אחרי דיונים אינסופיים בחוק הנורווגי על נוסחאותיו השונות, המדלגות ושאינן, השבוע קם הדבר ונהיה: שבעה חברי כנסת חדשים הושבעו לכנסת במקום שבעה שרים וסגני שרים שהתפטרו ממנה. ליווינו ארבע מתוכם, חברות כחול לבן חדשות־ישנות, ביומן הראשון בתפקיד החדש, "שליחות" בלשונן. שעה קלה לפני ישיבת הסיעה הראשונה שלהן ביקשנו ממיכל קוטלר־וונש, תהלה פרידמן, עינב קאבלה והילה שי־וזאן להתלוות אלינו למסע צילומים זריז במשכן. ואכן, בתוך 45 דקות הצלחנו להכיר להן את רוב חלקי הבית, והן אפילו הספיקו להגיע בזמן לישיבה – שאגב, התבטלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פומפאו: "הפלסטינים בחרו לאיים במקום לשתף פעולה"
– דווקא עכשיו ישראל זקוקה לתקשורת ציבורית איכותית
– מציאות מדומה: כשסערות בטוויטר לא עוברות את המסך
הן מצטרפות לכנסת בשבוע נוסף של התנגשויות בתוך הקואליציה בין הליכוד לכחול לבן, ועדיין, מבחינתן ממשלת אחדות הייתה הבחירה היחידה האפשרית. "זה הדבר הקשה לעשות והנכון לעשות באותה נשימה", אומרת קאבלה. "בסוף אתה צריך להבין מה נכון לעם ישראל, כי אתה יוצא לדרך פוליטית כדי לשרת אזרחים ולא משום סיבה אחרת. מערכות הבחירות שעברנו היו מאוד קשות באפקט החברתי שלהן וברמת השיח, מעבר להוצאות הכלכליות. מאוד נוח לעמוד מהצד ולהגיד מה שנוח להגיד, אבל צריך לעשות מה שנכון לעם. אני יודעת שהרבה יקראו את הדברים האלה ויחייכו בציניות, אבל לרגע צריך להוריד את הציניות ולהבין מה הייתה האלטרנטיבה".
עינב קאבלה: "כשהייתי בהסתדרות עם ניסנקורן, הוא הביא את התפיסה שההסתדרות צריכה להיות גם תנועה חברתית. התחברתי לנושא הזה"
המתיחות בעקבות התפרקות כחול לבן עדיין ניכרת בין כותלי המשכן, ושתיים מהמרואיינות קשורות אליה במיוחד. תהלה פרידמן עזבה את יש עתיד ומיכל קוטלר־וונש את תל"ם, כדי לעבור לכחול לבן ולהיות חלק מהקואליציה. הן ספגו על כך לא מעט ביקורת ומתקפות, אך מבחינתן זה לא עניין של נוחות ותפקידים אלא אמירה עקרונית. פרידמן עשתה זאת עוד לפני שידעה שתהיה חברת כנסת.
"עזבתי את יש עתיד במרץ וחשבתי שזהו זה", היא משחזרת. "באותו שלב דיברו על הנורווגי המדלג, והוא היה מדלג גם עליי. שילמתי אפילו שכר לימוד לאוניברסיטת בר־אילן לדוקטורט במשפטים שהתחלתי. לפני כמה שבועות ניסנקורן התקשר ואמר 'תשמעי, אנחנו יורדים מהנורווגי המדלג ורוצים לבדוק את האפשרות לעשות חוק נורווגי רגיל'. היו לי הרבה חששות. גם הקונסטלציה הפוליטית המורכבת של קואליציה שהרבה דברים שהייתי רוצה לקדם לא אוכל לקדם בה, והרבה דברים שאצטרך להצביע עליהם לא כמו שהייתי רוצה. בעיקר בתחומים של דת ומדינה. לאנשים חברתיים יש פריווילגיה להיות אידיאליסטיים ו'טהורים'. ידעתי גם שלחלק מאנשי יש עתיד יכאב, ויש שם אנשים שאני אוהבת וכואב לי להכאיב להם".
