שעת צהריים בבירה, מתחם בית ראש הממשלה. מתחת לסככה יושב שאול מזרחי וסביבו חבורת אנשים שמקשיבים לדבריו. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. פה עיתונאי שמנסה להוציא ציטוט, שם גורם משטרתי שמוודא אישורים להופעה שתוכננה להתקיים במקום. לזירה מגיע טנדר, וחבורת מוזיקאים פורקת מתוכו ציוד הגברה ומנסה להעמיד במה מאולתרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בני גנץ מודה: "לא עשינו די למען יהדות התפוצות"
– בלוד מנסים להנמיך את המואזין, המוסלמים: זו מלחמת דת
– ישראלים עברו להודו כדי להתחבר לעולם, וגילו שאין כמו בבית
במבט ראשון זה נראה כמו סוכת אבלים. כאילו כל קהילת המוזיקה עלתה ירושלימה כדי לחזק את אחד מאושיות התרבות המוכרות בתל־אביב. אבל מזרחי לא ממהר להסכים עם הדימוי: "זה אולי נראה כך בהתחלה. אבל לאבלים מגיעים אנשים עם עוגיות, ואני כבר לא אכלתי די הרבה זמן".
עד יום שישי, איציק שבת רעב. מנהל מועדון הבארבי, שבימים כתיקונם מוכר בעיקר לזמרים ומארגני מופעים שרוצים לסגור אצלו ערב במועדון, הפך באבחת פוסט לפרסונה ציבורית. הראל ויזל של המוזיקאים.
"זהו. סופית נשברתי", כתב בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק של המועדון. "שלושה חודשים ללא עבודה, ללא אופק וללא פיצויים. אגורה שחוקה לא ראיתי. מילים והבטחות בלי סוף, כל יום נזרקים לאוויר דיבורים על סכומי עתק שעצמאים הולכים לקבל, וכל חודש עדיין משלמים לביטוח לאומי על כל העובדים. כל עם ישראל בדרכו לעבודה עם מתווה או בלי מתווה, ורק אנחנו לא קיימים, לא רלוונטיים, ואפילו לא מעניינים. ה'פתרונות' שניתנו רחוקים שנות אור מהבנת המקצוע. להכיל עד 500 איש באולם, לא כלכלי לאמן ולמפיק, ובטח לא לקהל. מחיר הכרטיס רק יאמיר".
בסיום הפוסט הכריז מזרחי על שביתת רעב מול בית ראש הממשלה."לגווע ברעב או לשבות רעב זה היינו הך", נימק.
המחאה תפסה תאוצה במהירות. אמנים שעתידם לוט בערפל הגיעו לתמוך בו, ואולי גם להיתמך. אביתר בנאי קפץ לבקר, וכך גם ישי ריבו, גל תורן, שאנן סטריט, דודו טסה ועוד. "היו פה כל כך הרבה אנשים, שלא הספקתי אפילו להגיד להם שלום", מציין מזרחי.
כשאני אומרת לו שזה קצת מזכיר את האווירה של המחאה החברתית, הוא שוב מסתייג ומדייק: "זה לא מזכיר את המחאה החברתית, זה מזכיר את הבארבי פר־אקסלנס. כל האנשים האלה באים לבארבי, נכנסים ויוצאים, זה כמו איזה שבט צופים. אותו דבר כאן, כולם מכירים את כולם. משפחה אחת גדולה שכולם בה עובדים עם כולם".
מה שבר אותך וגרם לך לצאת למחאה?
"הבנתי שאני יושב וכלה בבית. ממתין ונגמר מהבטחות חסרות שחר. כמה אפשר לחכות? ב־13 במאי מילאתי את הטפסים כמו שביקשו, כדי לקבל את הפעימה השלישית. את הפעימה הראשונה והשנייה לא הייתי זכאי לקבל. הייתי כל כך משוכנע שהנה זה קורם עור וגידים, סמכתי על המדינה ואפילו זיכיתי מופע בינלאומי שבוטל בסכום של קרוב ל־250 אלף שקלים. ואז הגעתי ל־31 בחודש ומצאתי את עצמי מול רִיק אחד גדול".
מישהו ניסה ליצור איתך קשר? לבוא עם הצעה?
