"אולי אנחנו לא אוהבים את בז"ן, אבל אנחנו אוהבים את הלבניות", אמרה ראש עיריית חיפה עינת קליש־רותם, כמה ימים לאחר שאחד משני מגדלי הקירור קרס. כך תמצתה קליש־רותם את היחס המורכב לתעשיות המזהמות במפרץ חיפה ולסמל המזוהה עימן ביותר. הארובות, הידועות בשמן העממי "לבניות" משום שצורתן דמתה לצורת גביעי הלֶבֶּן העתיקים, שימשו בעבר לקירור מים, אך כבר 11 שנה הן אינן משמשות את בתי הזיקוק. עם השנים הפכו לאחד מהמסמלים הבולטים של חיפה, וצורתן מככבת גם בלוגו של חברת בז"ן (בתי זיקוק לנפט) שבתי הזיקוק שלה נחשבים לאחד המפעלים המזהמים באזור המפרץ. על פי החלטת העירייה הן הוכרזו כמבנה לשימור בזכות העובדה שהפכו לחלק מהנוף במפרץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המערכת החדשנית שתציל מטיילים במצוקה
– נסראללה על חוק הקיסר: "נמות מרעב ולא נוותר על הנשק"
– ראש ממשלת יוון בישראל: פתיחת השמיים תמורת תמיכה בריבונות
נוהגים לחלק את הוויכוח על בתי הזיקוק ותעשיות המפרץ לטוב ורע, יפה ומכוער, ירוק ושחור, אבל האמת היא, כמו שמתגלה תמיד בוויכוחים שבהם הרוחות מתלהטות, שהמציאות הרבה יותר מורכבת. ובלבניות שעלו לכותרות השבוע מסתתרת היסטוריה ארוכת שנים, וזו הזדמנות להסתכל בה, כפי שהיא משתקפת מהמכלים הלבנים העצומים.
אישור חשיבות
העיר חיפה עמדה במוקד האינטרסים הבריטיים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הספר "לכבוש את חיפה" (הוצאת יד בן־צבי), שכתבו פרופ' יוסי בן־ארצי ופרופ' יגאל שפי ושיצא לאור בשנה שעברה, מגולל את סיפורה של תוכנית בריטית סודית לכיבוש ארץ ישראל הצפונית ב־1907. אף שהתוכנית לא התממשה, היא משקפת את מפת האינטרסים הבריטיים באזור. מבחינה גיאו־אסטרטגית, חיפה הייתה חשובה יותר מירושלים בשל שני יתרונות אדירים שיש לה עד היום: המפרץ הגדול והשקט ביותר במזרח התיכון, ונקודת המוצא של המעבר היבשתי הטוב ביותר מהים התיכון אל המדבר – עמק זבולון, עמק יזרעאל, עמק בית־שאן, עמק הירדן, עמק הירמוך – ולאורכו נסללה הרכבת הטורקית חיפה־דמשק. "השילוב הזה של המפרץ ומסדרון העמקים", קובע פרופ' יוסי בן־ארצי, היסטוריון מאוניברסיטת חיפה, "הביא לידי כך שבעיני הבריטים הייתה חיפה העיר החשובה ביותר באזור, עד כדי כך שבכל סיטואציה הם עמדו על כך שהיא תישאר בשליטתם. הם רצו ליצור רצף טריטוריאלי רצוף מתעלת סואץ דרך מצרים, הנגב, עבר הירדן, עיראק ועד המפרץ הפרסי, שישמש אותם כאלטרנטיבה ימית ויבשתית להודו, ולנפט".
כשסיימו הבריטים לכבוש את ארץ ישראל וסוריה בשנת 1919, הם חיברו רכבת מקנטרה, עיר בצפון־מזרח מצרים, בצידה המזרחי של תעלת סואץ, לחיפה, שהתחברה עם הרכבת לדמשק – וכך נוצר קו ממצרים עד סוריה, שהציר שלו הוא חיפה. "חיפה הייתה מוקד גיאו־אסטרטגי בריטי קודם כול בזכות המפרץ והמעבר היבשתי", מסביר בן־ארצי. "על זה הם הוסיפו את הרכבת, ועל זה הוסיפו נמל גדול מאוד שהחלו לבנות ב־1933 וסיימו ב־1936. שדה התעופה הבינלאומי הגדול של ארץ ישראל עד שנת 1933 היה בחיפה, עד שהתחילו לנחות בלוד. סדנאות הרכבת ישבו בחיפה וכך גם הנהלתה עד שנת 1949".