במסגרת ההתלבטויות, היא מספרת, היה מי שאמר לה: "אני לא יודע מאיפה יש רשות לאדם לסרב לשליחות שמוטלת עליו". המשפט הזה לחץ לה על כפתורי ההפעלה מבני עקיבא, כהגדרתה. דף הפייסבוק שלה הוצף בימים האחרונים בתגובות מסוגים שונים, מאיחולים לבביים ועד ביקורת בוטה. "יש פה אנשי ימין־ימין ואנשי שמאל־שמאל שמביעים אמון ומברכים אותי על הכניסה, זה נורא מרגש. אפילו שלושה ראשי מטות ביש עתיד כתבו לי הודעות אישיות ואיחלו הצלחה", היא משתפת, ומיד מוסיפה בחיוך: "אבל אין לי אשליות, עוד ימרחו אותי בזפת".
תהלה פרידמן: "אם היית שואלת אותי מה אני רוצה להיות, לא הייתי אומרת פוליטיקאית. צריך לעשות את זה אחרת. האם אצליח? אין לי מושג, אבל זו המוטיבציה שלי"
גם קוטלר־וונש, שעברה מתל"ם המפורקת לכחול לבן, סופגת ביקורת. "בעיניי, הדה־לגיטימציה שאני חווה בשבועות האחרונים מקעקעת את הסיבה שבגללה יצאנו לדרך לראשונה", היא משיבה לי. "אני מאמינה באחדות מהותית ובהכרח להוביל תהליך פיוס לאומי. זכיתי לשבת שנים רבות בוועד המנהל של 'צו פיוס'. בעיניי זה תפקידה של הנהגה וזה מה שאִפשר לי להצטרף כחלק מתל"ם למה שכחול־לבן ראוי שתהיה, שיקוף נכון של מגוון הדעות".
קוטלר־וונש ניסחה כמה מפרקי מצע תל"ם, אבל הבחירה להמשיך עם גנץ לממשלה הייתה מתבקשת מבחינתה. "הצטרפתי לתנועה לאומית ממלכתית, מתוך הכרח לאחות את הקרעים ולא להשתתף בפילוג. לכן כשבוגי קרא לחיבורים, קודם לחוסן לישראל ואז ליש עתיד, זה היה לי טבעי. אני עדיין רואה עצמי כתל"ם בתוך כחול לבן, ומצטערת שיש־עתיד-תל"ם בחרו לפרק את המפלגה".
כחלק מהביקורת על גודל הממשלה ומספר השרים, גם החוק הנורווגי שהכניס את הארבע לכנסת ספג טענות על ג'ובים ובזבוז. שי־וזאן משיבה להן: "בגלל הקונסטלציה הפוליטית של הצורך בממשלה פריטטית, נותרו לכחול לבן מעט מאוד ידיים עובדות בכנסת. המלחמה של גנץ לא הייתה על הילה שי־וזאן. אין לו ידיים מצביעות בוועדות, אין לו מחוקקים. אגב, אנחנו ארבע נשים חדשות בסיעה, וכחול לבן הפכה לסיעה עם רוב נשי – 9 מ־17 ח"כים".
"הביקורת על החוק הנורווגי היא סופר מהפוזיציה", סבורה תהלה פרידמן. "מדינת ישראל קמה עם 600 אלף איש והיום יש בה 9 מיליון, אבל מספר חברי הפרלמנט שלה נשאר אותו מספר. גם כשאת משווה לפרלמנטים אחרים בעולם, ברור שהפרלמנט הישראלי קטן. הכנסת מאוד חלשה מול הממשלה. העובדה שכל־כך הרבה ח"כים הם אנשי ממשלה, מקשה על הכנסת לעשות את עבודתה, שהיא בעיקרה פיקוח על הממשלה. אני חושבת שהחוק הנורווגי מוצדק בלי קשר אליי, והיה נכון שהוא היה יותר רחב וששרים לא יכהנו כלל בכנסת, כדי שיהיו 120 חברי כנסת עובדים. הבאסה זה הגודל של הממשלה, החוק הנורווגי שנועד לחזק את הכנסת הוא לא הדבר הבעייתי. אגב, אני באמת נורווגית. אימא שלי עלתה מאוסלו, וסבא שלי היה הרב של נורווגיה. הם הגיעו לשם מפינלנד, סיפור ארוך".
