חופתם של מיכל ואברהם שבות, שהתקיימה ב־1975 בתחנת הרכבת בסבסטיה, הייתה הראשונה על גבעות השומרון המתחדש. באותה תקופה נערכו העליות העקשניות אל חבל הארץ הזה, עד שהדרג המדיני אִפשר להישאר ולהתיישב. מאז ועד היום, הם גרים בקדומים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית הדין פסק סנקציות כלכליות לסרבנית גט
– נבסו: טילי ציניות איכותיים לבטן של כולנו
– "ידענו לטפל במשבר פיננסי או במלחמות, לא בקורונה"
לפני כעשרים שנה הציע שבות, גיאוגרף ומתכנן ערים במקצועו שעסק רבות בתכנון הבנייה ביו"ש, תוכנית שכללה שליטה ישראלית על כל המרחב, ואוטונומיות מקומיות לאוכלוסייה הערבית. "חנן פורת והרב לוינגר זיכרונם לברכה בירכו, אבל שני ראשי מועצות אמרו – מה, נסכים לאוטונומיה? וזה ירד מהפרק", הוא מספר. היום הוא מתנגד חריף להחלת ריבונות על פי מתווה טראמפ.
באותה תקופה כתבת בספר שפרסמת, שמפת ההתיישבות תקבע את הגבולות. בעצם, זה מה שקורה כעת.
"מפת ההתיישבות קבעה פחות או יותר את מפת אוסלו, וגם היום היא משפיעה חלקית על תוכנית המאה של טראמפ. אבל הנקודה היא שמ־2002 ועד היום אנחנו נמצאים בהקפאה חלקית או מלאה. ההתיישבות היום כוללת כחצי מיליון יהודים ביו"ש, ועוד כ־350 אלף בשכונות ירושלים שנמצאות בשטחים שהיו בעבר בשלטון ירדן. אם לא הייתה הקפאה בהובלת ממשלת נתניהו, היינו יכולים להיות היום מיליון יהודים ביישובי יו"ש".
אי אפשר לומר שבשנים האחרונות אין בנייה ביישובים.
"יש, אבל מעט מאוד. בונים פה ושם שכונות קטנות, אבל התוכניות בהחלט מוקפאות. אם היו מאשרים את כל התוכניות וגם מאשרים למשרד השיכון לבצע תכנון נרחב, היו היום פי שניים מתיישבים, אם לא יותר. ב־1990, כששרון היה שר הבינוי והשיכון, הכנו במשרד הזה תוכנית לשני מיליון איש שיגורו ביו"ש על אדמות מדינה".
שבות ריכז אז חלק מצוותי התכנון. את המפה ההיא של תוכנית־האב האזורית, הוא עדיין שומר בבית. "היו אמורים לקום יישובים חדשים, וגם עיבוי של הקיימים. מערב השומרון, מערב בנימין ועוטף ירושלים הם אזורי ביקוש פנטסטיים. אם היו נותנים לקדם תוכניות, אפשר היה לבנות כבר לפני שנים 100 אלף יחידות דיור. מעבר לחיזוק ההתיישבות, זה היה מקל מאוד על מצוקת הדיור במרכז".
אבל עכשיו אמורים לכאורה להחיל ריבונות שתאפשר שחרור של חסמי בנייה.
"זה לא מה שעומדים לעשות. ממשלת ישראל בראשות נתניהו ממחזרת שוב ושוב את אותם אישורים, ואין תכנון משמעותי או בנייה רבתי. ממשלת רבין הוציאה הוראה שכל שלב בתוכניות בנייה ביו"ש צריך לקבל אישור של משרד הביטחון. כל תוכנית צריכה לעבור הפקדה, פרסום הפקדה, דיון בהתנגדויות, מתן תוקף ופרסום תוקף. כל אחד מהשלבים הללו דורש אישור, וזה מעכב. אפילו יישוב חדש לכאורה כמו לשם, מבוסס על תוכניות משנות השמונים. עמיחי ש'הקימו' לתושבי עמונה, זו הייתה שכונה מתוכננת של גוש שילה.
