כשנודע על תוכנית טראמפ הוכינו בתדהמה אמיתית. לא האמנו שזה נכון, ושזה עד כדי כך טוב. לא עבר זמן רב עד שהצטננה התלהבותנו. דליים קפואים של "כן, אבל" ציננו אותה, וה"אבל" היה גדול מאוד. "כן, אבל" של ג'ארד קושנר, "כן, אבל" מדינה פלסטינית עצומה, "כן, אבל" צירי תנועה שאולי לא נוכל להשתמש בהם, ועכשיו "כן, אבל" פעימות. הבשורה המפתיעה שמהותה הייתה שמישהו בוושינגטון הוגה סוף־סוף תוכנית שהיא בעד היהודים ובעד ההיגיון, מביא בחשבון את טעויות העבר, לומד את המציאות לעומק – הבשורה הזאת התפוגגה, והיא חוזרת אט־אט להיות אותה תוכנית לחלוקת הארץ, מוכרת עד לעייפה, עטופה בצלופן מטעה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– שר האוצר תומך בהשוואת הטבות המס של עכו לאלו של נהריה
– האינפלציה בסוריה – הלירה צוללת בעקבות "חוק הקיסר"
– האם ביצה מאובנת בגודל כדורגל הייתה שייכת לדינוזאור מסתורי?
מכל הכוכביות המאכזבות האלה, יש "כן, אבל" אחד שעבר מתחת לרדאר, וגם אם יעלה לתודעה ייחשב למותרות. זו טעות. זהו "אבל" מהותי ביותר, שיש להילחם נגדו. אלו הם האתרים ההיסטוריים שנמסור על מגש עתיק של כסף לפלסטינים, אם תצא התוכנית לפועל.
ביהודה ושומרון יש כ־6,000 אתרי עתיקות המוכרים לעולם המחקר והארכיאולוגיה, וכ־2,300 מהם הוכרזו אתרי עתיקות באופן רשמי. שיעור ניכר מהם יועבר לשליטה של המדינה הפלסטינית העתידית. מבצר הורקניה החשמונאי שבצפון מדבר יהודה, מבצר קיפרוס החשמונאי בבקעת הירדן, ארמונות החשמונאים ליד יריחו, העיר שומרון (סבסטיה), מזבח יהושע בהר עיבל, תל ביתר, תל מעון, תל חברון. ועוד ועוד.
תחשבו אולי שזו מלחמה מיותרת, כשסוף הסכסוך נמצא על כף המאזניים. אבל אף שאין יהודי אחד שיפונה כשיועברו האתרים האלו לידי הערבים, ברור שזהו ויתור על מורשת, והמורשת הזאת משמעה הקשר שלנו עם הארץ הזאת, השורשים שלנו, ההיסטוריה שלנו, ועוד הוכחה על זכותנו עליה. זה לא דבר של מה בכך. אנחנו יודעים מה הערבים עושים עם אתרים ארכיאולוגיים יהודיים ביו"ש, ואני לא אומרת את זה מתוך גזענות או הנחה לא מוכחת אלא מתוך ניסיון העבר וההווה, כשהערבים בוזזים מדי יום ולילה את האתרים האלו ומחריבים אותם עד היסוד, או מנכסים אותם כאתרי מורשת פלסטינית. הם עושים זאת במכוון, לשם העלמת סממני ההיסטוריה היהודית ודחיקת מטיילים ישראלים מהמקום. כך קרה בין השאר בעיר סבסטיה, בירת ממלכת שומרון, ובמבצר החשמונאי תל ארומה שבין רכס איתמר לגבעות שילה.
שני גופים מנסים להתמודד עם התופעה הזאת: קומץ עובדי המִנהל האזרחי ועמותת "שומרים על הנצח". פלא שהביזה נמשכת? עכשיו, דמיינו מה יקרה כשאפילו אלה לא יוכלו לפקח על האתרים החשובים האלו. כך קרה שבמקום שהצעד יטיב את המציאות, הוא רק מרע אותה.
מובן שאפשר לשבת ולקטר בשיחות סלון משמימות על המצב הבאמת נורא ואיום. אפשר אפילו לכתוב מאמר לעיתון. אבל כולנו יודעים שזה לא באמת ישנה משהו, בעיקר כשהדיונים מתמקדים בנושאים הרי גורל כל כך. אז מה, אין מה לעשות? יש מה לעשות. צריך להציל את האתרים האלה. אם מנהיגינו לא ישנו את המפות או יפעלו בדרכים אחרות כדי לוודא שהערבים לא יפגעו בהם, אז יש להציל את הממצאים לכל הפחות.
יגידו הפסימים שאין זמן ואין כוח אדם ואין כסף (ככלל, לאנשי משרדי הממשלה יש מנטרה קבועה: "אנחנו מאמינים בחשיבות העניין, אבל זה בלתי אפשרי"). נענה להם: אתם לא רוצים מספיק. כי יש ויש ויש, וכולם ירוויחו מזה. צריך רק לחשוב מחוץ לקופסה ולהאמין. זמן יש. הרי חוזרים ואומרים לנו שהפלסטינים לעולם לא יקבלו את ההסכם כי הוא מחייב אותם לוותר על זכות השיבה וכו' וכו'. עד שהם יתעשתו, אם הם יתעשתו – יש זמן למכביר. אין כוח אדם וכסף? אולי, אבל יש, למשל, ילדים שיוצאים לחופשה, והם והוריהם ישמחו לתעסוקה ערכית. אפשר להכריז על "חפירת הצלה לאומית" בקנה מידה ענק. מאות אתרים במקביל. אלפי ילדים מרחבי הארץ. קייטנות, תנועות נוער, מועצות אזוריות. דמיינו.
והילדים ייפגשו, יחפרו, יגלו חברים חדשים ממקומות אחרים בארץ, יסננו אדמה. בכך הם יעזרו למיזם הלאומי הזה, ייקשרו יותר לארץ, יהיו פחות מול מסכים, ואולי ימצאו משהו שירגש אותם נורא. ממילא אי אפשר לטוס לשום מקום והחופשות בארץ יקרות באופן מזעזע. וזאת רק דוגמה אחת. אני בטוחה שאם למישהו זה יהיה חשוב מספיק, הוא יצליח לחשוב על רעיונות יצירתיים נוספים שימזערו את הנזק מחד גיסא, ויועילו מאידך גיסא. צריך רק לרצות.
