הכניסה לסנטרל פארק הפורח והאביבי באפר־ווסט־סייד בניו־יורק הומה אדם. אלמלא המסכות שעוטים העוברים ושבים, מנהג שהיה שמור בעיקר לאנשים ממוצא אסייתי עד לפני כמה חודשים, היה אפשר לשכוח לרגע שאנחנו בעיר הפגועה ביותר בעולם מהתפרצות וירוס הקורונה. לאחר כמה דקות של המתנה ברוח מענגת מגיח במורד הרחוב שחר עזרן – צלם מוכשר ומצליח שחי את התפוח הגדול מאז תחילת שנות התשעים, כשהגיע לכאן כצלם צעיר, שליח העיתון "חדשות" שנפח את נשמתו בסוף 1993. הוא היה כאן בימי גאות ושפל, וכבר יותר מרבע מאה הוא מתעד אינספור אירועים בשלל תחומים.
כתבות אחרונות באתר מקור ראשון
– דווקא עכשיו ישראל זקוקה לתקשורת ציבורית איכותית
– הידוק יחסים עם המפרץ מגדיל את מרחב התמרון המדיני שלנו
– אין הצדקה ל"שידורי רדיו מצולם" בערוץ הכנסת
"הגעתי לעולם הצילום במקרה", הוא מספר כשאנחנו מתיישבים על ספסל בפארק במרחק סביר, ומסירים את המסכות כדי שנוכל לדבר ולנשום. "נולדתי בחיפה בסוף שנות השישים. בגיל 15, כמה שנים אחרי שהצטרפתי למחלקת הנוער של מכבי חיפה בכדורגל, הבנתי שאין לי עתיד גדול על המגרש. עדיין רציתי להיות קרוב למשחק, והפתרון שמצאתי היה ללכת ללמוד צילום בתיכון ויצו בחיפה. אחרי שנה הייתי צלם ספורט של מקומון כלבו בחיפה. בשנים האלה לא ידעתי שהצד האמנותי נמצא בי בכלל, גיליתי את זה רק במשך השנים".
צפו בצילומים נוספים של הצלם שחר עזרן:
כמה חודשים לאחר שהחל לצלם כדורגל בחיפה הצטרף עזרן לעיתון חדשות, ולדבריו זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לו. "הם היו מאוד יצירתיים, והעזו לעשות דברים שאיש לא העז לעשות עד אז בעיתונות הישראלית. עד היום אתה רואה את ההשפעה שלהם. הם נתנו הרבה כבוד לתמונות, ידעו לספר בהן סיפור, וזה היה בית ספר נפלא". הוא גם היה הצלם של ראש עיריית חיפה המיתולוגי, אריה גוראל זיכרונו לברכה, והמשיך לצלם גם כששירת בנ"מ בתפקיד קרבי, בכל פעם שיצא לחופשה. לאחר שהשתחרר מונה לרכז הצלמים של חדשות בחיפה, ובגיל 23 נשלח לניו־יורק לעבוד עם כתב העיתון שם, יוסי ורטר.
"אין דבר שאני אוהב לצלם יותר מכדורגל, ולשמחתי מועדון הכדורגל ברצלונה שכר אותי לתעד מחנות קיץ לצעירים. הבן שלי, ליאם, התאמן איתם בתור שוער (למעלה). לראות אותו במדים שלהם – זה היה רגע שלא אשכח. חברת הנעלה מפורסמת בחרה למסע פרסום שלה דווקא צילום שצילמתי של מסי"
הוא לא תכנן לשהות פה לטווח ארוך, כשהגיע. "הייתי בחור צעיר ופשוט נהניתי מהחוויה החדשה ומהעשייה", הוא נזכר. "העובדה שליוויתי כאן כל אישיות חשובה שהגיעה מישראל, כולל שרים וראשי ממשלות, הובילה לכך שהתחילו להכיר אותי. שלחתי תמונות לסוכניות צילום מקומיות, והבינו שיש לי גישה למקומות ויכולת צילום. התחלתי להשתלב.
