53 שנה אחרי שיבת עם ישראל לנחלת אבותיו ביהודה ושומרון, אמור היה להתרחש הקיץ קסם נוסף. בתמיכת ארה"ב ותחת הגנה מדינית שלה, אמורה הייתה מדינת ישראל להכריז באופן רשמי כי היא כאן כדי להישאר. כי היא רואה בחבלי הארץ הללו, או לפחות בחלקם, שטח בלתי נפרד מהבית שהקים לו מחדש העם היהודי. האם המהלך הזה אכן יצא לפועל? שלושה שבועות לפני המועד שהוגדר בהסכם הקואליציוני כיעד אפשרי להחלה מעשית, התשובה לכך עדיין לוטה בערפל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השקר בבסיס מענק הקורונה לרשות הפלסטינית
– ירדן מאותתת: אנחנו כאן ואנחנו חלק מהמשוואה
– בלוד מנסים להנמיך את המואזין, המוסלמים: זו מלחמת דת
מה שגלוי, הוא כי את ההתנגדות החזקה ביותר להחלת ריבונות במסגרת תוכנית טראמפ, מובילים כרגע נציגים של ההתיישבות עצמה. לא כולם, אבל רבים מהם. המחיר של החלקיות כבד מדי והסכנה האידאולוגית גדולה מדי, הם אומרים. החשש מתחלק לשניים: מההתחייבויות של ישראל באופן מיידי עם החלת הריבונות והכניסה לתהליך, וממה שעלול לקרות בהמשך, אם הפלסטינים אכן יעמדו ברשימת התנאים הנכבדה, וייכנסו למשא ומתן על מדינה.
בסדרת הפגישות שקיימו ראשי יש"ע עם שרים וחברי כנסת בימים האחרונים, הם הציגו מפה מאיימת. חלק הארי של יהודה ושומרון צבוע שם באדום. ביש"ע טענו בתוקף, עד ליום שלישי, כי זו המפה האמיתית שמראה אילו חלקים יזכו בריבונות, ומה ייוותר לדבריהם לטובת מדינה פלסטינית. המקור לכך הוא מפה קטנה שהודלפה ליו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני.
מדובר בעצם ב"מפת הקונספט" שפורסמה עם מתווה "חזון השלום" האמריקני בינואר בבית הלבן. לא מיותר לציין כי חלק משמעותי ממה שצבוע שם באדום הוא שטחי A ו־B, שגם כיום לא נמצאים בידי ישראל. חלקים אחרים הם שטחי C שאמורים להיות מוקפאים לארבע שנים לפחות, כדי לתת לפלסטינים אפשרות להצטרף למהלך. גם כיום, ישנה השתלטות זוחלת מתמדת ושיטתית של פלסטינים על השטחים הללו באמצעות נטיעה ובנייה בלתי חוקית, והאכיפה רחוקה מלהיות מספקת. ראש הממשלה התחייב השבוע לפני ראשי הרשויות, ברוח הדברים שאמר בשבוע שעבר למקור ראשון, כי לאחר החלת ריבונות, תהיה הקפאה גם בעבור הפלסטינים באותם אזורים מוסכמים שעליהם לא תוחל הריבונות. כיצד בדיוק היא תיאכף, לא הוסבר.
הטענה שהוצמדה למפה, ולפיה כל מה שלא יוחל עליו ריבונות הופך מיידית להיות שטח מדינה פלסטינית, אינה מדויקת. המצב שם יישאר כמו היום: שליטה ישראלית ביטחונית, בלי ריבונות ישראלית – אך בתוספת הקפאה.
בתחילת השבוע טענו אנשי מועצת יש"ע בתוקף כי הם יודעים שהמפה שבידיהם היא המפה המוגמרת, שכן לדבריהם האמריקנים סירבו לערוך בה את התיקונים שביקש הצד הישראלי בצוות המיפוי. אבל ביום שני בערב הם קיבלו הזמנה לפגישה אצל ראש הממשלה. בפגישה שב והבהיר נתניהו: אין עדיין מפה סופית מוסכמת שמראה מהם 30 האחוזים שעליהם תחול הריבונות, ומהו השטח שישראל מוכנה להקפיא לטובת מדינה פלסטינית עתידית, אם זו תצא לפועל.
"אם אתם בעצמכם בישראל מגדירים את מקומות היישוב הללו כבלתי חוקיים", אמרו לנו גורמים אמריקניים בחוסר סבלנות, "למה ארה"ב היא שאמורה לדאוג לגורלם?"
