לנוכח החשש מגל תחלואה שני, ורגע אחרי שהתרה באזרחי ישראל להיצמד להנחיות הריחוק החברתי, ביקש ראש הממשלה נתניהו משר האוצר הנכנס ישראל כץ להציג את התוכנית הראשונה שפרסם משרדו. "כשהוא לקח את התפקיד", הצביע נתניהו על כץ, "אמרתי לו שיש לו שלוש משימות: מקומות עבודה, מקומות עבודה, מקומות עבודה".
בשיא משבר הקורונה נרשמו בישראל יותר מ־1.1 מיליון דורשי עבודה – כרבע מכוח העבודה בישראל. מאז החלו ההקלות בסגר, ב־19 באפריל, התקבלו בשירות התעסוקה כמעט 300 אלף דיווחים על חזרה לעבודה. מנגד, נרשמו כ־110 אלף דורשי עבודה חדשים. בממשלה מעריכים שלאחר שישקע האבק, כ־20 אחוזים ממובטלי הקורונה לא יחזרו לעבודתם. כלומר כ־200 אלף איש ואישה, שיצטרפו אל 160 אלף המובטלים שקדמו למשבר הקורונה.
שיעורי האבטלה הגבוהים מטרידים מאוד את ראש הממשלה ואת שר האוצר. על תוכנית התמריצים לעידוד התעסוקה, שאושרה השבוע בממשלה, עמלו בחודשים האחרונים כל גורמי המקצוע הכלכליים. את המודל המרכזי פיתחו גורמים באגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר ובמועצה הלאומית לכלכלה, ובהתייעצות עם כלכלנים מובילים ובהם נגידת בנק ישראל לשעבר ד"ר קרנית פלוג.
אבל לא זה המודל שהתקבל בהחלטת הממשלה השבוע. כץ היה נחוש להציג תוכנית מיידית, ובחר את המסלול הפשוט ביותר מאלו שהוצגו לו, שהוא גם המהיר ביותר ליישום. על פי התוכנית, כל מעסיק שיחזיר עובדים מחופשה ללא תשלום אחרי 1 במאי, יקבל מענק בסך 3,500 שקלים בעבור כל עובד, או מענק של 7,500 שקלים על עובדים שיוחזרו אחרי 1 ביוני. המענק יינתן בארבע פעימות בחודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר, כדי להבטיח שהמעסיקים אינם קולטים את העובד רק כדי לקבל את המענק ומפטרים אותו.
פשטותה של התוכנית היא גם חסרונה הגדול, שהוא בדיוק מה שגורמי המקצוע ניסו להימנע ממנו. בתוכנית הנוכחית, דווקא המעסיקים שהתאמצו להמשיך לפעול למרות הקושי ולא שלחו את עובדיהם לחל"ת – לא יקבלו מענק. המעסיקים שמיהרו להחזיר את עובדיהם יקבלו מענק מוקטן. ואילו מי ששיגר את עובדיו לחופשה ללא תשלום ולחסדי המדינה לתקופה ארוכה יותר, מקבל פיצוי מלא. מסעדנים שפתחו את העסק בסוף מאי, מיד כשהממשלה אישרה להם לעשות זאת, גילו שאם היו מחכים עוד כמה ימים היו מקבלים עוד 4,000 שקלים בעבור כל עובד.
הימור מסוכן
למתוח ביקורת מתוך ראייה לאחור זו חוכמה קטנה. הצד הכלכלי של משבר הקורונה נוהל עד כה באופן בעייתי, וייתכן שערפל חוסר הוודאות לא אִפשר אחרת. אבל עכשיו, כשכולם מבינים שגל שני הוא אפשרות ריאלית, הממשלה חייבת להתבונן לאחור, לבחון את הצעדים שנקטה ולהתכונן טוב יותר לבאות. זו כבר הפקת לקחים מושכלת לעתיד.
מיד עם החלת המגבלות, הובן הצורך בסיוע לעסקים. הקושי של עשרות אלפי עסקים שנאלצו לסגור את שעריהם, נענה מיד בשורת הקלות של הממשלה. אחת ההטבות היקרות והחשובות הייתה האפשרות להוציא עובדים לחופשה ללא תשלום במקום לפטרם, באופן שיזכה אותם בדמי אבטלה. ההטבה הזאת העניקה הכנסה לשכירים שאיבדו את עבודתם, ואפשרה לעסקים להקפיא זמנית את פעילותם תוך הורדת הנטל הכלכלי הגדול ביותר – שכר העובדים. המדינה לקחה על עצמה את העסקתם של חלק גדול מהעובדים במשק.