"אני אוהב להציב לעצמי מטרות קצרות טווח, וכשהגעתי לארצות הברית המטרה הראשונה הייתה שבתוך חצי שנה תופיע תמונה שלי בעיתון אמריקני. זה קרה לבסוף, כשפורסמה תמונה שלי בדיילי ניוז. פעם צילמתי את שמעון פרס יחד עם ביל קלינטון ורוברט דה־נירו, ובמגזין ניו־יורקר ביקשו לפרסם אותה. אחר כך הם התחילו לשלוח אותי למשימות. התחלתי לקבל יותר עבודות ופיתחתי רשת קשרים. במשך השנים הופיעו תמונות שלי בניו־יורק טיימס, ברולינג סטון, ביו־אס ויקלי ובעיתונים נוספים. מצאתי את עצמי חי כאן כבר הרבה שנים".
להרגיש תמונה
שנתיים אחריי שהגיע לארה"ב פרץ עידן אוסלו. "הקונסול הכללי היה אורי סביר, ומסביב הייתה אווירה נפלאה של הסכמי השלום. נסענו הרבה פעמים לוושינגטון ונכחתי בלא מעט אירועים ידידותיים עם נציגים אמריקנים, ישראלים ופלסטינים", הוא נזכר. "חתימת הסכם השלום עם ירדן ב־1994 הייתה מהאירועים המרגשים שהייתי בהם. בקושי הצלחתי לראות בעיניים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה ההבדל בין לצלם תמונה ובין להרגיש אותה. זו התמונה שהרגשתי יותר מכל תמונה אחרת שצילמתי, כי ידעתי שאני נמצא בתוך ההיסטוריה.
"בטקס חתימת הסכמי אוסלו קלינטון החזיק את הידיים של רבין וערפאת, כי זה מה שהוא הרגיש שצריך לעשות. אבל בחתימת ההסכם עם ירדן הוא מחא כפיים, כי הוא ידע על הקשר החם והידידותי בין המלך חוסיין לרבין. כשצילמתי כמה שנים אחר כך בוועידת אנאפוליס, בנובמבר 2007, התחושה הייתה בדיוק הפוכה, למרות שנתנו לנו לצלם שם בלי סוף. אולמרט הגיע רגע אחרי שהבעיות המשפטיות שלו החמירו, בוש הבן רגע לפני שהוא מסיים כהונה שנייה, ובתמונות אתה רואה איך הוא מחזיק את אולמרט ואבו־מאזן חזק, שלא ילכו, כי הוא היה צריך את הצילומים האלה. בדיעבד הבנתי שהיה קשר טוב בין אולמרט לאבו־מאזן, אבל בשעת מעשה לא הרגשתי שמשהו אמיתי קורה, אלא שמשתמשים בנו כדי להעביר מסר".
שנים לאחר שצילם את התמונה במעמד חתימת ההסכם עם ירדן, שהפכה לאחד מצילומיו המפורסמים ביותר, ליווה עזרן את שרת החוץ דאז ציפי לבני לפגישה עם קלינטון, שהיה כבר הנשיא לשעבר. "ביקשתי מהעוזר שלו שיבקש ממנו לחתום על התמונה. הוא בדק אותה, ראה שהכול בסדר, ונכנס אליו לחדר. אחרי עשר דקות הוא יצא ואמר שקלינטון מבקש לפגוש אותי", משחזר עזרן בחיוך. "נכנסתי אליו, הוא היה מאוד ידידותי, שאל על התמונה, חתם עליה ואמר לי: אתה יודע, זה היה אחד הימים השמחים ביותר בחיי, ואני מתגעגע מאוד לרבין. ואז הוא קרא להילרי ולעוד כמה אנשים והראה להם את הצילום".