הנפט הוא השלב האחרון ביצירת המכלול הגיאו־אסטרטגי הבריטי בחיפה. "מעבר לעניין הגיאו־אסטרטגי של שליטה על מעבר סואץ ומעבר יבשתי במסילות הברזל, היה עניין הנפט שמתגלה בסוף המאה ה־19", מסביר בן־ארצי. "עדיין לא במפרץ הפרסי ולא בים, אלא בעיקר בצפון מסופוטמיה – צפון עיראק של היום – מוסול וכירכוכ. שאיפתם של הבריטים לשלוט באזור מתחילת המאה ה־20 מומשה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שממנה יצאה במעמד של המעצמה המובילה".
ויכוח ניטש בין הצרפתים לבריטים היכן יעבור הצינור מאזור עיראק. מכיוון ששני הצדדים רצו שהצינור יעבור בטריטוריה שלהם, הוחלט שקו צינור הנפט ילך לים התיכון משני כיוונים: אחד מצפון לבנון לטריפולי והשני לחיפה – ומשתי הערים הללו יוצא הנפט המזוקק לאירופה. במקביל לסלילת קו צינור נפט כפול, הוקמו בתי הזיקוק בחיפה ובטריפולי. באיור מדהים משנות ה־40 של המאה הקודמת, מתגלה כיצד הבריטים רואים את חיפה כאבן דרך מלונדון להודו. חיפה מוצבת במרכז, ובתי הזיקוק נישאים בגאון.
"כשבתי הזיקוק החלו לעבוד", מסביר בן־ארצי, "הם נתנו את הגושפנקה לכך שמפרץ חיפה הוא אזור בעל חשיבות כלכלית אדירה, למעשה הכי חשוב בארץ. עם כל הכבוד לתל־אביב וירושלים – מבחינה כללית, בסוף שנות ה־30 חיפה היא המעוז הכלכלי. בשנת 39' בן־גוריון והנהלת הסוכנות מכריזים על מבצע לייהוד חיפה, כלומר להפוך את חיפה לעיר שיש בה רוב יהודי. למה? כי אז החלו לרחף באוויר פלשתינה תוכניות חלוקה כמו ועדת פיל. ענני החלוקה גרמו להכרה שאם השטח יחולק, חיפה צריכה להישאר בידיים יהודיות. ואכן, תוך שלוש־ארבע שנים, היהודים הופכים לרוב בעיר, באחוז אחד".
היעד: בתי הזיקוק
לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמת העולם השנייה לצידה של גרמניה, היא שאפה להשיג שליטה בים התיכון ולתקוף את מקורות הדלק של הצבא הבריטי. יעד ראשי לכך היה העיר חיפה, בגלל יכולתם של בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה להפיק כמיליון טונות של דלק בשנה מהנפט הגולמי שהוזרם באמצעות צינור הנפט כירכוכ־חיפה. בסיס חיל האוויר האיטלקי הקרוב ביותר לארץ ישראל היה באי רודוס, ובו הוצבה ביולי 1940 טייסת של מטוסי הפצצה מסוג סבויה־מרקטי. זמן קצר לאחר הצבת הטייסת באי הגיעו מטוסיה לחופי ארץ ישראל והחלו בשורת הפצצות על חיפה, ובהמשך הפציצו גם את תל־אביב. שנה לאחר מכן היו הפצצות של הגרמנים באזור, שגם הן נועדו לפגוע בכושר הלוגיסטי של הבריטים בים התיכון.
