אולי לא שמתם לב, אבל מאז השבוע שעבר משהו בסיסי השתנה במזרח התיכון. לוב, מדינה שקרועה כבר תשע שנים במלחמת אזרחים, חולקה דה־פקטו לאזור בשליטה רוסית ואזור בשליטה טורקית. ממש כמו בעידן האימפריאלי. ולא, זה לא קרה פתאום. כבר שבועות ארוכים טורקיה ורוסיה, כל אחת בתורה, מזרימות ציוד כבד ומחמשות את הקליינטורה המקומית שלהם. הטורקים את הממשלה האסלאמיסטית שמושבה בטריפולי, ואילו הרוסים את כוחותיו של הגנרל ח'ליפה חפתר היושב בבנגזי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ירדן מאותתת: אנחנו כאן ואנחנו חלק מהמשוואה
– בלוד מנסים להנמיך את המואזין, המוסלמים: זו מלחמת דת
– זעם בירושלים: רחובות מרכזיים ייסגרו לטובת בעלי העסקים
כדי לקבל מושג על היקף הפעילות נאמר רק שביישומוני המעקב אחר הנעשה בשמיים נרשמו בחודש האחרון יותר מ־60 טיסות מטען מטורקיה ללוב. גם הרוסים לא טמנו את ידם בצלחת. אולם מה שקיבע את המציאות החדשה הוא מהלך בזק מבית היוצר של ולדימיר פוטין, שהנחית בשבוע שעבר בלוב צי קטן אבל משמעותי של 14 מטוסי קרב רוסיים דור 4. המטוסים הללו אמנם לא ביצעו עדיין ולו גיחה אווירית אחת, אבל עצם נוכחותם משנה את המציאות בשטח מן היסוד. מעתה, רוסיה היא שקובעת את המהלכים בשטח. ולראיה, השבוע כבר נחת לשיחות במוסקבה אחמד מייטיג, סגן ראש הממשלה האסלאמיסטית היושבת בטריפולי.
מה שמעניין ואולי גם קומי בכל הסיפור הוא שאף שלאיש אין אשליה כי מדובר במטוסי קרב רוסיים, במוסקבה עדיין מקפידים להכחיש שמדובר במטוסים שלהם; אין להם סימני זיהוי והם בכלל הגיעו מסוריה. מי שמטיס אותם הם ערב רב של שכירי חרב בשירות החברה הרוסית וגנר, בבעלותו של יבגני פריגוז'ין המכונה גם הטבח של הקרמלין.
מעללי וגנר מוכרים היטב לקוראי טור זה, בעיקר מפעילותם בשנים האחרונות בסוריה. תרגיל הנחתת מטוסי הקרב בלוב הוא כנראה הלקח שספגו לפני שלוש שנים בסוריה, כאשר כמה מאות שכירי חרב שלהם ניסו להשתלט על שדה נפט גדול בצפון מזרח סוריה. האמריקנים, שעקבו מרחוק, הזהירו אותם וקראו להם לעצור. משלא נענו, העלו האמריקנים לאוויר צי כבד של מטוסים, שהגיעו מבסיסיהם ברחבי המזרח התיכון, וקצרו בכוחות הרוסיים על הקרקע ללא רחמים. התוצאות היו משפילות עד כדי כך, שהרוסים עשו מאמץ גדול להסתיר את עצם קיומו של הקרב. אולם לאחר ששקי הגופות החלו להגיע לרוסיה בזה אחר זה, התברר שבקרב הזה נהרגו יותר מ־300 שכירי חרב של חברת וגנר.
בשנה האחרונה הגיעו אנשי וגנר גם ללוב. הם היו אמורים לסייע לגנרל חפתר לכבוש את טריפולי הבירה ולהכתיר עצמו לשליט המדינה, אבל המשימה לא צלחה. בשבועות האחרונים אף ספגו כוחותיו של הגנרל סדרת מפלות, האחרונה שבהן היא אובדן שדה התעופה א־ווטיה, הסמוך לגבול עם תוניסיה. המפלות היו אמיתיות, אבל הן הכשירו את הקרקע לתרגיל הטעיה מהסוג החביב על פוטין. בימים שקדמו לכניסת הפתע של מטוסי הקרב הרוסיים ללוב טיפחו הרוסים מצג שווא שלפיו כוחות וגנר בדרכם לעזוב את לוב ולהניח לממשלה האסלאמיסטית בגיבוי טורקי להשתלט על השטח. המצג הזה אפשר לשכירי החרב לצאת בצורה מסודרת, על שלל הציוד שברשותם, ללא צורך לנהל קרבות נסיגה. אבל אז התברר שמשהו אחר לגמרי מתרחש. הרוסים לא בדיוק נסוגו, אלא נערכו בקו הגנה חדש. והעיקר, בניגוד למצב בדיר א־זור, מעתה עומד לרשות וגנר כוח חיפוי אווירי משמעותי.