במשך השנים הוא צילם באמריקה שבעה נשיאים – ריצ'רד ניקסון (עם פרס), ג'ימי קרטר והג'ורג' בושים, האב והבן, קלינטון, אובמה וטראמפ. "הייתי חלק מהקמפיין של אובמה במרוץ השני שלו לנשיאות, כש־Obama for America שכרו אותי. אבל היחיד שאני פוגש ומדבר איתו מדי פעם באירועים הוא ביל קלינטון, שתמיד מאוד חביב אליי", מעיד עזרן. "פעם הוא סיפר לי על חאפז אל־אסד, אביו של בשאר, ש'הבריז' לו מפגישה באירופה, וכמה שהוא כעס עליו. הוא החזיק לי את היד ודיבר איתי בשעה שהעוזרים שלו מסביב רצו להרוג אותי, כי היה לו לוח זמנים צפוף והוא כבר איחר לתחנה הבאה".
ב־1996, זמן קצר לאחר השבעת בנימין נתניהו לראש הממשלה בפעם הראשונה, צילם עזרן אותו ואת בני משפחתו בביקורם הממלכתי הראשון באמריקה. "צילמתי אותם בסנטרל פארק. שרה אהבה את התמונה ושלחתי לה לבקשתה כמה עותקים. כמה שבועות לאחר מכן, להפתעתי, היא שלחה לי בחזרה אחד מהם, עם חתימה של ביבי וכמה מילות תודה ממנה. ואני יודע שהתמונה תלויה אצלם בבית עד היום".
עזרן חווה ותיעד במשך השנים בתפוח הגדול כמה אירועים היסטוריים גדולים. הראשון במעלה הוא כמובן פיגועי 11 בספטמבר 2001, מעשה הטרור הגדול בתולדות ארה"ב. מטוסים שנחטפו בידי פעילי אל־קאעידה התרסקו אל תוך מגדלי התאומים בניו־יורק (ולבניין הפנטגון בוושינגטון). המגדלים קרסו בתוך כשעתיים וגרמו להרס רב, למותם של כ־3,000 איש ולטראומה גדולה לעיר ולעולם כולו. עזרן היה בבוקר האיום ההוא במונית, בדרך לצילום בניו־ג'רזי, יחד עם העוזר שלו. "דיברנו עם נהג המונית המצרי על כך שעד שאמריקה לא תחווה טרור אמיתי, היא לא תבין מה זה", נזכר עזרן, "זמן קצר אחרי שהגענו הבנו שקורה משהו. עליתי לגג הבניין, ראיתי עשן שיוצא מהבניינים, ואז צפיתי בשניהם נופלים. זה היה מצמרר. בתור ישראלי הבנתי מיד שזה פיגוע טרור, אבל לאנשים מסביב היה קשה לקלוט. מבחינת האמריקנים המלחמות עד אז היו בטלוויזיה, לא הרגישו אותן פה. לא אשכח בחיים שבזמן שכל זה קרה מישהי השתזפה בנחת על אחד הגגות האחרים, עם מוזיקה באוזניים, כאילו כלום לא קורה".
זמן קצר לאחר קריסת הבניינים החליט עזרן לנסות לחזור לעיר כדי לתעד את הדברים. "אני לא צלם עיתונות של חדשות מתפרצות, אבל זה היה אירוע היסטורי והבנתי שאני חייב לעשות כאן משהו", הוא נזכר. "השארתי את רוב הציוד מאחור, וניסינו לחזור לעיר ברכבת התחתית. לא הצלחנו להתקרב, אבל צילמתי כל הזמן בכל מקום. בהתחלה ההרגשה הייתה שזה סוף העולם. גרתי אז באפר־ווסט־סייד, ואני זוכר שפתחתי חלון והיה ריח קשה באוויר. אבל אחרי כמה שבועות התחלנו להבין שכמה גדול שזה היה, זה היה עדיין אירוע נקודתי, ובמרחק נסיעה מהעיר כבר לא הרגישו אותו. אחרי זמן קצר החיים חזרו למסלולם. משבר הקורונה לעומת זאת הוא משהו אחר, אירוע גלובלי שההשפעה שלו לטווח ארוך תהיה הרבה יותר גדולה מפיגועי התאומים. את התוצאה של מה שקורה היום נרגיש גם בעוד הרבה זמן".