ילדה במזנון הכנסת
בניגוד לסבב הראשון של השבעות חברי הכנסת החדשים, אי־אז בכנסת ה־21, כאשר רבים מהם היו צעירים מאוד ואנונימיים, כל אחת מארבע הח"כיות החדשות מגיעה עם ביוגרפיה עמוסה ותוכניות לעתיד.
מיכל קוטלר־וונש (49), מומחית למשפט בינלאומי, נולדה בירושלים. אימה, אריאלה, שימשה מזכירת סיעת גח"ל ובהמשך מפלגת הליכוד בימי מנחם בגין. בסוף שנות השבעים נישאה האם לארווין קוטלר, ששימש שר המשפטים של קנדה. מיכל שירתה בצה"ל כחיילת בודדה בתפקידי הדרכה. היא נשואה ואם לארבעה, יש לה תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני מאוניברסיטת מקגיל בקנדה.
מיכל קוטלר־וונש: "הצטרפתי לתל"ם מתוך הכרח לאחות את הקרעים ולא להשתתף בפילוג. כשבוגי קרא לחיבורים, זה היה טבעי. מבחינתי אני עדיין תל"ם בתוך כחול לבן"
כמי שגדלה בבית פוליטי וליכודי, היא זוכרת היטב את ליל המהפך השלטוני ב־1977. "ישבתי פה במזנון הכנסת, ילדה בת שבע, בין יחיאל קדישאי לאסתר רזיאל־נאור", היא מתארת. "לא אשכח את השמחה הספונטנית, כמעט התעלות רוחנית, ואת הריקודים. זו בהחלט חוויה מכוננת. זכיתי לראות דוגמאות אישיות שמהוות השראה לממלכתיות, אחריות וצניעות שיש בשליחות הציבורית".
את בוחנת גם את השינוי בין הליכוד של אז להיום?
"אני חושבת שלא נכון לעשות את ההשוואות האלה. שום דבר לא נשאר כמו שהיה אז. שימוש במשקפיים האתיים של היום לבחינת העבר עושה עוול גם עם ההווה וגם עם העבר. אגב, הסרת פסלו של לינקולן והשחתת פסלו של צ'רצ'יל בימים אלה שייכת בדיוק לעניין הזה. זו חוכמה קטנה להרכיב את משקפי ההווה ולשפוט דרכם את העבר".
וונש־קוטלר עבדה בעבר עם נשיאי בית המשפט העליון מרים נאור ואהרן ברק. שאלתי אותה לדעתה על האקטיביזם השיפוטי והאיזון הנכון בין הרשויות. "דמוקרטיה עומדת על שלוש רגליים, שלוש רשויות, והמתח ביניהן הוא לא רק טבעי אלא גם חשוב", היא משיבה. "כדי שהפרדת הרשויות והאיזון יישמרו בצורה ראויה, שלוש הרשויות חייבות לתפקד. אם הרשות המחוקקת אינה מבצעת את תפקידה ומגלגלת תפוחי אדמה לוהטים הלאה, לא נגיע לאיזון ראוי. למשל, חוסר ההבנה או היכולת של הרשות המבצעת לייצר מדיניות הגירה ברורה, יוביל לכך שהעניין יגולגל לבית המשפט, ואז מי שיאהב את ההחלטה שלו יריע ומי שלא – יתקוף".
אבל גם כשהכנסת כן עושה, בג"ץ מתערב ומבטל.
"כמשפטנית, הכלי החקיקתי מאוד חשוב בעיניי, אבל כשאנחנו משתמשים בו בכוח כדי לפתור בעיה מקומית, תמיד יהיה מי שיוכל לתקוף את הדרך. תפקידה של רשות מחוקקת לצפות דברים ולנתק אותם מהמקרה הספציפי או האישי. למדינת ישראל כבר הקימו את התשתית הפיזית, והאחריות שלנו בדור הזה היא לייצר חזון משותף, אולי אפילו חידוש הברית שהתכנסנו סביבה – מגילת העצמאות שנגזרים ממנה ערכי מדינת ישראל. מבחינתי זו השליחות".