ביוני 1940 הפציצו האיטלקים ארבע פעמים את חיפה, ובתי הזיקוק היו המטרה העיקרית. "אני עצמי ראיתי תמונות של בתי הזיקוק בוערים בארכיון הצבא הגרמני בפיירבורג בתיקים של מרגלים גרמנים שעבדו בחיפה", מעיד בן־ארצי. "זה היה יעד אסטרטגי ברור לגמרי. ההתקפות האלו על חיפה הן צלקת שלא כל־כך זוכרים".
חלק מהפצצות נפלו על מתקני נפט ודלק וגרמו לנזקים ברכוש. פעם הן פגעו ביהודים ופעם בערבים. מתקפה קטלנית ביותר אירעה ב־21 בספטמבר בשעות אחר הצהריים, ובה הופצצו אזורי מגורים ואזורי תעשייה ונגרם נזק מועט לכמה מבני תעשייה. ברובע הערבי נפגעו בתי מגורים ומסגד ופרצו כמה דלקות. מכיוון שהתקיפה התרחשה בשבת לא היו יהודים ברחובות שהופצצו, ורוב הנפגעים היו ערבים. 40 איש נהרגו ו־68 נפצעו. רבים נהרגו מפצצה שהוטלה על בית קפה ערבי הסמוך למסגד איסתיקלאל ("מסגד העצמאות"). עד היום אפשר לראות עדויות להפצצה הזאת בעיר התחתית.
הוועד הלאומי שלח מברק לראש עיריית חיפה ובו נכתב כי "היישוב העברי משתתף בצערה של חיפה בכלל והעדה הערבית בפרט לרגל קורבנות ההתקפה המתועבת של מטוסי האויב, שקיפחה את חייהם של עשרות תושבים שלווים".
בבוקר 30 בדצמבר 1947 השליכו לוחמי אצ"ל, מתוך מכונית חולפת, קופסאות שימורים ממולאות בחומר נפץ לעבר פועלים ערבים שהמתינו בשער הכניסה לבתי הזיקוק. במתקפה נהרגו שישה פועלים ונפצעו 42. בעקבות פעולת האצ"ל פרץ המון זועם לשטח בתי הזיקוק והשתולל בסכינים, באלות ובמוטות ברזל. 39 פועלים יהודים שעבדו במקום נהרגו ו־49 נפצעו.
פרופ' יוסי בן־ארצי: "עם השנים, בגלל בתי הזיקוק, האזור הופך מסתם מפעל של זיקוק נפט ושיגור לאירופה – לאחד ממרכזי הפטרוכימיה הגדולים במזרח התיכון"
אגב, לפעולה הזאת קדמו ארבע מתקפות של הלח"י בבתי הזיקוק אך לא היו להן תוצאות הרות־גורל כאלה. "הערבים היו רוב במפעל", אומר בן־ארצי. "הייתה מדיניות בריטית לשמור על היחס של האוכלוסייה בהעסקתם במפעלים ולכן כשני שליש מהפועלים היו ערבים, ושליש יהודים. מכיוון שחלק גדול מהפועלים הערבים הגיעו מאזור בלד א־שייח', שהיום זה נשר, באותו לילה התרחשה פעולת תגמול של ההגנה והפלמ"ח. הם פשטו על הכפר ופוצצו בתים רבים והרגו יותר מ־60 ערבים. יש אפולוגטיקה בסיפור הזה, אבל צריך לזכור שיותר מ־100 איש מצאו את מותם מפני שהאצ"ל ערך התקפה שאיש לא הבין למה היא נועדה. למה לזרוק את הרימונים על הערבים? זה לא ברור. בסופו של דבר הפעולה השיגה תוצאות חמורות מאוד – טבח ביהודים והרג גדול מאוד של ערבים בעקבותיו. המאורע הזה נבלע מהר מאוד במלחמה שפרצה בצורה עוצמתית".
בנשר, שהייתה בעבר כפר ערבי, ניצבת כיכר הל"ט לזכרם של 39 הנרצחים היהודים מהמפעל, ו"יש בזה מן האבסורד", מציין בן־ארצי.