המשבר שישנה הכול
לפגישה שלנו הגיע עזרן כמה ימים לאחר שחזר מביקור בישראל, "אני מהמחמירים", הוא צוחק, "בדרך חזרה ישבתי 12 שעות עם מסכה על הפנים, לא אכלתי, לא שתיתי, לא הלכתי לשירותים ולא נגעתי בכלום. זה לא היה כיף אבל עברנו את זה. עד שהכול התחיל הייתי מגיע לארץ פעם בארבעה שבועות, כדי לבקר את הילדים שלי, ליאם בן ה־17 וזואי בת ה־14, שחזרו לגור בישראל לפני שבע שנים עם בת זוגי לשעבר. כל מה שעשיתי בארץ היה להיות בבידוד בבית שלי בשמשית, בגליל התחתון, ובכל יום הילדים באו לבקר אותי. אחרי שלושה חודשים הייתי פשוט חייב כבר לראות אותם".
"לראות את כיכר טיימס ריקה לחלוטין – זה מחזה פשוט בלתי נתפס. ניו־יורק היא עיר מלאה תיירים. בניגוד לאסון התאומים, אז חזרו לטוס אחרי כמה שבועות, בחודשים האחרונים אין טיסות בכלל וקשה להעריך מתי הן צפויות לחזור שוב"
עזרן חזר מישראל זמן קצר לפני שהקורונה התפרצה בניו־יורק בצורה חריפה. "ברגע אחד איבדתי 73 ימי עבודה, כולל מסעות מעניינים שכללו גם ביקור בוותיקן אצל האפיפיור", הוא מספר, "בשלב הראשון בודדתי את עצמי כמעט במאה אחוז, וגם כשראיתי וקינאתי בתמונות נפלאות של החרדים בברוקלין ובמקומות אחרים, הבנתי שלא שווה להסתכן ולנסוע לצלם שם. לא הרגשתי צורך לתעד בעצמי את מה שקורה פה".
ובכל זאת, כמה פעמים בשבוע, כשהלילה ירד על העיר שהייתה שקטה ושוממה מאוד במשך שבועות ארוכים, יצא עזרן לרחוב עם המצלמה שלו. "שוטטתי ברחובות וצילמתי את העיר כמו שאף פעם לא ראיתי אותה. ניו־יורק היא עיר מלאה תיירים, ולראות את כיכר טיימס ריקה לחלוטין – זה מחזה פשוט בלתי נתפס. בניגוד לאסון התאומים, אז חזרו לטוס אחרי כמה שבועות, בחודשים האחרונים אין טיסות בכלל וקשה להעריך מתי הן צפויות לחזור שוב".
מדי פעם הוא יוצא למשימות צילום מורכבות יותר, על אף מאמציו לשמור על בריאותו. "חברה ישראלית שכרה את שירותיי לצלם בבית חולים בניו־ג'רזי. אני לא איתי אנגל, ואין סיכוי שהייתי מבלה במקום כזה שבוע, אבל הסכמתי למשימה נקודתית וקצרה. לבשתי בגדים שידעתי שאזרוק ואפילו לא אחזיר הביתה, נסעתי במונית ועשיתי את המרב כדי להגן על עצמי. בבית החולים דיברתי עם רופאים, והם סיפרו לי שהם התמודדו בחודשים האחרונים עם דברים שמעולם לא ראו ולא הכירו, סיפורים שקשה להבין".
איך העברת את החודשים הארוכים בבית?
"אנחנו הצלמים תמיד מתלוננים שאין לנו זמן להיכנס לארכיון שלנו. הסגר היה זמן נהדר לנבור בו. גיליתי שם תמונות שבכלל לא זכרתי שצילמתי. הייתי צריך לטפל גם בכל ימי הצילום שקרסו לי, בחוזים, בשימור לקוחות. לפני כמה שנים השלמתי כאן לימודים לתואר שני במנהל עסקים ובשיווק בינלאומי, מה שעזר לי מאוד להפוך את המקצוע שלי לעסק אמיתי. זה הוביל אותי גם להתחיל להרצות באוניברסיטאות ובחברות פרטיות, ובנוסף לעסוק בייעוץ תקשורת. בחודשים האחרונים הגברתי פעילות ברשת בשני התחומים".