"חילי טרופר (שר התרבות, רמ"ב) יצר איתנו קשר ופתר את הסוגיה בצורה פשוטה ועניינית. אם עד יום ראשון דיברו על מצב שבו ייכנסו עד 500 איש לאולם בגודל של היכל התרבות, היום מדברים איתנו כבר על אישור למלא 75 אחוזים מתכולת המקום. התחלנו להבין את התמונה. אבל אני ביקשתי מסמך כתוב, כי אני חושב שכבר הבנו שאי אפשר לסמוך על אף אחד. זו הצעה טובה, כי אפשר להוביל מהלך של מופעי 360 מעלות שהקהל אצלנו מאוד אוהב. בונים במה מתחת לנברשת של המועדון במקום הבמה הקיימת, ויוצרים בכל החלל מרחב שבו הקהל יכול להיות במרחק זה מזה. דיברנו על זה עם האמנים, והם היו מאושרים".
לא פחות מהתיאטראות
למרות מה שמסתמן כפתרון יעיל, מזרחי עדיין סקפטי. עד שהוא לא יראה את הדברים קורים בפועל, הוא מתקשה להאמין. נכון לעכשיו, על פי המתווה שהובטח לו, מזרחי מקווה להחזיר את המועדון לפעילות ב־17 ביוני. לפיצויים על התקופה שבה המועדון היה סגור הוא עדיין מחכה.
"אנחנו אחרונים בתור, חד־משמעית", הוא אומר. "כל המשק חזר לעבוד, גם אם זה בתפוסה חלקית של 20, 30, או 40 אחוז, אבל אנחנו מ־10 במרץ במאה אחוז הפסד. אנחנו מדברים פה על מחזורים של שישה או שבעה מיליון שקל. אין דבר יותר רע מחוסר ודאות. לרגע אחד לא חשבתי ששביתת רעב היא משהו שבא לי לעשות. כמו שאת רואה, אני בן אדם שאוהב לאכול".
מה בעצם אתם מבקשים כעת?
"הבנו שמופע עמידה אי־אפשר, נתנו לנו מתווה ישיבה, פתרנו את זה כבר. הסוגיה הזאת מאחורינו. הבעיה שעדיין לא פתורה זו הפעימה השלישית והפעימה הרביעית של הפיצוי. למה פעימה רביעית נשמעת לך מוזר? כי הפעימה הזאת בכלל עוד לא דוברה. כל המשק חזר לעבודה, אבל התעשייה שלנו רק באמצע חודש יוני תתחיל לטפטף חזרה. לכן אנחנו חייבים להיות משופים גם על חודש מאי וגם על יוני. ועל זה אף אחד לא מדבר איתנו".
פנו אליך עוד שותפים מעולם התרבות שרוצים להצטרף למחאה?
"להם יש פחות לחץ כי הם די מסובסדים על ידי משרד התרבות. אגב, כל המתווה הראשון היה ונועד רק להם (לתיאטראות הגדולים, רמ"ב). אנחנו היינו בפינה, לא קיבלנו את זה, ואני חושב שאנחנו מוסד די מכובד".
נתניהו יצא אליכם? דיבר אתכם?
"לא, הוא לא עובר פה. מישהו אפילו בא ואמר ששרה יצאה להציע לי עוגה. בחייכם, מאיפה הבאתם את זה?"
"אם אין תרבות תאכלו עוגות", מעיר אחד הנוכחים.
גם בתי הכנסת לא חזרו עדיין לתפקוד מלא. יכול להיות שהחשש באמת ענייני, שבפורמטים כאלה של ההתכנסויות יכולות להיות יותר הדבקות?
"אני חייב לשאול אותך, בתיקון שבועות לא הייתה כמות של אנשים? ברגע שיש מתווה למועדונים ולמקומות עם קפסולות גם אצלכם זה מה שצריך להיות, וזה בסדר ולגיטימי. בל"ג בעומר במאה שערים היו המונים בחצרות שהדליקו מדורות. אני לא ראיתי את כמות ההדבקה מאז. בצ׳ארלס קלור היה אירוע של מוזיקאים עם 5,000 איש, איפה ההדבקות?"
במתחם מסתובבים גם בחור או שניים עם חולצה של "אני שולמן" – קבוצת פייסבוק של בעלי עסקים עצמאיים שמנסים להתאגד למען האינטרסים שלהם.
כשאני שואלת את מזרחי מי מממן את המחאה שלו, הוא ממהר להבהיר: "איזה כלכלה יש פה? אנחנו הבאנו את זה. יש פה גזיבו, גנרטור וכיסאות שקיבלנו מ'אוטופיה' (חברה להשכרת ציוד במה; רמ"ב) באהבה ובתמיכה. אין פה שום דבר. יש פה שלטים מקרטונים שמצאנו בזבל וחברים עשו לי, מזרן שחבר יקר הביא לי כדי שיהיה לי מקום נוח לישון בו".