בעיני וונש־קוטלר מגילת העצמאות צריכה להפוך לחוק יסוד, דבר שיחזק את הקשר עם יהודי התפוצות, נושא נוסף שהיא מחויבת לו. "בעקבות הקורונה יש גל התעניינות, וצריך למצוא את הדרך לא רק להעלות ולקלוט את מי שמעוניינים בכך, אלא להבטיח והשתלבות". עוד היא סבורה כי יש להושיט יד לקהילות היהודיות נוכח המשבר והסכנה המרחפת מעל המרכזים הקהילתיים ומוסדות החינוך היהודיים.
גם מדינת ישראל נמצאת כעת בבעיה תקציבית.
"מדינת ישראל הוקמה על ערכי מגילת העצמאות, והתשובה נמצאת שם. אגב, לא הכול צריך לבוא בצורת כסף. צריך לאתגר את הפרדיגמה. לאורך מאה שנות ציונות מערכת היחסים שלנו עם יהדות התפוצות מבוססת כסף. יש הרבה דברים שאפשר לעשות בלי עלות כספית, ומה שכבר נעשה מתוך השקעה כספית צריך להיעשות מתוך תפיסה מחודשת. צריך גם להשתמש בהגדרת האנטישמיות של IHRA (הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה), שמדינות שונות אימצו, ככלי מול הדמוניזציה, הדה־לגיטימציה והמוסר הכפול כלפי מדינת ישראל, וגילויי האנטישמיות כלפי אחיותינו ואחינו בתפוצות".
וונש־קוטלר חברה בצוות המשפטי המייעץ למשפחתו של סגן הדר גולדין, בהליכים המשפטיים להשבתו מידי חמאס. היא מתכוונת לעסוק בכך גם מהכנסת. "יש לי מחויבות לנושא השבת החללים והאזרחים, תוך אתגור הפרדיגמה המנחה והיפוך המשוואה, כך שהחזקת שבויים ונעדרים תהפוך מנכס של ארגון טרור רצחני לנטל עליו. חיוני וחשוב להעלות על סדר היום את ההפרה המתמשכת של הדין הבינלאומי וצו המוסר, ולרתום לכך את המדינות התורמות לפלסטינים, הארגונים הבינלאומיים".
ביקורת ראויה
בעניין המחויבות לשמירה על שלטון החוק, שוררת הסכמה בין הארבע. "ביקורת היא דבר ראוי", אומרת ח"כ קאבלה, "אני לא מכירה שום מערכת שלא צריכה תיקון, וביקורת כשהיא בונה היא ראויה. אבל באותה נשימה, אי אפשר לתת לשיח המתלהם להימשך. אסור להחליט שצריך לנתץ מערכת שמאחוריה יש אנשי ציבור מסורים שמרגישים נתונים למתקפה חזיתית".
ח"כ הילה שי־וזאן (40), נשואה ואם לארבעה, נכנסה לעולם הפוליטי אחרי שורה של תפקידים בעולם התקשורת והדוברות. יש לה תואר ראשון ושני במדע המדינה ותקשורת. את דרכה הפוליטית היא החלה בבית היהודי, כשניהלה ב־2012 את מטהו של נפתלי בנט לקראת בחירתו לראשות המפלגה. בהמשך נבחרה למועצת מודיעין־מכבים־רעות מטעם הבית היהודי.
הילה שי־וזאן: "כל לילה הייתי אומרת אחרי 'שמע ישראל', 'אלוהים תעזור לי להגשים את הייעוד ולהיות נבחרת ציבור בכנסת'"
"הכניסה של נפתלי לבית היהודי בזמנו הייתה משב רוח רענן", היא אומרת. "גדלתי במפלגה מאוד גברית ופטריארכלית, וההרגשה היא שייכת לא שייכת. ופתאום בא נפתלי עם הכיפה הקטנה וההייטק, ומתחילים לחשוב 'הנה אפשרות לעשות את זה אחרת'. אבל לצערי גם נפתלי לא הצליח ובסוף יצא החוצה, כי המפלגה נשארה מאוד פטריארכלית, אשכנזית צר לי לומר, ובעלת אוריינטציה ברורה לקיצוניות באשר היא".