הצעד הזה יצר שורה של עיוותים. מכיוון שהממשלה לקחה על עצמה העסקת עובדים, גם מעסיקים חזקים שהכנסותיהם לא נפגעו מאוד ושיכלו להמשיך להעסיק את עובדיהם, בחרו לשלוח אותם לחופשה ללא תשלום. על העיוותים הללו הוסיף מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי מאיר שפיגלר, שהחליט על דעת עצמו להעניק הקלה משמעותית. הוא הודיע כי עובדים שיצאו לחל"ת יוכלו לקבל דמי אבטלה מהיום הראשון, בלי צורך למצות את ימי החופשה שצברו. מעתה עובדים גם לא נדרשו לוותר על ימי חופשה, והתקשו להתנגד לחל"ת.
מהעבר השני של החל"ת ניצב הקושי לחזור ממנו לעבודה. בצל חוסר הוודאות, מעסיקים העדיפו שלא להחזיר מיידית את כל עובדיהם. הללו נותרו בהמתנה: הם לא פוטרו ולכן לא חיפשו עבודה חדשה, אבל גם לא עבדו והתקיימו מדמי אבטלה. על כך הוסיף נתניהו כשנכנע ללחציהם של העסקים הגדולים בראשות הראל ויזל. אלה סירבו להחזיר את עובדיהם אם לא יקבלו פיצוי על כל עובד שיעסיקו מחדש, ונתניהו הבטיח תוכנית מענקים וסיוע בגובה 6 מיליארד שקלים. כך קרה שהמדינה שילמה על החל"ת פעמיים: גם כשנכנסה בנעלי העסקים והעסיקה בעבורם את עובדיהם, וגם כששילמה להם כדי שייקחו אותם בחזרה.
משבר הקורונה אינו דומה למשברים כלכליים אחרים. לפחות בשלב הראשון שלו, אנשים לא הפסיקו לקנות בחנויות ולאכול בחוץ משום שלא היה להם כסף, אלא כי החנויות והמסעדות היו סגורות בצו ממשלתי. הפעילות הכלכלית נעצרה לא בגלל בעיה מבנית או משבר פיננסי, אלא נבלמה מלמעלה בשם בריאות הציבור. המשמעות היא שהפתרונות המקובלים להתמודדות עם שפל כלכלי לא היו עוזרים בשלב הזה, אבל גם שאין כאן בעיה יסודית או מבנית, ולפיכך אין מניעה שעם שוך המשבר הכלכלה תחזור לעצמה.
מכיוון שבבסיסה הכלכלה הישראלית בריאה ומתפקדת, במשרד האוצר האמינו כי גם ללא תוכנית מענקים, המשק היה מנווט את עצמו אל שגרה עסקית סדירה. והם ככל הנראה צודקים. התמריץ של עסקים לחזור לפעילות, לפצות על הפסדי החודשים האחרונים ולחזור ולהרוויח – גדול יותר מזה של כל פקיד ממשלתי. גם אם שקל ממשלתי לא היה נכנס לכיסם – חלקם הגדול של העסקים היו מעסיקים חלק ניכר מעובדיהם וממשיכים לפעול.
אבל מרגע שהובטחו מענקים, מעסיקים ישבו על הגדר. איש לא רצה להחזיר עובדים לפעילות עד שיתברר מה עולה בגורלם של המענקים שהובטחו. וכך, צעד שנועד לעודד תעסוקה רק עיכב אותה. הצורך הפוליטי להראות ש"עושים משהו", ושהממשלה מייצרת תוכנית ומקצה כספים כדי להשיב את השוק למסלולו ואת העובדים לעבודתם, היה בעוכרינו.
אותו צורך פוליטי גם הביא את כץ לבחור באופציה המהירה ביותר של מענקים, ולא את התוכנית החכמה והאפקטיבית יותר; תוכנית שהייתה יכולה להשיג בצורה טובה יותר את מטרתה ולעודד תעסוקה, ללא חלוקה עיוורת של כספים. אם מבינים שכדי לחזור לפעילות, עסקים היו מחזירים ממילא חלק גדול של עובדיהם, מבינים גם שכדאי לתמרץ אותם להחזיר רק את העובדים שלא תכננו להחזיר.