"הרוב הגדול של הבנייה בשנים האחרונות מתבסס על אישורים מאותה תקופה, לפני יותר משלושים שנה, כשפרופ' יובל נאמן ז"ל היה יו"ר ועדת השרים להתיישבות. התנופה החלה כשאריאל שרון היה שר החקלאות בממשלת בגין. מנחם בגין עודד אותה כראש ממשלה, וכך גם שמיר. בצפון השומרון למשל, כששמיר היה ראש ממשלה, תכננתי מטעם המועצה האזורית שומרון תוכנית מפורטת לעשרה יישובים שהיו אמורים לקום באזור שכולו היום שטח A גדול. הגשנו, והתשובה שקיבלנו מהיועץ של שמיר הייתה: 'תוכנית יפה. עלה והצלח'. בתקופת נתניהו זה לא כך, ואין צפי לתכנון בנייה משמעותי על פי התוכנית הזאת".
מלבד זאת, מוסיף שבות, "כל הפיתוח העתידי ייגזר בשנים הקרובות מהאפשרות שאולי הפלסטינים יסכימו. למשל, את כביש חוצה שומרון ממשלת ישראל לא תאריך מאריאל מזרחה עד הבקעה. יש עוד תוכניות שברור שלא יתבצעו, כי המפות העתידיות ימחקו את האפשרות".
נוכח הביקורת הקשה של ראשי ההתיישבות על כך שהפעם לא משתפים אותם במפות התוכנית האמריקנית, שאמורה להשפיע עמוקות על חיי תושביהם, שאלנו את שבות אם בעבר הייתה מעורבות של גורמי התיישבות בשרטוט מפות של הסכמים מדיניים.
"בהסכמי אוסלו, אחרי שהתוכניות כבר גובשו ואחרי שבתחילה לא הסכימו, שיתפו או הראו בסופו של דבר לזמביש (זאב חבר, מזכ"ל אמנה) והוא עשה תיקונים. אחר כך הראו גם לכמה אנשי תכנון מהמועצות ביניהם אני. אבל זה כבר היה בדיעבד והתיקונים היו מזעריים".
מהיכרותך עם המפות והשטח, יש אפשרות לשנות את "מפת הקונספט" כך שתהיה מקובלת על ההתיישבות?
"השאיפה בתוכנית היא לתת לפלסטינים רצף טריטוריאלי. יש פה ניוון של היישובים שנותרים במובלעות, והתעלמות מיישובים צעירים שלא נכללים במפות וייעקרו ממקומם. כל מה שאומרים ראשי המועצות שמתנגדים, הם צודקים. אבל אחרי הכול, השאלות האלה הן לא העניין העיקרי, מה תהיה ההשפעה על איכות החיים ביישוב זה או אחר. הנקודה העיקרית היא שבסיס התוכנית הוא מדינה פלסטינית. שמדינת ישראל מוותרת על לב המולדת. שהאמריקנים מכירים בכך שיש עם פלסטיני, ויש לו זכות בארץ ישראל".
יש פה פלסטינים.
"אני מכיר בעובדה שהם חיים פה, מכיר בזכויות הפרט. אני לא הולך לגרש אותם ומוכן לתת להם אוטונומיה תרבותית, חינוכית, מוניציפלית, אבל לא זכויות של עם בארצו. עוד עניין חשוב הוא שלפי התוכנית לוקחים שטחים ששייכים לישראל מיום הקמתה, בחלוצה, ואומרים 'ניתן את זה לערבים'. אנחנו מחסלים את הערך של ריבונות ישראלית ויהודית בארץ ישראל, ומודים שלפלסטינים שחיים ביו"ש יש זכויות גם בנגב ובגליל. מחר הם יבקשו חלקים מהגליל, למה לא לתת להם?"
החלת החוק הישראלי חשובה מאוד, הוא מסכים, "כדי לומר לעולם ובמיוחד לערבים, שזו המולדת שלנו. אני עוסק בנושא של ריבונות כבר הרבה שנים, עם נדיה מטר ויהודית קצובר. אבל אסור בשום אופן להסכים להקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל".
התנאים שהפלסטינים צריכים לעמוד בהם כדי לקבל מדינה סותרים את כל עקרונותיהם. הם בזים לתוכנית הזאת, והסיכוי שישתפו איתה פעולה מזערי.
