"אני, ישראל בן־יהודה המכונה עבדו, איש ירושלים, מתכבד להדליק משואה זו של יום העצמאות ה־17 למדינת ישראל, לזכר רעיי אנשי השליחות הנסתרת בימי המלחמה, לכבוד חבריי אנשי המודיעין אשר פעלו בעורף האויב, ולתפארת מדינת ישראל".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביש"ע טוענים שהבנייה ב"מובלעות" כבר מוקפאת, לשכת נתניהו מכחישה
– אסור להשוות: כאן זו טרגדיה, שם גזענות פשוטה
– פאודה 1948: סיפורה של "מחלקת השחר" יוצא לאור
רק ביום העצמאות השנה הצליחה משפחתו של ישראל בן־יהודה (עבדו), מלוחמי ההגנה והפלמ"ח, אחד ממפקדי המחלקה הערבית בפלמ"ח ומסתערב בסוריה, לשים את ידה על ההקלטה של סבם כשהוא משיא משואה ביום העצמאות בהר הרצל. בן־יהודה נשמע בה נרגש, קורא את הטקסט במבטא גרוני.
"זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולו", אומרת נינתו, תמרה פרידלנד. "התרגשתי עד דמעות לשמוע את האיש שבשנים האחרונות אני חיה את דמותו".
במסגרת שירותה הצבאי במסלול גרעין נח"ל, פרידלנד מדריכה במוזיאון הפלמ"ח, המשתייך ליחידת המוזיאונים של משרד הביטחון. היא עושה את תפקידה בתשוקה, מביאה להדרכה את ההיסטוריה המשפחתית ומעניקה חיים חדשים לסיפורם של סבה וחבריו למחלקה הערבית, כמו גם שאר לוחמי הפלמ"ח. קהל מאזיניה מורכב מתלמידי בית ספר, חיילים, אנשי כוחות הביטחון וישראלים מן השורה המבקרים במוזיאון בימים כתיקונם.
בין ידידיה של תמרה הצעירה, לצד חבריה בני העשרים, גם גיבורי הפלמ"ח הקשישים שפוקדים את המוזיאון. "אלה אנשים שמסרו את נפשם על המדינה הזו, והמעט שאנחנו יכולים לעשות הוא להנציח את פעילותם", היא אומרת. המסר הזה רלוונטי במיוחד לקראת ציון מאה שנה להקמת ההגנה (ב־15 ביוני 1920, כ"ט בסיוון תר"ף), הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי ואביו מולידו של צה"ל.
בימי הקורונה המוזיאון שומם ממבקרים, ואנו נפגשות בחדר שמרכז את אוצר תמונות הפלמ"ח. למעלה מ־30 אלף תצלומים מסודרים שם ביותר ממאה אלבומים, המאורגנים לפי נושאים, יחידות, חטיבות והכשרות. אלבומי התמונות מונחים על גבי שולחנות מיוחדים, וניתנים לצפייה על ידי המבקרים. "למעשה כל פלוגה ומחלקה בהגנה יצרה את האלבום האישי שלה", אומרת תמרה. ובכלל, היא מוסיפה, "לא סתם קוראים לזה בית הפלמ"ח, זה באמת הבית של הפלמ"חניקים. בכורסאות שאנחנו יושבות עליהם יושבים פלמ"חניקים ומנהלים פרלמנט, זה הבית השני שלהם".
מטוסים מקרטון
"מאיר הר ציון של שנות השלושים והארבעים", כך כינה ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין את לוחם הפלמ"ח ישראל בן־יהודה, בכתבה שפרסם עליו בעיתון דבר ב־1972. לפי הכתבה בן־יהודה היה "לוחם יחיד מעולה" והתאפיין ב"אומץ לב בלתי רגיל".
ישראל בן־יהודה, עַבְּדוּ, נולד בירושלים בשנת 1915, למשפחה ממוצא בוכרי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לרוסיה בשל נתינותה הרוסית, ושבה ארצה לאחר נדודים ב־1921. בגיל 15 התגייס בן־יהודה להגנה. "הוא היה חבר בצופים, ואחד המדריכים ניגש אליו ושלח אותו להתגייס באופן חשאי", מספרת תמרה. "אחרי כמה ימים פנה אליו שוב מדריך אחר, ושלח אותו להתגייס שוב. הוא לא ידע שלמעשה הוא הולך לשני ארגונים שונים, בימי שני וחמישי לארגון אחד, ובימי ראשון ורביעי לארגון אחר. רק אחרי שלושה חודשים הוא גילה שיש פיצול בין ארגוני ההגנה, ושהוא גויס לשניהם (הכוונה להגנה ב', גלגולו הראשון של האצ"ל; ר"ר). זה מראה מצד אחד על הסודיות ששררה בארגון, ומצד שני על הברדק".
