העיתונאית אילה חסון הטילה בסוף השבוע "פצצה" נוספת בפרשת "הרפז" כשהפעם היא הציגה כיצד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דרש מפרקליט המדינה דאז שי ניצן, שהיה כפוף לו, להנחות את המשטרה לגנוז את תיק החקירה נגדו בעילת "היעדר אשמה" ולא מ"חוסר ראיות".
התחקיר שעורר סערה הביא לקריאות להתפטרותו של היועמ"ש מתוך הנחה שפגיעה במנדלבליט תועיל לתיקי נתניהו וכן קריאות מהצד השני כי הדברים היו ידועים וכי מנדלבליט אינו מושחת. והאמת היא, שלמרות המתקפה המשולבת על מנדלבליט, עיון בהשתלשלות העניינים מעלה מספר לא מבוטל של שאלות על כל ההתנהלות בסיפור, הן בפרקליטות, הן של היועמ"ש המכהן והקודם והן של המשטרה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
כמו איזה שני משוגעים: התקינות הפוליטית חוצה את גבולות הגרוטסקה
מי מפחד מהשמאל הגדול?
דרמה משפטית: למי שייך סוס הברונזה העתיק שנשדד מיוון?
ולפני הכל, נתחיל בשורה התחתונה: מינויו של מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה הוכשר על ידי הממשלה ועל ידי בג"ץ. ההתנהלות סביב סגירת התיק שנותר פתוח, מדאיגה ככל שתהיה מצד כל הגורמים, אך לא משנה בשלב זה את השורה התחתונה ולכן למורת רוחם של תומכי נתניהו, לא תשנה ככל הנראה גם את מצבו של רה"מ.
עמדת ויינשטיין
בשנת 2015 עתר מנדלבליט לבג"ץ בדרישה לאפשר לו שימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין עוד טרם קבלת ההחלטה לגבי עילת סגירת תיק החקירה נגדו לאחר שויינשטיין לא נעתר לבקשתו. על פי סעיף 62 ב' לחוק סדר הדין הפלילי, "על ההחלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב בה תצויין עילת סגירת התיק". לאחר ההודעה, יהיה רשאי החשוד לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה. השופטים דחו את עתירת מנדלבליט וקבעו כי הוא מבקש להקדים "נעשה לנשמע" ולהורות לויינשטיין לקבל את בקשתו באשר לעילת הסגירה עוד לפני שזה קבע מה היא.
בסופו של דבר, קיבל ויינשטיין את המלצת פרקליט המדינה שי ניצן לסגור את התיק אך באופן תמוה לא צירף להחלטתו את עילת הסגירה. לעומת זאת בחוות דעתו שהוגשה לממשלה ולוועדת האיתור הוא הסביר את ההחלטה "בקיומם של קשיים ראייתיים מסוימים להוכחת ביצועה של העבירה", מה שלכאורה אמור להיות מסווג כחוסר ראיות.
בשביל אדם רגיל מהיישוב שנסגר נגדו תיק חשדות, עילת הסגירה של התיק בדרך כלל פחות משמעותית. מבחינתו, העיקר שהוא חופשי ללכת לביתו ולהמשיך בחייו. בשביל מי שביקש בזמנו לשאת בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ובשנים הבאות אולי גם כשופט בבית המשפט העליון, ההבדל בין סגירה "מחוסר אשמה" לבין סגירה "מחוסר ראיות" הוא קריטי מאוד סגירה מחוסר אשמה מנקה את האדם לחלוטין וסגירה מחוסר ראיות מכתימה את שמו.
