כאשר ישראלי במצוקה מחייג לקו החם של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) כדי לקבל תמיכה, ייתכן שהוא משוחח עם ישראלי המתגורר הרחק מכאן, בחוף המערבי בארה"ב. מדובר ביוזמה ייחודית שנולדה בקהילה הישראלית בפאלו־אלטו, קליפורניה.
"מנכ"ל ער"ן, דוד קורן, התקשר אלינו וסיפר שאין להם מספיק מתנדבים שיענו לקו החם בלילה", מספר לנו מנכ"ל המרכז הקהילתי היהודי (JCC) בפאלו־אלטו, זאק בודנר. "מכיוון שיש הפרש של עשר שעות בין החוף המערבי בארה"ב לישראל, פנינו לקהילה הישראלית כדי שישמשו כוננים במהלך היום, כשבישראל לילה. בתוך זמן קצר הגענו למאה מתנדבים, והם יושבים במשרדים שלנו ועונים לטלפונים של ישראלים במצוקה, בלי שהמתקשרים יודעים היכן הם נמצאים. כעת, בגלל הקורונה, המתנדבים פועלים מבתיהם במלוא המרץ. הרי יש הרבה יותר פניות בתקופה הזאת".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "החברה הישראלית ויהדות ארה"ב הולכות ומתרחקות זו מזו"
– האורח האירופאי הראשון שמגיע לכאן מאז הרכבת הממשלה
– "קהילות שלא קיימו מניין פתאום נתנו לנשים להוביל"
אני משוחח עם בודנר במסגרת ועידת 'עם עולם' של מקור ראשון, שעסקה ביחסי ישראל והתפוצות ושודרה השבוע ברשתות החברתיות ובאתר העיתון. נפגשנו בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, כשהשתתפתי בוועידה שארגן המרכז הקהילתי היהודי שהוא מנהל. מדובר בקמפוס רחב ידיים המציע שורה של פעילויות, תכנים ואירועים ליהודי פאלו־אלטו, שרובם עובדים בעמק הסיליקון. לצד תפקידו כמנכ"ל ה־Jewish Community Center – JCC (מרכז קהילתי יהודי) של פאלו־אלטו, בודנר הוא מייסד פרויקט Z3, המפיק אירועי תוכן העוסקים ביחסי יהדות ארה"ב וישראל ומתקיימים ברחבי צפון אמריקה.
JCC הוא מעין מתנ"ס שמתקיימים בו פעילויות פנאי, חינוך וצדקה, אירועים חברתיים ועוד. בצפון־אמריקה פועלים כ־350 מרכזים כאלה, המשתייכים לארגון הגג JCCA. עוד מאות מרכזים כאלה פועלים באירופה, בבריה"מ לשעבר ובאמריקה הלטינית. המרכז הראשון הוקם בשנת 1854, אך רק ב־1917 הפך המיזם לארגון כלל־אמריקני.
"ה־JCC הוא המקום שבו יהודים אמריקנים בונים את הזהות ואת הקהילה שלהם", מסביר בודנר. כוחם של ה־JCCהמקומיים נעוץ בין היתר בהיותם על־זרמיים, ופתוחים לכל יהודי ללא קשר להשתייכותו. מסיבה זו אין בהם לרוב בתי כנסת, אך חלקם משכירים חללים לצורכי תפילה, באופן קבוע או לקראת הימים הנוראים. "אצלנו יש שטיבל קטן וכולל אורתודוקסי שפועל מהמתחם שלנו", אומר בודנר.
יתרה מכך, המרכזים הקהילתיים ברחבי אמריקה פתוחים לא רק ליהודים, אלא לכל מי שחפץ בשירותיהם: תוכן ואירועים ברוח יהודית, חדר כושר, בריכה, חינוך לגיל הרך ועוד. "יש משפחות לא יהודיות ששולחות את הילד או הילדה לגן שלנו, ובחנוכה הילדים שואלים אותם 'איפה החנוכייה שלנו', או שהם רוצים להדליק נרות שבת", מספר בודנר. "ה־JCC הוקמו באמצע המאה ה־19 מכיוון שיהודים התקשו אז לקבל שירותים שונים. אז הקימו את המרכזים היהודיים כדי לסייע ליהודים להיות אמריקנים, וכעת אנחנו פועלים כדי לסייע לאמריקנים להיות יהודים". עד שנגיף קורונה טרף את הקלפים, פקדו בכל שבוע את המרכז הקהילתי היהודי של פאלו־אלטו 25 אלף איש. לכלל ה־JCC בצפון אמריקה מגיעים מיליון וחצי איש ואישה בכל שבוע.
המרכז היהודי הקהילתי של פאלו־אלטו ייחודי בכך שהוא פונה גם לישראלים המתגוררים באזור, והם אף חלק מרכזי מבאי המקום. "יש כ־50 אלף ישראלים שחיים באזור מפרץ סן־פרנסיסקו, רובם עובדים בעמק הסיליקון במסגרת רילוקיישן או באופן קבוע. הם רואים ב־JCC בית שלהם, כאשר הם רחוקים מישראל", אומר בודנר. הפנייה לישראלים היא עניין חריג במידה רבה, שכן לרוב הם אינם משתלבים בפעילות הקהילות היהודיות ברחבי ארה"ב.