רבים מנבאים שחורות לעתידה של ניו־יורק. מה אתה חושב על זה?
"החיים בניו־יורק יחזרו לעצמם, אבל נצטרך להמציא את עצמנו מחדש. זה בסדר, זה חלק מהחיים. בשנות התשעים הוצאתי 60 אלף דולר בשנה על הדפסת תמונות במעבדה, וב־2002, אחרי המעבר החד מפילם לצילום דיגיטלי, המחיר ירד ל־800 דולר. מעבדות הצילום וחברות הפילם היו צריכות להסתגל. אם אתה טוב ומאמין במה שאתה עושה, דברים טובים יקרו. הכי גרוע זה לשבת בבית ולרחם על עצמך. מבחינתי חשוב לקום בבוקר, להתקלח ולהתלבש, לא לעבוד מהמיטה. לשמור על קשר עם הלקוחות, להיות בתנועה. יום אחד נחזור לחיים נורמלים. זה לא סוף העולם. זו תקופה לא נעימה, ואני לא שמח על מה שהפסדתי, אבל אני מאמין בעצמי ויהיה בסדר. לדעתי העובדה שכולנו עכשיו כאן עם מסכות, ושוטפים ידיים כל היום, תהפוך את כולנו לבריאים יותר מאי פעם".
בשבועות האחרונים, מאז רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר במיניאפוליס, יוצאים בכל יום אלפי אנשים לרחובות בכל רחבי ארצות הברית, כדי להפגין ולדרוש שינוי ביחס לקהילה השחורה במדינה. לעזרן יש קשר רב־שנים וחיבור מיוחד לקהילה השחורה בניו־יורק. "ב־1994 הזמינה אותי מישהי שהכרתי לצלם בתיאטרון אפולו המיתולוגי בשכונת הארלם בניו־יורק, שהוקם ב־1934. מאז הפכתי לצלם הבית שלהם, והיום זה הבית השני שלי", הוא מספר על התיאטרון המפורסם המקושר לאמנים אפרו-אמריקנים. "בשנות התשעים העיר הייתה מקום מסוכן יותר, והיו מחכים לי בהארלם כשהגעתי עם המונית, כדי שאחצה את הכביש עם הציוד ולא תהיה שום בעיה. קיבלו אותי שם בזרועות פתוחות מהרגע הראשון, אף שהייתי הלבן היחיד בכל הקבוצה הזו במשך הרבה זמן, ומעולם לא הרגשתי שונה או שיש איזו בעיה.
"יש הרבה צדק בטענות של השחורים באמריקה, ואני מקווה שדברים ישתנו עכשיו. אתה רואה את זה באופן ברור. פעם הלכתי עם חבר שחום עור לקניות, וכשיצאנו משהו צפצף בשקית שלי. כמובן, מיד ניגשו אליו ובדקו אותו ראשון. זה לא צריך להיות ככה. בשבועות האחרונים יצאתי להפגין, ורוב המפגינים לא קשורים בשום אופן למעשי שוד או ביזה שהיו פה. חשוב שאנשים בארץ יבינו את זה".
ב־25 שנותיו בתור צלם הבית של האפולו צילם עזרן מאות קונצרטים, הופעות ואירועים מיוחדים, והרבה פעמים מצא את עצמו במצבים שהוא מגדיר "הזויים". "לפני כמה שנים הייתה הופעה של אריתה פרנקלין, וכולם היו בלחץ היסטרי", הוא מספר. "יומיים לפני כן כבר קיבלנו הסבר מדויק, מה מותר מה אסור, איפה, איך ומתי נוכל לצלם, מה בדיוק היא מבקשת. ביום ההופעה היא נכנסה מאחורי הקלעים כשהיא מחזיקה ביד מצלמת וידאו ורודה, ושואלת אותי לגבי תמונה ישנה שלה שהוצבה בלובי של האולם.