עם הקמת הפלמ"ח, היה עבדו אחד מראשוני לוחמיו. הוא מונה למפקד הקורס השני של הארגון, ובין חניכיו היו יצחק רבין, חיים בר־לב וחיים גורי. אחר כך גויס למחלקה הסורית, שהוקמה בשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ובין מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) של הבריטים. מטרתה הייתה לבצע פעולות מודיעין צבאי וחבלה בשטחי סוריה שנשלטה אז על ידי צרפת של משטר וישי, ובכך לשבש את פעילות הכובשים שאיימו גם על ארץ ישראל. לשם כך נדרשו צעירים דוברי ערבית שיוכלו להסתוות ולהשתלב במרחב המזרח־תיכוני.
עבדוּ וחברו חיים לבקוב שוגרו לסוריה במאי 1941. תחילה היו אמורים להכין את הקרקע לפעולה של כ"ג יורדי הסירה, שנשלחו לפגוע במתקני הזיקוק בטריפולי. עבדו, שהיה מומחה לחבלה, גם תדרך בארץ את יורדי הסירה לפני יציאתם למסע. במשך שבועות ארוכים לא ידעו עבדו ולבקוב על היעלמותם של יורדי הסירה, והמתינו להם בסוריה.
בהמשך הוטל על עבדו ולבקוב לחדור לשדה תעופה צבאי ולפגוע במטוסים צרפתיים. לדברי תמרה, "לא היו להם מידע ואמצעי חבלה, והם חיכו במשך חודשים לאיש הקשר מהארץ. רק אחרי שהיו להם המידע והחומרים הם נסעו לשדה התעופה, ושם גילו למעשה שהיה מדובר בתרגיל. המטוסים היו עשויים קרטון ונועדו להטעות. הם בחרו לקחת את חומרי החבלה ולפוצץ שיירה של תחמושת שעברה באזור".
מומחיותו המרכזית של עבדו הייתה בתחום החבלה. "הוא וחיים לבקוב היו מתחפשים לנשים ערביות, קונים אצל הירקן אבטיחים וממלאים אותם בחומרי נפץ", מספרת תמרה.
תמונה בחדר השינה
הקשר המשפחתי של תמרה לסבא־רבא שלה איננו בעל אופי רגיל. כבר כשהייתה בת שש הבינה תמרה שמשהו במשפחתה שונה. באחד מערבי שבת נכנסה לחדר השינה של סבתא, ושם ראתה תמונת גבר שלא הכירה. כששאלה את אביה, עודד, על הגבר הזר, הוא הבטיח שיספר לה אחר כך. בהמשך סיפר לה כי הסבא שהכירה, ג'פרי פרידלנד, איננו סבה הביולוגי. אביו של עודד, אלישע בן־יהודה, בנו של עבדו, נפל במלחמת ששת הימים והותיר אחריו ילד ואישה הרה. פניה של תמרה בהירות, ויחד עם שם המשפחה שירשה מסבה המאמץ, אנשים מתקשים לעיתים להאמין שסבא־רבא שלה היה מסתערב ממוצא בוכרי.
"גיליתי את הסיפור הזה חתיכה אחרי חתיכה", היא אומרת. "אבא שלי סיפר על אלישע, אף אחד לא הסתיר את זה מאיתנו בשום שלב. תמיד קיבלתי תשובות, איך הוא נראה, מה הוא אהב לעשות. התמונה בחדר של סבתא הייתה של אלישע. את עבדו גיליתי עם השנים. אני מרגישה שיש לי פאזל עם אלפיים חתיכות, ובכל שלב בחיים שלי אני מצרפת עוד חתיכה".
המידע על רעייתו של עבדו, שרה, שהייתה בעצמה חובשת ונשאית נשק במסגרת הפלמ"ח, עמום למדי. לילדיהם, אגב, סיפרו סיפור כיסוי שלפיו שרה איפרה את המסתערבים כדי לטשטש את זהותם.
בביקורה הראשון של תמרה במוזיאון היא הייתה עדיין תלמידת תיכון. "לא ידעתי הרבה על ההיסטוריה המשפחתית. בעזרת המדריכה מצאתי תמונה של עבדו, וזה היה מאוד מרגש עבורי. בפעם השנייה הייתי פה בשנת שירות כחלק מיום שעסק ביצחק רבין. כשניסיתי להתקבל להדרכה אמרתי למנהלת המקום שסבא־רבא שלי היה פלמ"חניק. כשסיפרתי לה עליו היא אמרה 'אה, את הנינה של עבדו'. זה היה רגע משעשע, כאילו אמרה לי 'כן, יש לך כישורים, אבל יש כאן גם משהו גדול מזה'".
ומאז שאת כאן למדת יותר על דמותו?