עם השנים, אומרת שי־וזאן, היא פחות מצאה את עצמה בבית היהודי, ואז הגיעה ההצעה להצטרף לחוסן לישראל בראשות בני גנץ. "היה לי חשוב לצאת מהמקום הסקטוריאלי למקום שהוא בשורה למשהו אחר", היא אומרת. "מעבר לפן המדיני, בואו נתעסק ביום־יום, בכלכלה ובחברה, בחינוך הילדים שלנו. תשעים האחוזים שכולנו מסכימים עליהם".
עוד בריאיון שהעניקה לאתר 'סרוגים' לפני שבע שנים, דיברה על שאיפתה להיות חברת כנסת. "יש הרגשה פנימית שחזרה אליי מאז שאני בת 12 שזה הייעוד שלי. יש לי אפשרות לעשות יותר כסף בחוץ ולהיכנס לעולם העסקי, והיו גם הצעות לא רעות, אבל יש לי מין הרגשה שזה מה שא־לוהים כתב שאני צריכה לעשות בעולם הזה, ואני צריכה לעשות מה שאני יכולה כדי להגיע לשם. כל לילה הייתי אומרת אחרי 'שמע ישראל', 'תעזור לי להגשים את ייעודי להיות נבחרת ציבור בכנסת ישראל'. כשבאתי לומר את זה שוב בשבוע שעבר, עצרתי ואמרתי: 'תודה א־לוהים שזיכית אותי'", היא משתפת בעיניים לחות. "עכשיו נטל ההוכחה עליי".
עינב קאבלה (40) גדלה באשקלון, למדה באולפנת צביה ועשתה שירות לאומי בסוכנות היהודית. היא נשואה ואם לשניים, תושבת תל־אביב, עורכת דין ובעלת תואר ראשון ושני במשפטים מאוניברסיטת בר־אילן. שימש יו"ר מטהו של אבי ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות. "זכיתי להיות שותפה בהובלת מאבקים חברתיים מהמעלה הראשונה", היא אומרת על התקופה הזאת. "כשהתחלנו לעסוק בזה, שכר המינימום עמד על 4,300 שקלים, והצלחנו להעלות אותו, בפעימות, באלף שקלים. אי אפשר לומר שזה מספיק כדי שאדם יוכל לגמור את החודש, אבל בהחלט הייתה תחושה טובה להביא הישג כזה שהוא באמת לכלל הציבור. אני מאוד גאה גם בהישג של קידום תעסוקת אנשים עם מוגבלות, נושא שהתאהבתי בו. כל הזמן דיברו על החשיבות והתודעה, והפריע לי שצריך גם תכלס, משהו בעולם המעשה. בהסכמה עם המעסיקים חתמנו על הסכם שקובע חובה בכל מקום עבודה שיש בו יותר ממאה איש להעסיק לפחות שלושה אחוזים אנשים עם מוגבלות. את הנושא הזה אשמח לקדם גם בתפקיד החדש שלי, לאכוף ולראות שזה מתקדם".
בעיניה, העזרה לחלשים בחברה היא מעבר לגמילות חסדים. "אני מאמינה שזה מביא לתיקון עולם דווקא של אלה שהם לא בעלי מוגבלויות. אני יודעת שזה נשמע גבוהה גבוהה, אבל דיברתי עם הרבה אנשים שעוסקים בזה, וכל פעם זה מרגש אותי מחדש כי אתה רואה בעיניים איזה שינוי אתה עושה לא רק לאדם עצמו אלא גם לאנשים שסביבו ולהבנה שלא צריך להתייחס אליו כאדם שונה. העשייה הזאת מתחברת לאמונה שלי בקב"ה שבאנו לעולם לעשות טוב, וכל אחד בוחר את הנתיב שלו".
את מדברת על עשיית הטוב, אבל התדמית של ההסתדרות מאוד כוחנית. שביתות, ועדי עובדים. את כאילו מתארת יקום מקביל.
"אפשר להתווכח על הדימוי אבל אני יודעת לדבר על התקופה שבה אני הייתי שם יחד עם אבי, והוא הביא את התפיסה שההסתדרות היא איגוד מקצועי אבל היא צריכה להיות גם תנועה חברתית. לנושא הזה אני התחברתי. אני בוחנת את המעשים שלי, לא את התדמית".