"הסברתי לה על התמונה, ואז היא לקחה לי את היד וביקשה שאראה לה אותה. פתאום אני מוצא את עצמי הולך עם אריתה פרנקלין ללובי, כששנינו מצלמים זה את זה.
"בהלוויה של המוזיקאי ג'יימס בראון הציבו את הארון שלו על הבמה במשך תשע שעות, וסטיבי וונדר הופיע. אחר כך הוא הגיע לאפטר פארטי – עמדתי על הבמה ופתאום אני רואה את ספייק לי מוביל את וונדר לכיוון שלי. הוא עלה לעמדת הדי־ג'יי והתחיל לתקלט, ואני מטר ממנו, מצלם".
ציוץ מפול מקרטני
עזרן גם מתעד ברחבי העולם את פעילותם של ארגונים יהודיים רבים. "אחרי הרבה שנים כצלם התחלתי לחפש משמעות במה שאני עושה, ומצאתי אותה דרך הארגונים האלה", הוא מסביר. "עם FIDF, ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, אני נוסע כמה פעמים בשנה לאושוויץ. הם מביאים לשם ניצולי שואה, חיילים ישראלים ותורמים. ב־2019 הגיע איתנו מפקד הצוללות של חיל הים, וברגע מסוים נעמדה מולו על המסילה ניצולת שואה והוא פשוט הניף את היד והצדיע. צילמתי את הרגע הזה, והרבה רגש צף ועלה שם. הרגשתי את המחויבות שלו.
"מבחינתי אלו רגעים שהם הרבה מעבר לצילום. אני מצלם גם לנפש בנפש, ונוסע הרבה עם הקונגרס היהודי העולמי ורון לאודר, שאני הצלם הפרטי שלו כבר הרבה שנים". בשנה האחרונה הוא צילם בכמה אירועים את אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, בין השאר בביקור הראשון של מנהיג גרמניה באושוויץ אי פעם. "זה היה בדצמבר. צילמתי אותה מתחת לשער הכניסה למחנה, יחד עם ראש ממשלת פולין ולאודר. פשוט לא האמנתי שזה קורה. אלו רגעים שבהם אני מרגיש פתאום יהודי גאה".
העיסוק בעולם היהודי הוביל את עזרן לעבוד, במפתיע, גם עם קבוצת הכדורגל צ'לסי שבמערב לונדון, בזכות מסע פרסום שהובילה הקבוצה נגד אנטישמיות. "בינואר הם הביאו אותי לאנגליה לאירוע של שעתיים. לדעתי זה קרה כי הם יודעים עד כמה אני מחובר למאבק באנטישמיות, אבל גם כי יש לי ניסיון בצילום ספורט. רומן אברמוביץ', הבעלים של צ'לסי, משקיע מיליונים במאבק באנטישמיות", הוא מספר. "אין דבר שאני אוהב לצלם יותר מכדורגל, ולשמחתי גם מועדון הכדורגל ברצלונה שכר אותי בשנים האחרונות, לתעד את מחנות הקיץ שהם עורכים לצעירים. הבן שלי, ליאם, התאמן איתם בתור שוער. לראות אותו במדים שלהם – זה היה רגע שלא אשכח. לשמחתי חברת הנעלה מפורסמת בחרה למסע פרסום שלה דווקא צילום שצילמתי של ליונל מסי, שחקן שהתרגשתי לתעד במשחק ידידות של ארגנטינה נגד ברזיל בארה"ב".