העבודה על גיבוש המפה התחילה עוד קודם לטקס החגיגי בבית הלבן. נתניהו הרי הבטיח לפני הבחירות באוקטובר כי תוחל ריבונות על בקעת הירדן. לכן גובש אז צוות בין־משרדי עם נציגים מהמועצה לביטחון לאומי, משרד החוץ והמנהל האזרחי, והוא החל לבחון את משמעות החלת החוק בבקעה.
כזכור, לאחר פרסום המתווה של האמריקנים בסוף ינואר, סבר נתניהו בתחילה, ממש בשעות הראשונות, כי יוכל להחיל ריבונות על בקעת הירדן ועל היישובים היהודיים בתוך ימים ספורים. אבל אז האטו האמריקנים את הקצב ודרשו תחילה להקים צוות אמריקני־ישראלי שידייק את המפות.
הצוות יצא לדרך בסוף פברואר, בדיוק חודש אחרי האירוע בוושינגטון, בפגישה שהתקיימה בגשם שוטף בפאתי אריאל. זו הייתה אמורה להיות תצפית חגיגית ומרשימה על האזור, אך בדיעבד הייתה בעיקר חוויה שקועה בבוץ וערפל. הגיעו לשם כולם. מהצד הישראלי – ראש הממשלה, וחברי הצוות: השר דאז יריב לוין, ראש המל"ל מאיר בן־שבת ומנכ"ל משרד ראש הממשלה רונן פרץ. ומהצד האמריקני: השגריר דיוויד פרידמן, יועצו אריה לייטסטון, וסקוט ליית', מנהל המשרד לעניין הישראלי־פלסטיני במועצה האמריקנית לביטחון לאומי. ליית' היה מוקד לחשש אצל אנשי ההתיישבות, כמי שהמניעים שלו אולי לא חופפים בהכרח את שלהם. מי שעבדו איתו מתארים אותו כבעל היכרות מעמיקה עם השטח, איש טכני ומקצועי מאוד, אבל נטול סנטימנטים להתיישבות, כמו שיש כנראה לחבריו לצוות.
נתניהו הבהיר באריאל כי המטרה היא לסיים את העבודה בהקדם האפשרי. גורמים בצוות נקבו בלוח זמנים של שלושה שבועות להגשת הערות הצוות הישראלי, ושלושה חודשים לסיום העבודה האמריקנית. כלומר, בימים אלה ממש, לכאורה, אמורה הייתה להסתיים עבודת המיפוי. גורמים בצד האמריקני לא נקבו כבר אז בלו"ז מדויק; הם אמרו שמבחינתם, "אם ישראל תגיע בתוך עשרה ימים עם מפה, נשמח לבחון אותה ונתחיל לעבוד על כך מיד", וכן כי "לישראל יש הרבה עבודה לעשות".
בימיו הראשונים, הצוות דווקא עבד במרץ. בצד הישראלי הקשיבו למומחים וליועצים שונים בדרך לגיבוש ההשגות ובקשות התיקון על המפה האמריקנית. אנשי שטח שהתבקשו למסור מידע, מתארים כי ההשגות שהוצגו התחלקו לשלושה סוגים: ראשית, אתרים ש"נשכחו" וכלל לא מופיעים במפת הקונספט. בין השאר הם כוללים מאחזים, כלומר יישובים שישראל טרם העניקה להם מעמד רשמי, וגם בסיסי צה"ל ונקודות אסטרטגיות, כמו הר עיבל למשל, נקודת גובה שולטת שצה"ל משתמש בה כיום לצרכיו.
הנושא השני היה ניסיון להרחיב ככל האפשר את המובלעות ואפילו לצמצם את מספר היישובים שנותרים בסטטוס הזה. והעניין השלישי הוא צירי התנועה. כמו למשל כביש 60: לפי המפה הקיימת ציר האורך העיקרי ביו"ש, מגיע מירושלים רק עד גוש עציון ולא ממשיך דרומה לקריית־ארבע. כביש חוצה שומרון מסתיים, מבחינת היהודים, באריאל ולא ממשיך מזרחה. התפיסה האמריקנית, לפי לשון התוכנית, היא ליצור לפלסטינים יכולת לקיים רצף ריבוני. לכן, מבינים בצד הישראלי, ההשגות לא יכולות להיות כאלה שיחרצו מדי את הרציפות המוצעת לפלסטינים.