המודל המורכב יותר שהוצג לשר כץ כלל מענק על כל עובד שיועסק מעבר ל־50 או 70 אחוזים מכלל עובדי העסק לפני המשבר. המסלול המורכב יותר כלל גם בחינה של היקף הפגיעה בעסק, והתניה של ירידה בהכנסות ב־25 אחוזים לפחות כדי לקבל את המענק. גם ההתניה הזאת ירדה במהלך הדרך, וכך גם מגבלות על גובה המענק או תקרה על מספר העובדים שבגינם יש זכאות למענק. הקמעונאים הגדולים, שבגללם הובטח המענק מלכתחילה, הם גם המרוויחים הגדולים ממנו והם ישלשלו לכיסם עשרות מיליוני שקלים מקופת המדינה.
הקורונה כנראה כאן כדי להישאר, והיא תמשיך לחולל חוסר ודאות. עוד לא ברורה מידת הפגיעה הכלכלית המקומית, ועד כמה פחתה רמת הביקוש ויכולת הקנייה של הישראלים. גם היקף הפגיעה בכלכלה העולמית, שישראל כמובן קשורה אליה ותלויה בה, יתברר רק בהמשך. ומעל הכול, לא ברור אם נידרש להסגר נוסף. עסקים רבים מעדיפים לחזור לפעילות באופן מדורג ולא להעסיק מחדש את כל עובדיהם בשלב הראשון, עד שיקבלו מעט יותר ודאות בנוגע למתרחש. מתווה תעסוקה חכם היה מעודד עסקים להשאיר את עובדיהם גם אם יוטלו מחדש הגבלות באופן זמני. מתווה כזה כבר לא יקרה כנראה.
ישראל כץ בחר את התוכנית הפשוטה יותר, שמעודדת תעסוקה בפטיש ולא בפינצטה. לא זול, ולא הכי יעיל. מגיעות לו נקודות על הרצון לחתוך את הבירוקרטיה ולהציג תוכנית שתעזור כאן ועכשיו, אבל זהו הימור מסוכן. אם חלילה יהיה כאן גל שני, הלקח שהעסקים למדו הוא נורא: אין צורך להתאמץ, לעבוד בתנאים קשים, להחזיק את העובדים למרות הירידה בהכנסות, וגם לא למהר ולהחזיר אותם לעבודה. עדיף לשלוח אותם מיידית לחסדי המדינה שתממן את דמי האבטלה, ולחכות לבוא המענקים. ככל שימתינו יותר, כך יגדל המענק.
בין שמיים לתהום
על שולחנו של השר כץ מונחת בעיה שמוכרת לו מכובעו הקודם כשר התחבורה: מצבה של אל־על. חברת התעופה הישראלית מצויה במצוקה קיצונית מאז השבתתו של ענף התעופה. הכנסותיה צנחו דרמטית, וחזרה לשגרה לא צפויה באופק.
אל משבר הקורונה הגיעה אל־על במצב בעייתי מלכתחילה. השנים האחרונות היו היפות ביותר של עולם התעופה: בשנת 2019 יצאו מישראל 8.3 מיליון ישראלים בדרך האוויר – גידול של שמונה אחוזים מהשנה הקודמת, ושל עשרות אחוזים במהלך העשור האחרון כולו. עולם התעופה זכה לפריחה מדהימה של תיירות עולמית, ובשנתיים האחרונות גם למחירי דלק נמוכים. למרות הנתונים החיוביים הללו הצליחה אל־על להפסיד הרבה מאוד כסף: על פי הדו"חות הכספיים של החברה, ב־2018 הפסידה אל־על כ־195 מיליון שקלים, וב־2019 הפסידה כ־205 מיליון.
שנים ארוכות הייתה אל־על חברת התעופה של ישראל ואחד מסמליה הלאומיים, אבל מבחינה כלכלית היא מעולם לא הציגה הישגים מרשימים. אל־על אמנם הופרטה בשנת 2004, אבל התקשתה להיפטר ממאפייניה של חברה ממשלתית. פועל בה ועד הסתדרותי חזק, שמשמר שכר גבוה ופריון נמוך. יש לה הוצאות גבוהות לקילומטר טיסה לעומת חברות תעופה אחרות, מספר עובדי התחזוקה שלה גבוה באופן חריג, וצי הטייסים שלה נמצא בצמרת השכר העולמית. גם מבנה ההון שלה בעייתי: אל־על היא אחת מחברות התעופה הממונפות בעולם, וחובותיה גבוהים פי 12 מההון העצמי שלה. מבנה ההון החריג והסכמי השכר הנוקשים הקשו על אל־על להתמודד עם התחרות הבינלאומית. השר כץ בוודאי זוכר היטב את התנגדותה לרפורמת השמיים הפתוחים שהוביל. אבל למרות הפסדיה החליטה אל־על לרכוש שישה־עשר מטוסי דרימליינר חדשים בכסף שלא היה ברשותה. בכך הגדילה אף יותר את החוב שלה, תוך שהיא מסתמכת על הכנסות עתידיות מכרטיסי טיסה.