עזרן מתעד גם מוזיקאים כמו להקת U2, ג'יי זי או אלישה קייז, ובאתר שלו אפשר למצוא מגוון תמונות עם אנשים מפורסמים מאוד. מאחורי כל תמונה כמעט מסתתר סיפור – למשל במקרה של הצילום של סר פול מקרטני. "מקרטני הגיע לביקור במוזיאון המוטאון בדטרויט, וגילה שהפסנתר המיתולוגי, שניגנו בו ענקים, לא תקין. הוא דאג שישפצו אותו בהרבה מאוד כסף, וכשהפסנתר היה מוכן הוא ערך אירוע השקה בניו־יורק, עם מאה אנשים ששילמו 10,000 דולר לכרטיס. הוא הזמין אותי לתעד את ההשקה. בבוקר שאחרי האירוע קמתי וגיליתי שהאתר שלי קרס. מתברר שמקרטני צייץ בטוויטר את אחד הצילומים, ותייג את האתר שלי".
תמונה נוספת שתופסת מיד את העין היא של מוחמד עלי מתאגרף עם שחקן הטלוויזיה ג'יימס גנדול פיני, שגילם את טוני סופרנו בסדרת הטלוויזיה "הסופרנוס". "עלי עשה מסע קידום מכירות לספר של הבת שלו, וליוויתי אותו במשך כמה ימים. הוא כבר לא דיבר באותה תקופה, בגלל הפרקינסון, אבל עדיין היה אפשר לתקשר איתו. גורם בהפקת הסופרנוס, יצר איתם קשר וביקש שיבואו להפתיע את גנדולפיני במהלך צילום הסצנה האחרונה של הסדרה. הגענו לסט, שהיה בבית חולים. גנדולפיני היה מלא 'דם', וברגע שהוא ראה את מוחמד עלי הוא פשוט ניגש אליו, והפסיקו את הצילומים באמצע. הוא החליף בגדים, הצטלם עם עלי, ביקש ממני לשלוח לו את התמונה, וכתב לי את כתובת הדוא"ל שלו על דף נייר. כמה שעות אחר כך התקשרו אלינו בהיסטריה מ־HBO. מתברר שהוא כתב את כתובת הדוא"ל על העמוד האחרון של הפרק האחרון של התסריט, שהיה אז ברמת סוד מדינה, ורצו את הדף בחזרה. החזרנו להם אותו".
"גנדולפיני היה מלא 'דם', וברגע שהוא ראה את מוחמד עלי הוא פשוט ניגש אליו, הצטלם איתו, ביקש ממני לשלוח לו את התמונה, וכתב לי את כתובת הדוא"ל שלו על דף נייר. כמה שעות אחר כך התקשרו אלינו בהיסטריה מ־HBO. הוא כתב את כתובת הדוא"ל על העמוד האחרון של התסריט, שהיה אז ברמת סוד מדינה"
גם כשלכולם יש מצלמות בטלפונים והצילום פשוט, פופולרי ובתפוצה רחבה, עזרן לא מרוויח פחות. "לא כל מי שמחזיק עט הוא סופר, ולא כל מי שמצלם הוא צלם מקצועי שיכול באמת לעזור לקדם מותג או חברה", הוא קובע. "העובדה שכולם מצלמים אולי הפחיתה את מספר העבודות שלי, אבל בפועל אני מרוויח יותר בכל מיזם. אני נתקל בהרבה חברות שהתרגלו לצלם בעצמן, אבל מבינות את ההבדל והערך המוסף שצלם מקצועי מביא. צלם עם ניסיון וידע של עשרות שנים יודע לספר סיפור בתמונה, יודע להעביר את המסר שאתה רוצה, יודע להוסיף ממד אמנותי ויודע גם מה לא לעשות. צילום טוב ונכון קונה פרסום חינם בעיתון, שיכול לחסוך לך הרבה מאוד כסף. גם בהפגנות בניו־יורק אפשר לראות מי צלם אמיתי ומי נתן כמה קליקים בטלפון. זה הבדל של שמיים וארץ".
בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בטופ ארבע. מבחינתי לא עבדתי יום בחיים שלי, כי אני אוהב את מה שאני עושה. יש לי שני ילדים מקסימים ואני יכול להרשות לעצמי לראות אותם. מבחינה מקצועית הגעתי הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי שאגיע. יש לי חברים טובים וכולם בריאים. אפשר להתלונן, אבל באמת שאין לי סיבה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