נוצרה פה מעצמה
הזיהום במפרץ חיפה הפך בשנים האחרונות לסוגיה בוערת שעולה לעיתים מזומנות על סדר היום הציבורי. המפעלים נמצאים בלב אזור אורבני צפוף באחת הערים הגדולות בארץ, וסמוך לריכוז אוכלוסייה גדול ובעל כוח פוליטי. על פי נתוני המשרד לאיכות הסביבה, בז"ן היא המפעל המזהם ביותר בישראל נכון ל־2014, ועם מפעלים נוספים נוצר מוקד זיהום נרחב באזור מפרץ חיפה. בשנת 2018, בעקבות אסון נחל אשלים, ירד הזיהום במפרץ למקום השני.
קריסת אחת מהלבניות גרמה לפעילי סביבה להכריז על "מות עידן התעשייה במפרץ חיפה". הסמל שטמן בחובו משמעויות של שגשוג וצמיחה כלכלית, הפך עם השנים לסמל הזיהום של העיר, ושקיעתו לענן אבק הפכה לסימבולית בעיני רבים.
"בתי הזיקוק גרמו לכך שהתפתחה בחיפה עוצמה כלכלית שאיש לא יכול היה להתחרות בה, וזו נקודה שקשורה לקשקושים שהגיע סופו של עידן התעשייה במפרץ חיפה", אומר בן־ארצי, "כבר קודם התחילו להיות מפעלי תעשייה במפרץ ולא בתוך העיר. הבריטים בנו את הנמל בחזית העיר ואז התעשייה זזה למפרץ – שהאדמות בה היו זולות ומוצפות מהקישון. הוקמו מפעלים כמו וולקן ופניציה ובתי מלאכה של הרכבת ושדה התעופה. מאמצע שנות ה־30 מפרץ חיפה הופך להיות אזור תעשייה כבד. עם השנים, בגלל בתי הזיקוק, האזור הופך מסתם מפעל של זיקוק נפט ושיגור לאירופה – לאחד ממרכזי הפטרוכימיה הגדולים במזרח התיכון. מתחילים לייצר את מוצרי הנפט ויותר מאוחר תעשיות פלסטיק שקשורות בזה, ודשנים וחומרים כימיקליים ופולימריים.
"התהליך הזה מתחיל בשנות ה־50 וה־60 ובוודאי מגיע לשיא בימינו. נוצרה תעשיית עזר ענפה – שרשרת מזון של רבבות אנשים שחיים סביב התעשייה שבליבה בתי הזיקוק. עצם העניין של הזיקוק, נכון, זה נשמע לא טוב, אבל נוצרה פה מעצמה.
"מעגל נוסף שהתפתח סביב התעשיות הוא מוסדות מחקר ואקדמיה – הרבה מהנדסים שלמדו כימיה החלו לעבוד בבית הזיקוק, הרבה אנשים שמקימים מפעלים חדשים ועובדים בהם הם בוגרי הטכניון. יש זיקה עצומה בין הטכניון למפרץ ולתעשייה. לכן החשיבות של בתי הזיקוק היא הרבה מעבר לשתי לבניות – זה לא סמל, זה עורק חיים שבערך 80 שנה חלק גדול של תושבי חיפה והקריות היו קשורים בו. את הצמיחה של חיפה צריך להבין כקומפלקס גדול של עיר – תעסוקה, כלכלה, השכלה, השפעה על חיי רבים, וחלק מזה מתבטא גם באיכות הסביבה שצריך לשמור עליה והיא משתפרת במשך השנים, לא למידה שהיינו רוצים, ועדיין אי־אפשר לראות בקריסת הלבנייה סמל לסופו של עידן שחור".
בן־ארצי, ששימש בעבר יו"ר רשות נחל קישון, שהוקם בשנת 1994 על ידי המשרד להגנת הסביבה כתאגיד סטטוטורי שמטרתו לשקם את נחל קישון ויובליו, מציין מנגד כי "השאלה הגדולה שניטשת כיום במערכה של ארגוני הסביבה מול התעשיינים היא תחת איזו רשות מוניציפלית הם יפעלו ומי יפקח עליהם".