ואז הגיעה הקורונה. ביטול הטיסות של החודשים האחרונים הכניס את אל־על לבור תזרימי קשה. היא הוציאה כ־90% מעובדיה לחופשה ללא תשלום, ועדיין מתקשה לעמוד בהוצאות הקבועות של מימון מטוסיה. היא גם חייבת יותר ממיליארד שקלים לנוסעים שטיסותיהם בוטלו, ולא יכולה אפילו למכור כרטיסים עתידיים.
כבר בתחילת המשבר פנתה אל־על לממשלה בבקשה לסיוע. הוצעה לה הלוואה של 400 מיליון דולר בערבות מדינה של 75%, כמו זו שמוצעת לעסקים גדולים אחרים. אבל שום בנק לא הסכים לתת לאל־על הלוואה במצבה הנוכחי, גם בערבות המדינה הגבוהה. המדינה הסכימה להגדיל את סכום הערבות ל־82.5 אחוזים, אבל דרשה מאל־על תוכנית התייעלות שכוללת צמצום צי מטוסיה, הזרמת הון מצד הבעלים לתוך החברה, פיטורי כ־2,000 עובדים, וצמצום הוצאות שכר בהיקף של כ־200 מיליון דולר בשנה.
זוהי עסקה מצוינת, שאל־על לא תשרוד בלעדיה. אבל אפילו בערבות המדינה המשודרגת, לא נמצא בנק שהסכים להעניק לחברה הלוואה. תוכנית ההתייעלות שדרשה המדינה נועדה להגן על כספי המדינה, אבל גם לאפשר לאל־על לשרוד בעולם תעופה פוסט־קורונה, שיהיה מאתגר ומורכב. אלה שינויים שבלעדיהם, גם אם תינתן ההלוואה, אל־על תחזור אל המדינה בידיים פשוטות בעוד כמה חודשים. אם היא לא הצליחה לעמוד בהתחייבויותיה בימי השיא של התעופה, איש לא מדמיין כי תוכל לעמוד בהם בימי השפל.
אבל השינויים האלה נתקלים בקשיים גדולים מול ועדי העובדים של החברה, שריד לימיה כחברה ממשלתית עם פריוויליגיות הסתדרותיות. במועצת העובדים שולט ועד עובדי התחזוקה, שצפויים להיות הסובלים העיקריים מהפיטורים הנדרשים, ומבקשים להטיל את עיקר האחריות על הטייסים והעובדים הזמניים. מנגד, ועד הטייסים אמור לשאת ברוב הקיצוץ בשכר (110 מתוך 200 מיליון דולר בקיצוצי השכר), והם דורשים לצמצם במספר עובדי האחזקה וגם לקבל אופציות למניות שיאפשרו להם רווח כשהחברה תתאושש. בתווך נמצאת גם ההסתדרות, שהיא הארגון היציג של כלל עובדי אל־על, והמוסמכת על פי חוק לחתום על הסכם השכר או לפתוח סכסוך עבודה. שלל הקולות הללו לא מאפשרים להגיע להסכמה שהיא תנאי לקבלת ערבות המדינה, וככל שזאת מתעכבת – החובות מצטברים. בעת כתיבת שורות אלה מתנהל דיון לילי במשרד האוצר על תוכנית ההתייעלות ותנאי הערבות הממשלתית, שאולי יבשיל לכדי הסכם עוד בטרם יעלה האור.
נוכח ההתנהלות הבעייתית הזאת נשאלת השאלה: אם לא נמצא בנק מסחרי שמסכים לסכן את כספו בהלוואה לאל־על, מדוע המדינה צריכה לעשות זאת? הסיבה היחידה לתמוך בחברת אל־על היא מעמדה כסמל לאומי. כל חברה אחרת שהייתה מבקשת סיוע במצבה הכלכלי, הייתה נדחית מיד. סמלים הם דבר חשוב בחייו הלאומיים של עם. אבל כדאי לשקול אם הם שווים סכומי עתק שכאלה, במיוחד נוכח הסיכוי הסביר שגם אחרי הלוואת הענק ותוכנית ההתייעלות – אל־על לא תשרוד. אולי מוטב לסמל הלאומי הספציפי הזה לעבור פירוק ובנייה מחדש, על יסודות יציבים יותר.