קאבלה מסרבת לתאר את הכנסת כהגשמת חלום, ומעדיפה לדבר על הגשמת שאיפה. "כמי שעסקה בעשייה ציבורית, להגיע למקום שבו יכולת ההשפעה והעשייה היא עם הרבה פוטנציאל, וכמי שעברה מסלול משפטי להיות במקום הזה של ליצור חקיקה – זה מאתגר, וכיף להרגיש שאת במקום שאפשר לבצע את הדברים האלה". את המסע לחוסן לישראל עשתה עם ניסנקורן, והיא מתארת את כחול לבן כ"אוסף מופלא של אנשים. באופיי אני מחפשת חיבור, ולא אוהבת להיכנס להגדרת נישה מסוימת. קשה לי עם האווירה של שיסוי ופילוג, ואנחנו עושים מעשה שבא לתקן בדיוק את זה".
שי־וזאן נאבקה במהלך השנים למען זכויות נשים, והקימה את "שווים שונים – התנועה לשוויון הזדמנויות לנשים ולגברים". אגב, כמי שכיהנה בעצמה בראשות הוועדה למעמד האישה בעיריית מודיעין, היא דוחה את הביקורת על מינויו של ח"כ עודד פורר לעמוד בראשות אותה ועדה בכנסת, כגבר. "זה דיון מיותר ופופוליסטי. יש אינטרס כללי לקדם נשים, וגם גבר יכול לעשות את התפקיד הזה בצורה טובה. להפך, אני חושבת שאם שמים גבר בתפקיד הזה נטל ההוכחה עליו הרבה יותר גדול".
מבחינתך, נשים לטנקים?
"נשים לכל מקום שהן צריכות ומתאימות להיות בו. אגב, במסגרת 'שווים שונים' הקמנו את 'פורום הלוחמות', עם מאות נשים ששירתו ביחידות לוחמות. התחילו אז כל ההצהרות של רבני עלי, 'נשים לא יודעות לנהוג', 'תשים אישה וגבר בטנק יֵצא ילד', ולי היה נורא קשה. זה הציבור שלי, ועלי הייתה ישיבה שחשבתי שהבן שלי ילך אליה. אמרתי, לא יכול להיות. הובלתי עצומה נגד ההתבטאויות של רבני עלי, מתוך קריאה להתנצלות שלהם. עם זאת, היה מעניין לראות שדווקא הלוחמות אמרו בדיון הזה: 'אנחנו לא רוצות להיות במקום שאנחנו לא מתאימות לו, אל תעשו לנו טובה. אנחנו רוצות להיות היכן שצה"ל צריך אותנו, בלי מקדמי הגנה'".
בכנסת מתכוונת שי־וזאן לקדם את הנושא המגדרי. כך למשל, הצעת חוק שכבר מונחת על שולחנה תעסוק בתיקון לחוק הביטוח הלאומי. "בחוק הזה אין עקר בית, רק עקרת בית, וזה נורא מרגיז", היא אומרת. "מדינת ישראל מנציחה את הנשים כמטפלות בילדים בבית, ואת הגברים כמפרנסים. יאמרו לי 'עזבי, זו סמנטיקה', אבל זו לא סמנטיקה. כשאני ישבתי בבית בין עבודות וחתמתי אבטלה, כשחזרתי לשוק התעסוקה ביטוח לאומי לא דיבר איתי ולא אמר לי לשלם, כי נשים מוכרות בחוק כעקרות בית. לעומת זאת אבות שלא יעבדו יידרשו לשלם אלפי שקלים. מה מדינת ישראל אומרת לאבא? שהוא שווה פחות מאימא במדינת ישראל. אם אנחנו רוצות לצאת לשוק התעסוקה ולהיות יותר חופשיות, אנחנו צריכות לעודד את הגברים להיות חלק מזה".
הנושא השני שהיא מתכוונת להתמקד בו בכנסת קשור לצרכנות ולמעמד הביניים. "בעיקר לאור משבר הקורונה, אנחנו מבינים שמעמד הביניים יישא את עיקר הנטל. נדרשים הרבה תיקונים וחוקים צרכניים, וכמובן לעודד תוצרת ישראלית. לא יכול להיות שחיילים שלנו יצרכו עגבניות מתוצרת טורקיה כשהחקלאים שלנו קורסים. אנחנו רואים מדינות בעולם מתכנסות בתוך עצמן, מתוך הבנה שאחריותן להציל את הכלכלה שלהן".