ובאשר לגורל המאחזים, הוא מעורפל מאוד. אחד מעקרונות היסוד שהופכים אליבא דאמריקנים את התוכנית הזאת לשונה מכל קודמותיה, הוא שאיש אינו מפונה מביתו. ישראלים וערבים כאחד יוכלו להישאר במקום שבו הם חיים. אחת ההשערות שהעלו לאחרונה במועצת יש"ע היא כי האישור המיוחל שניתן בספטמבר ליישוב מבואות־יריחו, נעשה כדי שאפשר יהיה לכלול אותו במפה, לעומת מאחזים ותיקים אחרים שלא ייכללו בו (איבי־הנחל, חוות־גלעד, אדוריים ועוד). שאלה שהפנינו בעניין אל גורמים אמריקניים, נענתה בחוסר סבלנות. "אם אתם בעצמכם בישראל מגדירים את מקומות היישוב הללו כבלתי חוקיים", נאמר לנו, "למה ארה"ב היא שאמורה לדאוג לגורלם? תסדירו אתם את מעמדם, ותחליטו מה אתם עושים בהם". אם כן, ייתכן כי המאחזים – שחלקם יישובים בני 20 שנה – לא ייכללו בהחלטה המרחבית שאיש לא יעזוב את ביתו.
עדיין מאמינים?
רשימת היישובים שייוותרו במובלעות פורסמה כבר במפת הקונספט שצורפה למתווה האמריקני בינואר. חרמש, מבוא־דותן, אלון־מורה, איתמר, ברכה, יצהר, עטרת, מעלה־עמוס, מיצד, כרמי־צור, תלם, אדורה, נגוהות, בית־חג"י ועתניאל. בתוכנית מצוין כי בזמן המשא ומתן עם הפלסטינים תוקפא הבנייה מעבר למרחב הקיים של היישוב, כלומר, תתאפשר בנייה לגובה או בתוך תחומי היישוב, וכי התושבים יוכלו "לבחור להישאר", מתוך הבנה שלא כתובה במפורש כי החיים שם עלולים להיות לא פשוטים, אם תוקם סביבם מדינה פלסטינית.
בכל מקרה, העבודה על המפות התקדמה בצד הישראלי באופן נאה, אבל אז הגיעה הקורונה. במשך שבועות, דיוק המיפוי נעצר כמעט לחלוטין. רוב הבכירים הישראלים היו נתונים בתוך האינטנסיביות של טיפול במשבר הבריאות הגדול. האמריקנים, מאידך גיסא, ובמיוחד ליית', שאינו שוהה כמו חבריו לצוות באופן קבוע בארץ, לא יכול היה להגיע לכאן כדי לסגור דברים בשטח.
השבוע הבינו ראשי יש"ע מראש הממשלה שההשגות הישראליות בעצם עוד לא הגיעו לידי האמריקנים. ממילא, האמריקנים טרם התחילו לדון בהן. ולכן, עד לתחילת יולי לא צפוי שהן תהיינה מוסכמות על כולם.
האם בשל ההתנגדות שמגיעה כעת באופן מפתיע ועז מימין, בנוסף לזו הצפויה יותר משמאל, ובעקבות ההתרחשויות האחרות שמעסיקות את ארה"ב, הממשל האמריקני מאבד עניין בתוכנית? התשובה על כך אינה ברורה. ביום שני בערב התקיימה שיחת ועידה בין נתניהו, השגריר פרידמן ויועצי הבית הלבן ג'ארד קושנר ואבי ברקוביץ'. מהבית הלבן נמסר רק כי השיחה הייתה מנומסת ויעילה, אבל גורמים אמריקנים אמרו בימים האחרונים באופן בלתי רשמי כי "ככה אי־אפשר לעבוד", ואיימו למשוך את הצעת הריבונות.
עם זאת, נאמר לנו, האמריקנים השקיעו מאמץ רב ואנרגיות רבות לאורך זמן בגיבוש המתווה, כולל מסעות הדילוגים הזכורים של קושנר וג'ייסון גרינבלט בין בירות המזרח התיכון. הם עדיין מאמינים שזו הדרך לפתור את הפלונטר האזורי – ולא רק בהקשר הישראלי־פלסטיני – אלא לנרמל את היחסים בין ישראל למדינות ערב, באופן שעשוי להועיל מאוד גם לאמריקנים עצמם. עד סוף הקיץ נדע את התשובה.