"מול כל הדיבורים ש'לא יהיה כלום', אני דואג לבנים שלי ולבניהם. אם ימסרו שטחים מארץ ישראל לרשות ריבונית אחרת, יהיו לכך השלכות. יצחק טבנקין אמר אחרי מלחמת ששת הימים שההחלטה בנושאים כאלו שייכת גם לסבא שלו שכבר נפטר, ולנכד שעוד לא נולד. יש דברים שאסור אפילו לדון עליהם. אסור להעמיד בסכנה את מדינת ישראל וארץ ישראל, בנימוק שהפלסטינים לא יסכימו. ומה אם בעוד עשר שנים יאמרו הפלסטינים בחסות רוסיה או סין שהם צריכים חצי מבקעת הירדן? מה תהיה אז המשמעות של החלת ריבונות, כשהיום אנחנו נכונים לוותר על שטחים ריבוניים? אנחנו מרוקנים מתוכן את המשמעות של החלת ריבונות".
ולרשטיין: "הדרך היחידה לוותר על מקומות שהוחלה עליהם ריבונות היא אך ורק במשאל עם. אז לשים את כל זה מאחורי הגב ולוותר על זה? זו הפקרות"
ובכל מקרה, הוא אומר, הביקורת הבינלאומית על נוכחותה של ישראל ביו"ש לא תיפסק. "כל עוד לא ניעתר להקמת מדינת טרור בלב ארץ ישראל, יאמרו שאנחנו מפירים את החוק הבינלאומי".
אז מה כן צריך לעשות? "אנחנו צריכים להחיל את החוק הישראלי על כל יהודה ושומרון, כי אנחנו העם היחיד שיש לו זכויות על השטח, גם מבחינת החוק הבינלאומי וגם מבחינה היסטורית. התוכנית שלי גורסת שצריך להחיל את החוק על כל השטח, לתת לערבים אוטונומיות מקומיות מחוברות בכבישים עם מחלפים, כך שאפשר יהיה לנסוע משכם לחברון בלי הפרעה. ברגע שיש בעיות ביטחוניות, אפשר לחסום את המחלף. הם יקבלו מאיתנו תשתיות, כמו שמקבלים היום.
"בשנים הראשונות אחרי שבאנו לכאן, כל הכפרים היו בחושך", הוא מתאר. "כל הדרך מכפר־סבא ועד הבסיס הצבאי בקדומים הייתה חשוכה. כל התשתיות המודרניות שלהם הן בזכות ההתקשרות למדינת ישראל. אז תשתיות כן, אבל לא תהיה להם מדינה. אם הם רוצים מדינה, שיעברו לירדן. נכון שהמלך שם האשמי, אבל כבר קיימת מדינה ערבית פלסטינית שהיא שליש מארץ ישראל המנדטורית, ורוב תושביה הם ערביי ארץ ישראל. בהסכמה לתוכנית הנוכחית אנחנו מחזירים את הגלגל לאחור, ומקבלים את העובדה שמגיעה להם מדינה בארץ ישראל המערבית. אם זה הבסיס לתוכנית, אז המפה היא רק התוצאה המסוכנת".
לברך שהחיינו
פנחס ולרשטיין, ששימש במשך כשלושים שנה ראש מועצת בנימין, רואה את הדברים אחרת לגמרי. בימים האחרונים הוא שב ומצהיר מעל כל במה כי ראוי לברך עליה שהחיינו. "החששות אמיתיים ואסור לטאטא אותם מתחת לשטיח", הוא מסכים, "אבל מדובר בחלון הזדמנויות שלא יחזור, בתוכנית שיש לה יתרונות שלא תהיה כמוה בדור שלנו. כבר עכשיו הגישה של האמריקנים פחות חיובית משהייתה בינואר בוושינגטון, כשהתוכנית הוצגה".
לבית הלבן, הוא מזכיר, עלול להגיע בנובמבר נשיא אחר. "החלופה הידועה היא ש־97% מהשטח יהיה פלסטיני, והם יקבלו שטח חלופי במדרונות הגלבוע ובפתחת לכיש – שם, אגב, מתגוררים היום רבים ממגורשי גוש קטיף. החלטת טראמפ המקדמית שמחייבת ארבע שנות הקפאה באזורי C שלא בשטחי הריבונות, אומרת שחצי משטחי C, שהם שליש משטחי יהודה ושומרון, כולל הגבול המזרחי – בריבונות ישראל. זו עובדה. לפי החוק הישראלי, כל מקום שהוחל עליו החוק, כנסת ישראל לא יכולה לוותר עליו. זה לא יהיה גוש קטיף ולא צפון השומרון. הדרך היחידה לוותר על המקומות שהוחלה עליהם ריבונות היא במשאל עם. אז לשים את כל זה מאחורי הגב ולוותר על זה? זו הפקרות".