את מבטלת את השוק החופשי, שבסופו של דבר מיטיב עם הצרכן בקצה.
"אני לא מבטלת. הראייה תהיה בסופו של דבר של הצרכן, ואם אני יכולה על הדרך לעודד תוצרת חקלאית ולקצץ את פערי התיווך האסטרונומיים וגם להיטיב עם הצרכן, זה מה שאעשה. אני למשל אוהבת את זארה, אבל עכשיו אני בעד לקנות קסטרו ו'ואהבת' (מותגים ישראליים). אני אומרת, בואו נעודד את התוצרת הישראלית כחלק מהמאמץ להציל את המשק".
הבנים נשארו בבית
אני פוגשת את כולן בלשכותיהן החדשות, ריקות עדיין מתמונות משפחתיות ומחפצים אישיים, אבל גם מפריטים בסיסיים כמו דפי נייר או קומקום חשמלי. בבואי לחדרה של ח"כ תהלה פרידמן, אני פוגשת את יו"ר הסיעה שלה איתן גינזבורג, שמגיע להתעניין בקצב ההתאקלמות ולשאול אם היא זקוקה למשהו. לעומתן, הוא נראה לפתע מוותיקי הכנסת. בשל הקורונה, כל ח"כ חדש רשאי להזמין עד חמישה אורחים להשבעתו. פרידמן עשתה חלוקה מגדרית, ואת בעלה והבנים השאירה בבית. אולי הם יגיעו לנאום הראשון, היא מקווה.
פרידמן (44), נשואה ואם לחמישה, בעלת תואר שני במשפטים, שימשה בעבר יו"ר "נאמני תורה ועבודה", וממקימות "התנועה הירושלמית". עד כניסתה לכנסת הייתה עמיתה במכון שחרית וחוקרת במכון הרטמן. המעבר לזירה הפוליטית הוא בעבורה הזדמנות לקדם את הנושאים שעסקה בהם עד כה: "חיבור יהדות התפוצות לישראל, ליצור עולם שבטוח וטוב לנשים לחיות בו, ואני רוצה יהדות שהיא מילה נרדפת לחיבורים וחוסן. אם היית שואלת אותי מה אני רוצה להיות, לא הייתי אומרת פוליטיקאית. כאילו כל מה שהחברה האזרחית מתקנת, הפוליטיקה מקלקלת. זה כמו לייבש את האוקיינוס בכפית. צריך לעשות את זה אחרת. האם אצליח? אין לי מושג, אבל זו המוטיבציה שלי. וגם ירושלים על ראש שמחתי. מה שהוציא אותי מהבית היה ירושלים. מהבחינה הזאת כיף גדול שמירב כהן איתי במפלגה. אנחנו שייכות לאותה קבוצה של אקטיביזם ירושלמי".
הצעות חוק שתקדמי?
"אחת תיקח זמן, כי היא דורשת עבודה ממשלתית: חובת היוועצות עם יהודי התפוצות בנושאים הקשורים אליהם, משהו כמו שימוע או נציב העם היהודי. כבר דיברתי על זה עם שרת התפוצות. עניין אחר הוא נושא השבת. היום יש 400 אלף איש שעובדים בשבת, ו־100 אלף שעובדים שבעה ימים בשבוע (יהודים). 11 אחוז מהמשק היהודי עובדים בשבת, ואותי הכי מטרידים אלה שעובדים שבעה ימים בשבוע, שזו בעיה חברתית חרפה. שבת היא בשורה של העם היהודי, והיא תקועה במאבק הדתי. מבחינתי הייתי רוצה לאכוף חוק שאדם לא יוכל לעבוד כל שבת, כלומר לא רק שיהיה לו יום מנוחה אחר, אלא אחת לחודש דווקא שבת, אבל זה פטרוני ולא ליברלי. ועדיין, מעניינות אותי השכבות החלשות בנושא הזה".