יתרה מכך: בתנאים שנוצרו, לטורקיה ולרוסיה אין אינטרס של ממש להילחם זו בזו אלא דווקא להגיע להסכמה על חלוקת אזורי השפעה. שכן מעבר לליטרת הבשר בדמות תמלוגים משדות הנפט העשירים של לוב, שיועברו לפוטין ולכמה אוליגרכים נבחרים, לוטש כעת הקרמלין את עיניו לאופציה האסטרטגית של הקמת בסיסים צבאיים לחופי לוב. ומאז השבוע שעבר האופציה הזאת נראית אמיתית מתמיד. התלות של הגנרל חפתר בקרמלין היא כזו שלא מן הנמנע שבבוא היום הרוסים "יוזמנו" להקים בסיסי צבא מול חופיה הדרומיים של אירופה. אלה יהיו הטרטוס והחמיימים של לוב. רוסיה תוכל לשלוט לא רק על שער הכניסה לאפריקה או על זרם היציאה של פליטים לאירופה; הבטן הרכה של אירופה תהיה מונחת לרגליהם, ונוכחותם תהווה איום מתמיד על בסיסי נאט"ו.
הזיה ניאו־עות'מאנית
בעוד הרוסים משקיעים בכוח אווירי, הטורקים מבצרים את מעמדם בים התיכון. לא פחות משש משחתות טורקיות משייטות כעת לחופי לוב. בשבועות האחרונים יצאו מטורקיה ללוב עשרות טיסות מטען ועל סיפונן נשק ותחמושת, רחפנים וארטילריה, יועצים צבאיים ואנשי עסקים. נכון, טורקיה במצב כלכלי קשה. הלירה בצניחה מתמדת. אבל ארדואן נחוש בהימור שלו על לוב.
בנובמבר האחרון ניצל ארדואן באופן מזהיר את המשבר הצבאי והכלכלי שבו הייתה שרויה הממשלה בטריפולי בראשותו של פאיז סראג', ועט עליו כסוג של מושיע. התוצאה הייתה חתימה על סדרה של הסכמים ובהם שיתוף פעולה צבאי וקביעת גבולות ימיים בין טורקיה ללוב. ההסכם מסתמך על החוק הימי הבינלאומי, המאפשר למדינות שהמרחק בינן אינו עולה על 400 מייל לאחד את שטחיהן הימיים. החשיבה הטורקית מאחורי ההסכם מבוססת על תפיסה ותיקה, המכונה "דוקטרינת המולדת הכחולה". זוהי דוקטרינה צבאית אסטרטגית השואפת לבסס את שליטתה של טורקיה בשטחי הים התיכון בהיבט צבאי, כלכלי ואנרגטי, ולספק לטורקיה את התנאים להפוך למעצמה ימית אזורית.
בעשור האחרון, ככל שהתרבו הגילויים של שדות גז במזרח הים התיכון, נוצר מערך של בריתות והסכמים בין המדינות שהשכילו להגדיר בזמן את האזורים הימיים הכלכליים שלהן, ופתחו במרוץ לאיתור שדות הגז בים ופיתוחם. ישראל התברגה היטב לתוך מערך של שיתוף פעולה כלכלי ואסטרטגי עם יוון, קפריסין ומצרים. אפילו לבנון והפלסטינים השכילו איכשהו להתמקם בשולי המגמה. מי שנותרה מחוץ למשחק היא דווקא טורקיה, שממשלתה איחרה להכריז מבעוד מועד על שטח ימי כלכלי משלה. וכך, בעוד מדינות האזור קובעות עובדות בשטח, טורקיה נותרה מאחור.
זה לא היה מקרי. מה שעמד מאחורי הדשדוש הטורקי לא היה תוצאה של הזנחה, גם לא יחסיה המעורערים של אנקרה עם מדינות האזור. הייתה זו דוקטרינת המולדת הכחולה, שביטאה את השאיפה הטורקית להקרין עוצמה צבאית ומדינית מעבר לגבולותיה. שאיפה כזו איננה מתיישבת עם הגדרה של שטח ימי כלכלי מצומצם. לשיטתה של אנקרה, הים התיכון כולו שלה.