עמדת ניצן והפרקליטים
עמדתו של פרקליט המדינה שי ניצן שהועלמה לכאורה מעיני הציבור ומעיני המערכת עד כה, פורסמה בימים האחרונים. היא מוכיחה כי לא מדובר בחוסר ראיות אלא בכלל בסיבה אחרת. במייל שנשלח לפרקליטים שעסקו בתיק, כתב ניצן כי שלושה מהפרקליטים המליצו מלכתחילה לסגור את התיק מחוסר ראיות (טוני גולדנברג, שלומי אברמזון , נאווה שילר). דן אלדד המליץ לסגור את התיק מחוסר אשמה ואברבנאל קבע שמכלול נסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין פלילי. גולדנברג בסופו של דבר תמכה בעמדה זו וכך גם ניצן, שטען: "עמדתי היא שאין מקום לסגור מחוסר אשמה… אין מקום להגשת כתב אישום בפרשה זו בגין מכלול נסיבות העניין".
אז מה היה לנו עד כה?
ויינשטיין החליט לסגור את התיק כאילו בהסתמך על חוות דעתו של שי ניצן אך למעשה היה מנוגד לה. לממשלה הוא הודיע כי עילת הסגירה היא לכאורה משום חוסר בראיות. עמדתו של ניצן שנחשפה מלמדת כי מדובר בכלל בעילה שמכלול נסיבות העניין אינו מצדיק העמדה לדין פלילי.
אלא שכאן מגיעה הדרמה לשיאה. ויינשטיין כלל לא סגר את התיק שנותר פתוח עד היום, דבר הנוגד את סדר הדין הפלילי והופך את מנדלבליט לאזרח היחיד במדינת ישראל שלא רשומה בתיק שלו שנסגר עילת הסגירה. ההחלטה של ויינשטיין מעוררת את התמיהה: מדוע נהג כך? יש הטוענים שזה משום הרצון לסכל את מינוי של מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה.
שאלות נוספות עולות כבר עכשיו:
מדוע ויינשטיין "העלים" את חוות דעתו של שי ניצן וטען בפני הממשלה עילת סגירה אחרת מאותה חוות דעת?
מדוע חוות דעתם של הפרקליטים בנוגע לעילת הסגירה נשארה חסויה מעיני הציבור?
מדוע ויינשטיין בחר שלא להורות על עילת סגירה ולהשאיר את התיק פתוח?
שופטי העליון
העמימות סביב עילת הגניזה בה בחר או לא בחר ויינשטיין הולידה שרשרת של טעויות. השופט ג'ובראן כתב כי התיק נסגר בין היתר מחוסר אשמה. השופט סולברג ציין זאת שוב בפסק דין מ-2019 בעתירה של העיתונאי ברוכי קרא בבקשה לקבל החומרים בפרשת הרפז וכתב: "בהחלטת היועמ"ש דאז ויינשטיין נסגר תיק החקירה נגד מנדלבליט מחוסר אשמה". כל זאת כאשר בחוות הדעת שנתנה לממשלה ולוועדת האיתור קובע ויינשטיין כי לכאורה עילת הסגירה היא חוסר ראיות ואילו פרקליט המדינה קבע כי העילה היא בגלל "מכלול נסיבות העניין".
פסיקתו של ג'ובראן כי התיק נסגר מחוסר אשמה חלחלה, ושימשה למנדלבליט עילה לבקשתו לשי ניצן לסגור התיק משום היעדר אשמה, "ברור מפסק דינו של בית המשפט העליון כי יש לגנוז את החקירה בעילה של העדר אשמה" כתב בא כוחו של מנדלבליט, עו"ד ז'אק חן לשי ניצן.
האם השופטים הוטעו כאשר קבעו כי עילת הסגירה היא חוסר אשמה?
בקשה זו של מנדלבליט משי ניצן לשנות את עילת הסגירה מעוררת גם היא תמיהה שאינה מניחה את הדעת: הבקשה נשלחה חודשים רבים לאחר שהתמנה לתפקיד היועמ"ש וכשכבר היה ממונה על פרקליט המדינה.
כיצד ממונה מבקש מהעובד תחתיו להתערב כך בעניינו?