אסון סביבתי אחר
במשך כל השנים השטח שעליו ישבו בתי הזיקוק היו אקס־טריטוריאלי, ולא השתייך לשום רשות מוניציפלית. בנובמבר 2005, על פי החלטת שר הפנים אופיר פז־פינס, צורף שטח בתי הזיקוק לשטח המוניציפלי של חיפה, ובתי הזיקוק נדרשו לשלם ארנונה לעיר חיפה (בשיעור של 45%), וגם לכל הרשויות המקומיות הגובלות בה.
"יש המצאה ישראלית שנקראת 'אזור תעשייתי מוניציפלי עצמאי'. זו יצירה גיאוגרפית מטורפת שבתי הזיקוק לוחצים לחזור אליה, ואם בז"ן תהפוך לאזור עצמאי, הם יוכלו לבנות מה שהם רוצים בלי לעבור בוועדות התכנון של חיפה או קריית־אתא, וגם לא לשלם מיסים. יש שתי דוגמאות לא טובות לזה: תפן ורמת־חובב, שפועלות כך.
"מועצה מקומית תעשייתית היא 'פטנט' הגוזל מהציבור את זכויותיו, כי ברשות שכזו אין 'ציבור', אלא מועצה ממונה, יו"ר ממונה שמכיר טובה לממניו, נציגי משרדים ממשלתיים שאינם מחויבים לציבור, ונציגי מפעלים שעמדתם ברורה מראש. זוהי פרקטיקה השוללת את זכויותיהם של תושבים הגרים סמוך לתעשייה מזהמת. שתיים כאלה קיימות בישראל, ומונעות מהיישובים הסמוכים את זכות הפיקוח וההיתרים, ואת היכולת להשפיע על איכות הסביבה שלהם. רמת־חובב בנגב היתה מתנהגת אחרת אילו השתייכה לעיריית באר־שבע, למועצה אזורית רמת־נגב וליישובי הבדואים הסמוכים והנאנקים מריחותיה ומשפכיה.
"מגדל־תפן שבגליל היא שערורייה בפני עצמה. 'אקס טריטוריה' גזולה של מעלות, כפר־ורדים, כיסרה וסמיע. אין לה זכות קיום עצמאית חוץ מרצון ההתבדלות של המפעלים ויזמיהם ידועי השם. אין תימה שנשיא התאחדות התעשיינים רואה בשתי אלה דווקא מודל להצלחה: הם באמת פועלים בלי הפרעה מצד הציבור ומאפשרים לתעשיינים חופש פעולה עם רגולציה חלושה, בדיוק כמו השמנת הנשמרת כהלכה על ידי החתול.
"המועצה המקומית התעשייתית בז"ן היא מתכון לאסון גדול משתי אלה, בהיותה כלואה בין ערים, עיירות, יישובים כפריים ומוקדי כלכלה אחרים, שכל אחד מהם זכאי לפקח על הנעשה במרחב בז"ן, להעניק לו היתרי בנייה, ולגבות ממנו ארנונה להשבחת איכות החיים והסביבה שלהם. המפעלים הללו פועלים על בסיס התשתיות של כל היישובים שסביבם, ואין להם זכות קיום כמועצה עצמאית. הם זקוקים לכבישים, לשירותי תחבורה ולמוקדי עסקים ומנהל, והם צריכים לשלם ליישובים המספקים אותם. זיהום האוויר והמים של מרחב בז"ן חודר לריאותיו ולעיניו של כל אחד מ־750 אלף תושבי מטרופולין חיפה – שיהיו מנושלים מיכולת ההשפעה על איכות האוויר והמים שלהם משום שלא יהיו להם נציגים באותה מועצה מפוקפקת.
"אז הלבנייה", מסכם בן־ארצי, "אולי עצוב לראות את הקריסה שלה, אבל זה לא הסיפור, בין אם ישקמו אותה ובין אם לאו. השאלות הגדולות פה גם לא נוגעות לזיהום – על זה המשרד לאיכות הסביבה והארגונים הירוקים מפקחים – אלא לרגולציה על הפיקוח, הבנייה והמיסוי של בז"ן, וזה נמצא עדיין בדיונים של ועדה גיאוגרפית, שטרם החליטה בעניין".