איתמר ברנשטיין: "אנשים בתעשייה חוששים שהם יוציאו תקציבים על אירועים, ופתאום הם שוב יתבטלו.יש פה אנשים רעבים ללחם. אז לפני שדנים אם זה חיוני או לא, בואו תעזרו להם"
כמה זמן אתה מתכנן להיות כאן?
"עד שאקבל את הפיצוי. כרגע יש ועדה נוספת שאמורה לקחת את הנושא של תשלום הפיצויים ולראות אם אני עומד בסטנדרטים. בוחנים את זה ממש עכשיו. הם הולכים חמש שנים אחורה כדי לבדוק אם לא שיקרתי להם. אבל איך אמר מישהו קודם? יש שני סוגים של אמריקה. יש את אמריקה של העסקים שקיבלו הרבה מאוד כסף ועזרה, ויש את אמריקה עם השוטר ששם ברך על צוואר של בן אדם והורג אותו. אנחנו קיבלנו שתי ברכיות כדי לחנוק אותנו למוות. זה אמריקה שלנו.
"לדעתי יש פה תסמונת האישה המוכה. מדינת ישראל מוצאת את עצמה קצת שמחה, קצת מאושרת, ואז מגיע לך בר סימן טוב בערב עם כל הסוללה של האינטליגנטים שלו ומייצר פאניקה וכאוס. ובשבת מגיע ביבי ואומר תקשיבו, אנחנו נחזור לסגר. אנחנו טיפה מאושרים, ומישהו צריך לבוא ולכבות את האור הזה. באתי לעולם כדי לחיות, יש לי ילדים שבאו לעולם כדי לחיות. תלמדו לחיות ותנו לנו לחיות".
גם יונתן דובוב, מנהל מועדון הגולה בפתח תקווה, מדבר על תחושה של חוסר ודאות גם לאחר פתיחת השערים המסתמנת. "המהירות שבה הכל קרה לא דומה בכלל לאיטיות שבה הכול חוזר. זה כמו לקפוץ ראש לתוך בריכה כשאנחנו לא יודעים בכלל אם יש בה מים. השאלות רבות, ולא ברור האם הקהל יגיע. אין תורת לחימה מסודרת שמסבירה כיצד להחלץ ממגיפות. על ההתחלה הבנו שאנחנו נהיה הראשונים לסגור ואחרונים לחזור".
עשיתם התאמות למצב החדש?
"פתחנו סוג של אולפן להופעות בלייב ששודרו בדיגיטל במגוון מקומות, בהם משרדי ממשלה וגם אתר מקור ראשון. אלה היו ימי צילום רצופים שמתחילים בשמונה בבוקר ומסתיימים בשלוש בלילה, אבל עם הכבוד זה לא דומה להופעה אמיתית בלייב מול הקהל. זה היה די עצוב לראות גולה ריקה. רק עכשיו גיבשנו מתווה חזרה להופעות, וכעת מחכים לאישורי הרשויות ולאמון הקהל".
עובדים קשה, למרות הדימוי
בין מחאת הבארבי לוועדות הממשלה נותרו בתווך שדרה ארוכה של מוזיקאים שגם עתידם אינו ברור כרגע. מתחת לאוהל, על צידנית עזובה, אני פוגשת את עומר מושקוביץ, זמרת ויוצרת שעמדה להשיק אלבום חדש בחודש מאי במועדון הבארבי וכל תוכניותיה נגוזו. מסע ההשקה לווה בסדרת רשת שהפיקה בעצמה, אך כרגע הכול מוקפא.
"זו ההופעה עם הכי הרבה בילדאפ שהייתה לי בחיים", היא אומרת בייאוש, "עכשיו יש מין תחושה מוזרה, את רוצה לתכנן ולא יכולה. דחינו את המופע לספטמבר. המזל שלי הוא שאני מרצה גם במכללת ספיר, אז אני עוד איכשהו בסדר, אבל אין הכנסות ממוזיקה".
מושקוביץ טוענת שהיחס המזלזל באמנים לא התחיל בתקופת הקורונה. "המגמה של דחיקת האמנות קיימת כבר הרבה שנים. זה לא בראש מעייניהם של אנשים. היה מאמץ לעשות מאמנים משהו אליטיסטי כזה, מתנשא ומנותק. האווירה היא הרבה פעמים של 'צאו לעבוד', ולא מבינים שאמנים בכלל ומוזיקאים בפרט עובדים קשה. בימים כתיקונם אני עובדת 24/7. זה הרבה הקרבה להיות מוזיקאי עצמאי, כי זה אומר להיות הכול וליצור לעצמך את המציאות".