"זה התחיל מאירועים והופעות שעשינו בעבור הישראלים לפני 12 שנה", מתאר בודנר. "הבאנו להקות ישראליות כמו הדג נחש כדי למשוך אותם. אבל כיום המטרה שלנו היא לחבר אותם לקהילה היהודית־אמריקנית, ולא רק להזמין אותם לאירועים המיועדים להם. הישראלים שמתגוררים בפאלו־אלטו לומדים כמה חשוב לא להיות רק בשטעטל של המהגרים הישראלים, אלא להתחבר למיינסטרים של הקהילה היהודית".
כך למשל, מזה כעשור מתקיים שם "תיקון ליל שבועות" המיועד לקהילה הישראלית, לצד אירוע נוסף, באנגלית, ליהודי פאלו־אלטו. השנה, עוד לפני משבר הקורונה, התקבלה החלטה לערוך אירוע אחד שיכלול תוכן בעברית ובאנגלית. באירוע, שאופיו השתנה בשל מגפת הקורונה, השתתפו מאות. "זו הייתה דוגמה מדהימה לאופן שבו אפשר לחבר בין הקהילות הללו", אומר בודנר.
מה שהיה לא יחזור
בודנר, נשוי ואב לשלושה, גדל בלוס־אנג'לס למשפחה יהודית המשתייכת לזרם הרפורמי. "ביקרתי בישראל בפעם הראשונה במהלך התיכון, ובאותו רגע התאהבתי וידעתי שאקדיש את חיי למען מדינת ישראל", הוא מתאר. במסגרת לימודיו באוניברסיטת ייל למד סמסטר אחד באוניברסיטה העברית בירושלים. שם פגש את אשתו רונית, בת לישראלים המתגוררים בארה"ב. הוא בעל תואר שני בפילוסופיה של הדת ובתאולוגיה. במשך 14 שנה ניהל את סניף איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית, בסן־פרנסיסקו. בפאלו־אלטו הוא מתגורר בשבע השנים האחרונות.
ה־JCC בפאלו אלטו סגר את שעריו הפיזיים באמצע מרץ, לפני קרוב לשלושה חודשים. כמו רוב המרכזים היהודיים בארה"ב, הוא מצוי עתה במצוקה כלכלית קשה. "יש לנו מודל עסקי ברור, שמבדל אותנו מעמותות אחרות", מספר בודנר. "90 אחוז מההכנסות מגיעים משירותים שאנחנו מציעים, וזה מאפשר לנו לא לסמוך רק על גיוס כספים. הבעיה היא שברגע שאתה מפסיק להציע שירותים, ההכנסות, שבמקרה שלנו הן כ־2.5 מיליון דולר לחודש, לא מגיעות. חדר הכושר סגור, וכך גם בתי הספר, הגנים, מחנות הקיץ, ההרצאות, ההופעות – הכול נפסק. במקרים מסוימים גם נדרשנו להחזיר לאנשים כסף על שירותים שהם לא קיבלו בעקבות הקורונה".
בודנר מתגורר באזור מבוסס והוא יכול להישען בינתיים על נדיבותם של יהודים אמידים. זה לא המצב אצל רוב עמיתיו, מנהלי המרכזים היהודיים בארה"ב. "הקהילה שלנו נדיבה מאוד, והצלחנו לגייס יותר ממיליון דולר במגבית חירום כדי שנוכל לשרוד. אבל אנחנו צפויים להיות סגורים ארבעה חודשים, ואלה עשרה מיליון דולר שבנינו עליהם. מתוך צוות של 500 איש הוצאנו 75 אחוז לחל"ת, וכל מי שנשאר נאלץ לקצץ בשכרו. אנחנו מנסים להציע שירותים דרך הרשת, אפילו שיעורי זומבה או פילאטיס על ידי המדריכים שלנו. וכמובן גם אירועים סביב לוח השנה היהודי, הופעות, הצגות לילדים ועוד".
איך תיראה המציאות אצלכם ביום שתקבלו אישור לפתוח מחדש?
"סליחה שאני עומד לתת לך תשובה מדכאת, אבל לא נחזור להיות כפי שהיינו לפני המשבר. תהיה רגולציה ויהיו חוקים חדשים שימנעו התקהלויות גדולות, וניאלץ לדאוג להתאמת האולמות וכיתות הלימוד לעידן החדש. ייכנס גם פחות כסף, כך שנוכל להציע פחות תוכניות יקרות שאינן מכסות את עצמן".
ככל שהמעבר לפעילות וירטואלית יימשך ויעמיק, חושש בודנר, כוחה של הקהילתיות המקומית ייפגע. "אם אדם ממילא לא יכול לשמוע את הרב שלו באופן פיזי בבית הכנסת אלא רק באינטרנט, למה שלא יקשיב במקום זאת לרב יונתן זקס (רבה הראשי לשעבר של בריטניה; צ"ק)? למה להשתתף באירוע וירטואלי של בית הכנסת שלך, אם יש אירוע מעניין יותר בבית כנסת בניו־יורק? המודל העסקי של הקהילות ייפגע".