ובהקשר הזה, יש לה ביקורת גם על הציבור שהיא חלק ממנו ושאמור להעלות את השבת על ראש שמחתו. "אני מרגישה שהדיון הדתי נגוע בהמון צביעות, כי אנחנו מעסיקים בקידושים שלנו, ולא שמעתי על מישהו שלא הולך למלון בשבת. אמר לי רב ידוע על הצעת החוק הזאת שהיא דורשת הסדרה של עבודה בשבת. כולם מפחדים לגעת בזה, ומעדיפים לשלם את המחיר ושאנשים יעבדו שבעה ימים בשבוע. אבל לא הם משלמים את המחיר אלא אנשים שלא נספרים במילייה שלנו".
נראה שאת הולכת להתנגש בהרבה קירות.
"לא כל דבר הוא חקיקה ראשית. מי שמכיר עבודה של כנסת וממשלה, הדברים הכי חשובים לפעמים קורים ברמה של מדיניות משרדים ותקנות וועדות. זה לא הכול או כלום. האם יהיה עכשיו הסדר חלומותיי, אמנת גביזון־מדן? לא יקרה. לא יקרו הדרמות הגדולות, אבל יכולים להיות שינויים קטנים. בנושאי דת ומדינה יש ירידה מהלאומי למקומי מכיוון שלא מצליחים להגיע להסכמות ויש ואקום, אז העיריות נכנסות פנימה. יש משהו ברמה המקומית שהוא פרגמטי יותר. ראשי ערים עסוקים בלאפשר לאנשים לחיות ולא בריבים על אידאולוגיה. לפעמים מה שממשלה צריכה לעשות זה לא להפריע".
פרידמן יוצאת נגד הצעת השר דרעי לבטל את מיזמי הגיור הפרטיים. "הניסיון של דרעי להחזיר מהכפור את הניסיון לבטל גיורים פרטיים, הוא בעצם ניסיון להתנקש בגיור כהלכה של הרב רבינוביץ' והרב ריסקין. לפעמים גם מניעה יכולה להיות הישג. אנשים פחות מתעניינים בעבודה האפורה והיומיומית אבל בסוף, הפרטים הקטנים זה הדבר".
בשבוע הבא, כך על פי הצהרותיו של נתניהו, תובא לשולחן הממשלה או גם הכנסת, ההחלטה להחלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון. עד כה נמנעו בכירי כחול לבן מלהביע עמדה נחרצת בסוגיה. אצל בנות שיחי אני מוצאת תשובות שונות. קוטלר־וונש, יוצאת תל"ם כאמור, תומכת. "בתוכנית הזאת יש פוטנציאל אדיר לשינוי תפיסה וקיבעון מחשבתי. זו פעם ראשונה שאנחנו אומרים לפלסטינים: אתם רוצים זכויות? זכויות באות עם חובות. התוכנית מאפשרת לצד הפלסטיני להצמיח הנהגה שתעבוד לטובת העם שלה, והבשורה הגדולה פה היא שאין יותר לגיטימציה להעברת אוכלוסייה".
לעומתה, ח"כ פרידמן אומרת: "קשה לי להביע עמדה על משהו שאני לא יודעת עליו מספיק. אנשים מביעים עמדה נחרצת, כשמסתובבים פה בבניין שומעים אנשים עם ארבעה תרחישים לפחות. השאלות הן קריטיות: מה רוצים לספח? פלסטינים? אזרחים? אני מרגישה שיש בזה משהו חסר אחריות. כשאדע במה מדובר אשמח לומר מה עמדתי". קאבלה משמיעה את עמדת המפלגה: "אמרנו שנכון שהנושא ייבחן כהסדר כולל, תוך בחינת ההשלכות האזוריות ובהסכמת ארה"ב".
ואילו שי־וזאן משמיעה עמדה נחרצת השאובה מהצד הימני של המפה הפוליטית. תחילה היא אומרת: "אנחנו בעיצומו של תהליך. ראש הממשלה הנוכחי והחליפי יושבים על המפות, ואני בטוחה שתתקבל החלטה הנכונה תוך התחשבות באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל ושל ההתיישבות". אך כשאני שואלת אותה מה תעשה במקרה של חופש הצבעה, היא משיבה: "כמי שמגדירה עצמה ימנית, ודאי שאני בעד החלת ריבונות, אבל כאמור אני חלק מסיעה. אם ראש המפלגה שלי ייתן חופש הצבעה, מבחינתי כימנית זו זכות".