וכשייפתח, יש לכם חששות שהקהל לא יבוא?
"יש חשש, בטח. אבל לפי מה ששאול אומר ההופעות הקרובות כבר סולד אאוט, אז נראה שאנשים כן מחפשים לצאת. בתל־אביב באופן כללי אנשים פחות מבוהלים בהתנהלות שלהם. הכול מרגיש נורא שרירותי מבחינת ההגבלות של מה מותר לפתוח ומה אסור. התחושה היא שמנסים לשמור את כולם דרוכים, אבל לא מספקים תשובות".
מזרחי: "אנחנו אחרונים בתור. כל המשק חזר לעבוד, גם אם בתפוסה חלקית, אבל אנחנו מ־10 במרץ במאה אחוז הפסד. אלה מחזורים של שישה או שבעה מיליון שקל"
מושקוביץ מצביעה על הפער בין התפקיד שהאמנות ממלאת בימים אלו, ובין היחס שהיא מקבלת. "את רק פותחת את הפייסבוק ורואה כמה אמנות יש שם וכמה בזמן הסגר זה היה בעצם הדבר היחיד שאנשים צרכו. ואחר כך אומרים שאנחנו לא חשובים. אנחנו פשוט מספקים את זה בחינם כי אנחנו קצת פראיירים, זה העניין. אנחנו מנסים כרגע להקים איזשהו ארגון שלימים יהיה גם איגוד, כדי לחבר את כולם ולהבין איך אנחנו פועלים יחד. כרגע אנחנו קבוצה של אינדיבידואלים".
לשיחה מצטרף איתמר ברנשטיין, עובד בתעשיית המוזיקה וחבר בצוות "סינטיסייזר", חממה למוזיקאים. "אני חושב שלא מבינים עד כמה זה תחום שצריך להיערך בו מראש", הוא אומר. "אנשים בתעשייה חוששים שהם יוציאו תקציבים על אירועים, ופתאום הם שוב יתבטלו. גם ככה הסקטור הזה כולו פגוע, ולא מנסים אפילו להציל אותו מקריסה. גם המוזיקאים עצמם, שהם בסופו של דבר לא המפיקים הגדולים, לא יושבים סביב שולחן הדיונים ואין להם נציגים. התחושה היא שמי שצועק חזק יותר יקשיבו לו. ככה קרה עם המסעדות. מדברים המון על תיירות ועל אילת, אנחנו במצב דומה".
בכלל, אומר ברנשטיין, הנטייה להתייחס לעולם התרבות כמותרות שגויה. "בעיניי התרבות היא אחד הדברים הכי משפיעים, אפילו לפני הפוליטיקאים. לא חסרים שירים ששינו תודעה ופסטיבלים שהביאו רוחות אחרות. מעבר לזה, יש פה אנשים שרעבים ללחם. אז לפני שדנים אם זה חיוני או לא, בואו תעזרו לאנשים שצריכים עזרה, שידעו מה קורה איתם, שלא יעברו פתאום למקצוע כמו שליחויות".
גם אנשים שפוטרו מהייטק הלכו לשליחויות.
"מעולה, אבל הם יודעים שהתחום שלהם לא קרס, וברגע שהמצב יירגע יוכלו לחזור בחזרה. אבל אנחנו לא יודעים לאן אנחנו חוזרים. גם ככה מצב התרבות לא היה פשוט קודם. לפי הסטנדרט של ה־OECD, אחוז מתקציב המדינה אמור להיות מופנה לתרבות. אנחנו עומדים על בערך 0.4־0.6 אחוזים, כלומר אפילו לא עומדים במינימום".
ויכול להיות שמדובר בדאגה אמיתית מכך שקיום הופעות מלווה בחיכוך גדול בין אנשים ועלול להיות מוקד התפרצות, כמו שקרה במסיבות פורים?
"אין בעיה עם זה שיש חשש. המדינה צריכה להחליט מה הגישה שלה, אבל לא כל הזמן בזיגזגים. היא צריכה להחליט ולהבין את ההשלכות של זה. אם החלטתם לסגור סקטור שלם לפי חוק, אז תטפלו בו, תקשיבו לו, תפצו אותו. אנחנו עכשיו מחכים לתשובות. רק למילה. לדיבור. לשיח. זה כל כך בסיסי שזה כמעט בלתי נתפס".