לצד החששות, בודנר מזהה גם הזדמנות לחיבורים. "זה עידן חדש שידרוש הרבה יותר שיתופי פעולה בין הארגונים, כפי שאנחנו עושים כבר כעת – עם JCC נוספים, עם מכון הרטמן וגם עם העיתון מקור ראשון סביב ועידת 'עם עולם'. המטרה היא להציע את התוכן הטוב ביותר כרגע, בלי להמציא את הגלגל. אם יש לנו למשל פרויקט מצליח, מרכזים יהודיים אחרים ברחבי ארה"ב יוכלו לקבל מאיתנו את החומרים והידע, ולחסוך משכורת של מישהו אצלם. במקביל, אני אוכל לצרוך תוכן ממרכז קהילתי יהודי אחר בארה"ב, ולחסוך בתשלום משכורת אצלנו".
הקשיים הכלכליים שקהילות יהודיות רבות מתמודדות עימם כעת, צפויים לדעתו לשנות את הפרדיגמה של יחסי ישראל עם יהדות ארה"ב. "ציונות דור 1.0 תכליתה הייתה הקמת מדינה. ציונות 2.0 היא יהודי התפוצות שאמרו 'נעשה הכול בשביל ישראל; אם לא נעלה לארץ, לפחות נסייע לה כלכלית ופוליטית'. כעת אנחנו בשלב של ציונות 3.0, כאשר לראשונה אי־פעם ישראל היא זו שיכולה ואולי אף צריכה לסייע ליהודי התפוצות, ייתכן שאף כספית. מוסדות החינוך היהודיים בארה"ב נמצאים במצוקה כלכלית, ואולי הגענו לתקופה שבה על מדינת ישראל לסייע להם. הישראלים נמצאים בשלב מתקדם יותר ביציאה מהסגר. יש לכם המון ידע שאתם יכולים לסייע לנו בעזרתו. יהודי ארה"ב סייעו למדינת ישראל יותר משבעים שנה, עכשיו תורכם לסייע לנו".
כאשר אני שואל אותו על רעיונות מעשיים לסיוע ישראלי, הוא שולף דוגמאות יצירתיות. למשל, להעתיק את מודל השירות הלאומי לארה"ב, ולגרום לכל צעיר יהודי להתנדב במשך שנה אחת בקהילה. "מדינת ישראל צריכה לשלוח כיום יותר שליחים לקהילות היהודיות. אין לנו כיום כסף לשלם למחנכים יהודים. אם נקבל שליחים שמדינת ישראל תממן, זה יכול להציל את החינוך היהודי".
לדבר עם, לא על
כאמור, בודנר הוא גם מייסדו של פרויקט Z3, שמטרתו היא "לנהל שיח בין שני המרכזים היהודיים הגדולים בעולם". בכל שנה הוא מביא מישראל עשרות דוברים (בהם כותב שורות אלה) לדיונים השונים במסגרת הכנסים שהוא מקיים. "רוב הכנסים של יהודי ארה"ב מדברים על הישראלים ועל ישראל, ואילו אנחנו מדברים עם הישראלים ועם ישראל", הוא מסביר. הארגון קיים עד כה חמישה כנסים שנתיים גדולים, ובשנה האחרונה התרחב וקיים אירועים גם בלוס־אנג'לס.
הכנס שהיה צפוי להתקיים בעוד כמה חודשים בקמפוס המפואר בפאלו־אלטו בוטל. במקום זאת, בודנר ומנהל הפרויקט הרב אמיתי פריימן מחפשים דרכים יצירתיות לקיים פעילות דיגיטלית. "אם כולנו בגלות וירטואלית, למה שלא נכיר בכך שאין גבולות? זו ההזדמנות האמיתית שיש לנו לשבור עוד מחיצות ולחבר בין יהודים מכל הסוגים: ימין ושמאל, רפורמים עם אורתודוקסים, ישראלים עם יהודים אמריקנים. הייתי לאחרונה בפאנל זום עם אישה חרדית, ואני בספק אם זה היה קורה לולא הקורונה".
בודנר, ציוני נלהב, מודה שהוא לא שלם עם הימצאותו בארה"ב. "יש תמיד קול פנימי שאומר 'אתה צריך לעלות לישראל'. לראשונה זה אלפיים שנה יש מדינה יהודית, אז למה אני לא חי שם? בכל ליל סדר אנחנו אומרים 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', אז למה אני לא שם?"
נדמה לי שרק מעטים מיהודי ארה"ב מרגישים כך.
"אני לא מסכים. רוב היהודים שמחוברים לקהילות מרגישים כך במידה כזו או אחרת ונקרעים בתוכם סביב השאלה הזאת. חלק מהנשמה שלנו אומר, 'אם יש לך נשמה יהודית, אתה צריך לחיות בישראל".