שאלת ההמתנה של מנדלבליט עד לזמן שניצן יהיה כפוף אליו משמעותית אך יש לכך עוד רובד: לכאורה היה צריך ללכת בדרך המלך ולהגיש ערר על עילת הסגירה או לפנות לבג"ץ. אלא שמנדלבליט לא הגיש ערר, גם לא לאחר הבג"ץ משנת 2015 בו קבעו השופטים כי בקשתו היא בבחינת הקדמת נעשה לנשמע. הסיבה לכך היא כאמור, כי עילת הסגירה מעולם לא הוצגה: לא לציבור, לא לממשלה ולא לבית המשפט. משכך, אין כביכול על מה לערור.
מנדלבליט חיכה למעשה לפסיקת בג"ץ בעניין מינויו כדי להישען עליה בבקשתו ששוגרה לשי ניצן בדבר עילת סגירת התיק נגדו. היועץ המשפטי לממשלה נתלה עד היום, כאשר הוא מכהן גם כפרקליט המדינה, בפסיקת בג"ץ (שכאמור הושפעה ממידע חלקי) וטוען כי עלה בה "בצורה מובהקת שהתיק היה צריך להיסגר מחוסר אשמה".
בעניין הזה, שאלה קשה לא פחות אפשר להקשות על שי ניצן: שמונה חודשים תמימים לוקח לשי ניצן להחליט כי טיפולו בבקשת מנדלבליט היא בבחינת ניגוד עניינים משום שמנדלבליט הוא הממונה עליו?
ואחרי כל הדיון על עילת הסגירה חשוב לציין בפני כל מי שחושב שהפרסומים האלו ישפיעו על מנדלבליט ואולי בעקיפין גם על תיקי נתניהו: בבג"ץ נגד מינויו של מנדלבליט קבע השופט סולברג כי עילת הסגירה אינה משמעותית להכרעה בדבר כשירותו של מנדלבליט: "משקלה של חקירה שכזו הוא מוגבל, בין אם תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה, בין אם מחוסר ראיות… כאשר אנו בוחנים את המעשים שיוחסו לד"ר מנדלבליט בפרשת הרפז בראי קריטריונים אלו, לא נכון יהיה להגיע לכלל מסקנה כי יש לייחס למעשים אלו משקל כה רב, עד כדי כך שההחלטה למנותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה תֵחשב בלתי סבירה באופן קיצוני". כלומר עילת הסגירה לא משנה להחלטה למנות את היועץ המשפטי לממשלה.
להלן תגובת הפרקליטות לתחקיר של אילה חסון שפורסם בסוף השבוע:
אין שחר לטענה כי נעשתה הטעיה בהצגת עמדת המדינה במסגרת העתירות לבג"ץ נגד מינויו של ד"ר אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
כידוע, היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין, גנז את התיק בהחלטה שכללה נימוקים מפורטים עד מאוד, אך לא קבעה את עילת הסגירה הפורמלית.
היועמ"ש דאז, שהיה הגורם המוסמך להחליט בפרשה, פירט בהחלטתו את כל מה שמצא לנכון, לאחר ששקל את כל חוות הדעת הפנימיות שהונחו בפניו. החלטת היועמ"ש דאז וינשטיין פורסמה ברבים, ואף הוצגה בפני שופטי בג"ץ, כמו גם בפני ועדת האיתור והממשלה ככתבה וכלשונה, מבלי להסתיר דבר.
השופטים שדנו בעתירה נגד מינויו של מנדלבליט בחנו את העובדות וכן את טענותיו של מנדלבליט, ובסופו של דבר מפסק דינם עלה בצורה מובהקת שהתיק היה צריך להיסגר מחוסר אשמה. בפסק הדין יש גם התייחסות לעובדה שעילת הגניזה לא נקבעה בידי וינשטיין.
מכל מקום, נוכח העובדה שבינתיים התמנה מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש, אשר ממונה על המערכת, הוחלט שלא תתקבל החלטה כאמור לגנוז את התיק מחוסר אשמה בידי שום גורם שכפוף למנדלבליט.
הצגת הדברים כ"תיק פתוח" או כהטעייה של ביהמ"ש היא שקר גס.