כל זה נראה עד לא מכבר כסוג של הזיה ניאו־עות'מאנית. עד שארדואן הפתיע בגדול וחתם עם ראש ממשלת לוב על ההסכם שמנכס להן את השטח הימי שבין טורקיה ללוב. לא עברו שישה חודשים, וארדואן מיישם בפועל גם את ההסכם הצבאי וגם את ההסכם הימי. השבוע הודיעה טורקיה כי בקרוב תפתח בקידוחי אקספלורציה מול חופי לוב. "בתוך שלושה־ארבעה חודשים", הבטיח שר האנרגיה הטורקי, "יחלו החיפושים". אמנם ממש לא ברור אם במחיריו הנוכחיים של הגז הטבעי יש היגיון כלכלי בהשקעה בחיפושי גז ונפט לחופי לוב. אבל מבחינת ארדואן, זה בדיוק מה שנחוץ לו כדי להקרין עוצמה צבאית ומדינית מעבר לגבולות טורקיה. הוא ייתן את הטון, הוא יהיה הבוס. ככל שזה תלוי בארדואן, הוא כבר סימן את כוונותיו לשלוט במרחבים הכחולים של הים התיכון.
שליט טורקיה כבר התבטא שהנחת הצינור התת־ימי, שישראל מתכננת לייצא דרכו גז לאירופה, תלויה בהסכמת ארצו. אז נכון שהפרויקט נמצא רק בשלבי היתכנות והסיכויים שיצא לפועל אינם גדולים, אבל המסרים של ארדואן הם בגדר ניצנים ברורים למה שעלול להתפתח לעוד זירת עימות מזרח־תיכונית. בשנה האחרונה טורקיה כבר שלחה ספינות קידוח שנכנסו לשטחים כלכליים של מדינות אחרות או הפריעו לקידוחים של ספינות זרות. ובכל פעם ההפרעות היו משמעותיות יותר, כולל מקרה שבו נשקלה שליחת ליווי צבאי ימי לספינת מחקר ישראלית.
כעת, עם הכניסה למרחב הלובי, התעוזה הטורקית רק צפויה לגדול. ואם העימות בדרך לעלות מדרגה, זה לא משהו שישראל – וגם מצרים, יוון או קפריסין – ירצו או יוכלו לעבור עליו לסדר היום. גם אם המאבק יתרכז תחילה בזירה הדיפלומטית, הסיכויים לגלישה לעימות פיזי בים נראים ריאליים. לכן מה שקורה בלוב צריך לעניין אותנו מאוד.
נכון, זה נראה רחוק. ויש קורונה, ומאות אלפי מובטלים, וסיפוח על הראש. אבל אם מפשפשים מעט בזיכרון, כמה שנים לאחור, ישראל השקיעה הרבה מכדי להניח לטורקים להכתיב לנו את סדר היום. זוכרים את הדיונים הסוערים של ועדת ששינסקי? את הדיבורים על המודל הנורווגי, ואת ההתחייבות הממשלתית להקים קרן שתבטיח את תמלוגי הגז הטבעי לטובת הדורות הבאים? מאז כל אלו נראים כמו חלום שהולך ומתרחק. אזרחי ישראל לא זכו עדיין לראות ולו את קצה קצהו של השפע, את תחילתה של התממשות ההבטחה לעצמאות אנרגטית ורווחה כלכלית. כעת בא ארדואן ומכניס את הים התיכון למערבולת צבאית, דיפלומטית ומשפטית שמרחיקה את הכול עוד יותר, ובעיקר מבטיחה שאם לו לא יהיה – גם לאחרים לא.
ישראל צריכה לאותת לסולטן שקל או משתלם זה לא יהיה. השאלה הגדולה היא מי ירסן את ארדואן. התשובה בדרך כלל היא נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אבל במקרה הלובי זה ממש לא מובן מאליו. ישראל זקוקה בעניין למשנה סדורה, כדי שלא תמצא עצמה מופתעת. והפתעות יכולות לבוא מכמה כיוונים, כולל משיתוף פעולה פלסטיני־טורקי בעניין שדה הגז לחופי עזה.
כפי שזה נראה כעת, רוב הסיכויים לעימות ימי הם בין טורקיה ליוון, באזור שבין האי כרתים ללוב. היוונים נמצאים כבר עתה בעיצומו של מסע התחמשות, כולל ספינת תקיפה חדשה שהושקה השבוע ומצוידת בטילים נגד מטוסים וכלי שיט וחולשת על שטחים נרחבים. ישראל, שבשנים האחרונות התקרבה מאוד ליוון וגם לקפריסין, תצטרך לתמרן בין התמיכה שבעלות בריתה באזור יצפו לה מול תוקפנות טורקית, ובין הסתבכות בסכסוכים לא לה המתודלקים באיבה היסטורית ארוכה.
