים בהרבה קשיים", הוסיפה אימאן פיטיאני. "כל האירועים מתרחשים מול עינינו. העשן והגז שמפוזרים כאן חודרים דרך החלונות, וכשילדיי היו קטנים חששתי להם. כעת הם גדלו ואנחנו עדיין עדים לתקריות. היינו כאן בזמן האינתיפאדה ובעת אירועי גלאי המתכות והיינו עדים גם לשהידים ששילמו בחייהם. בכל פעם שתקריות כאלו מתרחשות באל־אקצה אני נזקקת לרופא מכיוון שאני חשה בלחץ בשריר הלב.

"אנשים מחכים לחודש הרמדאן כדי לבקר באל־אקצה", היא סיימה, "אבל השנה הרמדאן היה כה עצוב עד שחשתי כאילו זה כלל איננו חודש הרמדאן. בדרך כלל ברמדאן נמצאים בחצרות המסגד אנשים רבים כל כך עד שאי אפשר לראות כלל את הרצפה. אני עצובה כי בכל שנה אל־אקצה מלא מתפללים, ואילו השנה הוא היה ריק".