ומה עם הריבונות שתילקח בחולות חלוצה, אם הפלסטינים ייענו?
אהוד ברק הציע להם 97 אחוז מיהודה ושומרון ואת הר הבית, והם לא קיבלו. מה הסיכוי שהם יסכימו לתוכנית בלי ירושלים, בלי שליש מיו"ש ועם תנאי בל יעבור של הכרה בישראל כמדינת העם היהודי? גם אם תהיה מדינה פלסטינית, צה"ל מבחינה ביטחונית ינוע בה חופשי. הוותיקים שבינינו עוד זוכרים שבהסכם אוסלו הותר לישראל 'מרדף חם' – רק אם מחבל פגע ביהודי מותר לצה"ל לרדוף אחריו. לפי הסכם טראמפ, ישראל מבחינה ביטחונית נכנסת לכל מקום שהיא רוצה. לא האמריקנים קובעים את סדרי הביטחון אלא ישראל. אבל מעבר לעניין הביטחוני, יש פה עיקרון של החלת החוק והמשפט הישראלי על כל היישובים, כולל המבודדים".
ראשי ההתיישבות מודרים מיצירת המפה.
"זה מתסכל ויש לי בעיה קשה עם העניין, שלא יובן אחרת; אבל לא להבין את ההלל שצריך לומר, זו הפקרות. זה מזכיר לי את אלה שצעקו על חנן פורת על הסכם קדומים (הסכם בין צה"ל לראשי גוש אמונים, שאִפשר למי שעלו לסבסטיה להתיישב במחנה הצבאי בקדום. פשרה זו הביאה בסופו של דבר להקמת קדומים ולתחילת ההתיישבות בשומרון; הכ"ח). איזה זלזול היה אז כלפיו בציבור האקטיביסטי. 'מה הפשרה הזאת', 'זה יחסל את ההתיישבות'. תמיד היו כאלה שרצו הכול או לא כלום. אני מבין את שאיפת הלב, אבל איך אפשר שלא להבין שהחלת החוק והמשפט הישראלי הן מהות שיבת ציון? מה, במו ידינו נמנע את זה?"
ומה לגבי הכרה עקרונית במדינה פלסטינית?
"חס וחלילה, אלו דברים שונים. אני איאבק שלא תוקם פה מדינה פלסטינית, אבל זה תלוי בתנאים שהציבו הפלסטינים לכניסה למשא ומתן, כאשר הריבונות כבר בידנו. אוי לנו אם נחמיץ את השעה".
היית חושב כך גם כראש מועצה שיישובים שלו הופכים למובלעות?
"ביום שיחילו ריבונות על מי מהיישובים, בין אם זה רק בקעת הירדן ומעלה־אדומים, אומר הלל בברכה, או לפחות שהחיינו".
יש לך שיח עם ראשי מועצת יש"ע בתקופה האחרונה?
"לצערי כי רב לא, וזה מתסכל. הוויכוח הזה תמיד היה. אני זוכר שעפרה עלתה כמחנה עבודה זמני לקרקע, כשבין עפולה וירושלים לא גרו בכלל יהודים. אמרו שאנחנו עושים שטויות, מה זה מחנה עבודה. כך היה מאז ועד הסכם המאחזים, שהיו עליו ויכוחים רבים, ובסופו של דבר רבים מהמאחזים מאושרים כיום".
ובכל זאת, לא מדאיג אותך שלא נותנים לאדם כמו זמביש לעבור על המפות?
"חמור מאוד. אולי הוא עובר, אני לא יודע. אני מעדיף שיהיה מישהו מההתיישבות שיעבור ולא ידבר על כך. רוצה לבטוח שיש איש מקצוע ששואל את השאלות, איפה עובר קו המים ואיפה החשמל ואיפה התחבורה. החששות קיימים, אבל אל להם לגמד את החלטת הריבונות בשום אופן".
הלשונות הרעות אומרות שאתה מתבטא כך כי אתה עובד במשרד ראש הממשלה.
"זה מעליב שחושבים שאמכור את דעותיי ואת מפעל חיי תמורת עבודה במשרד ראש הממשלה. העמדות שלי עקרוניות ומבוססות על ניסיון חיי, ללא קשר לעבודה במשרד".