"אנחנו המדריכים, הגורם המחבר בין הסיפור 'שלהם' לקהל. היה לי ברור שאני איחשף לעולם שלא נחשפתי אליו עד עכשיו, ואת הסיפור של עבדו באמת למדתי והכרתי רק דרך המוזיאון. לאבא שלי יש סיפורים מצחיקים עליו כסבא, לא כעבדו המסתערב. לא ידעתי למשל איך הוא נראה עם הכאפייה בתחפושת. זה פתח אצלי את המקום של לבוא ולספר לא רק את הסיפור של הפלמ"ח, אלא את הסיפור שלי עם הפלמ"ח. המקום האישי שלי מאוד נוכח בהדרכה".
לאחרונה גבר העיסוק בסיפורו של אלי כהן, המרגל הישראלי המפורסם בסוריה, בעקבות שתי סדרות שנעשו על אודותיו. "זה הציף אצלי את הנושא של להשאיר מאחור את המשפחה שלך ולסכן את עצמך תמורת ערכים שאתה מאמין בהם", אומרת תמרה. "הדברים הקטנים של מה עושים ברגע האמת כשמשהו משתבש, זה מה שעשה את ההבדל של הפלמ"חניקים. אצלם כל חייל הוא גנרל. הם היו כוח קטן, לא היה מפקד בקשר, והם היו צריכים לקחת את עצמם בידיים ולפעול לבד כשיש עליהם אחריות גדולה. זו גאווה אמיתית להיות נצר לדבר הכל־כך ייחודי שקרה כאן בתקופה כזו מורכבת".
תמרה יודעת לספר גם על משחקי השש־בש של סבא־רבא שלה וחיים לבקוב בחאלב. לדבריה, "זה בעיקר מצחיק לחשוב שזה מה שהם עשו בזמן שהם היו בעצם בתפקיד ריגול". בהקשר הזה יש לה גם אנקדוטה משעשעת. המשחקים לוו בהתערבויות כספיות. באחת מהן הפסיד עבדו, ולמרות זאת הוא לא שילם את חובו. החשבון הוגש שנים אחר כך, כשלבקוב הוזמן לחתונתו של אלישע, בנו של עבדו וסבה של תמרה.
"הוא הגיע לחתונה", מספרת תמרה, "ובמעטפה הוא שם 15 לירות. בפנים היה פתק 'לתחיה ואלישע המון מזל טוב. מצורפים 15 לירות מאיתנו, 5 לירות נוספות עבדו יחזיר לכם'. היה להם קשר מיוחד של פלמ"חניקים, והסיפור הזה מראה את האופי המיוחד שלהם ומלמד על ההומור שהם שמרו עליו. עבדו היה המפקד של המסתערבים בתקופה לא פשוטה, עם הרבה פוליטיקה פנימית. היה צריך להחליט אם להמשיך לפעול מתוך ארצות ערב. עבדו היה חבר טוב של יצחק שדה וכל החבורה. הוא החליט לעזוב, ויגאל אלון לקח את הפיקוד על המחלקה".
טבלאות בתורשה
לאחר שחרורו של עבדו מצה"ל, בראשית שנות החמישים, הוא הקים עם חבריו יוסי הראל ויצחק לוי עסק למסחר בנשק בשם "להב" (שם המבוסס על ראשי התיבות של שמותיהם – לוי, הראל, בן־יהודה). החברה פעילה עד היום ומנוהלת על ידי בני הדור השני והשלישי. עבדו הלך לעולמו ב־1999.
"כשאומרים 'המסתערבים' זה נשמע לנו משהו מיוחד ומגניב, סוג של 'פאודה'. בסוף הם היו אנשים פשוטים, וזה דבר שחשוב לי להעביר", אומרת תמרה. "גם אם היו אנשים מיחידות מיוחדות, בסוף האנושיות היא המפתח. אני מנסה לספר את הסיפור שלהם לא כאתוס ולא בפאתוס, אלא בצד האנושי".
מקור המידע המרכזי של תמרה הוא יריב, בנו של עבדו ואחיו של אלישע, סבה שנפל במלחמת ששת הימים. "בקרוב תהיה האזכרה של אלישע, ואנחנו מתכננים שכל המשפחה תגיע לכאן למוזיאון ונשמע עוד על עבדו. אין לי אומץ לשאול הכול. קל להסתפק בקריאה על עבדו בספר. אף פעם לא ישבתי וריאיינתי את יריב. אני ואבא שלי נמצאים בשנה האחרונה בתוך זה, מנסים לאסוף כמה שיותר מידע".
בסוף קורס ההכשרה שלה קיבלה תמרה מתנה מרגשת במיוחד מהוריה: היומן של עבדו. "זה יומן טכני", היא אומרת. "מצאתי שם לימודים על קוד מורס, את רשימות החניכים שלו, משימות שניתנו להם, מידע שקשור לאמצעי חבלה. רואים שהוא היה מסודר ומתוקתק. לא דמיינתי אותו ככה, אבל גם אני כזאת, ואפילו כותבת טבלאות באופן דומה לצורת הכתיבה שלו. כנראה יש דברים שעוברים בתורשה".
