לאורך כל הנסיעה שלי למושב תקומה כדי לראיין את ד"ר הודיה למפרט, דיברו ברדיו על הגל השני של הקורונה. השדרנים דיברו על מספר החולים שעולה, על קבינט הקורונה שמתכנס לדון בהחמרת נהלים, ועל בתי החולים שפותחים מחדש את מחלקות הקורונה. על רקע הזינוק המחודש בתחלואה, הדיון הכלכלי על היציאה מהמשבר נדחק הצידה. אבל ד"ר למפרט משוכנעת שכבר עכשיו מוכרחים להציג תוכניות מפורטות ליציאה מהמשבר, גם לטווח הארוך.
"זה כמו פנצ'ר בגלגל", היא מסבירה בפתח שיחתנו. "אפשר להסתפק בגלגל רזרבי ולהמשיך לנסוע, אבל אדם אחראי ילך לתקן מיד את הגלגל שהתפנצ'ר, כדי להיות מוכן לתקר נוסף. דרושה כבר עכשיו תוכנית לטווח ארוך שתצביע מהיכן הולכים להגיע המשאבים של המשק. אם עד עכשיו הוצאנו כבר 100 מיליארד שקלים והצלחנו לגייס איגרות חוב שגם הנכדים שלנו עוד ישלמו, כעת חייבת להיות תוכנית שתתמוך בסוג מסוים של צמיחה ומילוי מאגרים, דווקא בגלל שאנחנו לא יודעים מתי כל זה ייגמר ושאולי מתחיל גל שני.
"בינתיים", ממשיכה למפרט, "אנחנו לא שומעים על תוכניות לטווח ארוך, ומי שצועק חזק יותר מקבל יותר. גם אם כן מכינים תוכניות כאלו ורק לא מציגים אותן, זו טעות גדולה. ציפיות משחקות תפקיד חשוב מאוד בכלכלה. כשאין תמונת מצב לטווח הארוך, מי שיש לו כסף לא נוטה להשקיע אותו אלא שומר ליום סגריר. האפקטיביות של הצעדים לטווח קצר, כמו הסיוע והמענקים, חלשה כשאנחנו לא יודעים מה התוכניות של המשק לטווח הארוך. לכן חשוב להציע תוכניות כבר עכשיו, כדי לתת לאנשים אופק וציפיות לצמיחה. אם הם יבינו שהכסף עומד להיות מושקע באפיקים שעומדים לתת צמיחה, זה יגרום להם לרצות להשקיע ויקרב את הצמיחה".
התכנסנו בעקבות מאמר שמפרסמת ד"ר למפרט בגיליון החדש של כתב העת "השילוח", ובו היא מציגה תוכנית חירום כלכלית ליציאה ממשבר הקורונה. אחרי שהיא פוסלת פתרונות כמו נטילת הלוואות מבנק ישראל שתביא לאינפלציה, הנפקת איגרות חוב שתגדיל את הגירעון, והעלאת מיסים, מציעה למפרט פתרון לטווח בינוני ומספר פתרונות לטווח הארוך. לטווח הבינוני היא מציעה להטיל "מס קורונה" על המגזר הציבורי, בדומה ל"היטל עידוד הצמיחה" שהוביל נתניהו כשר אוצר לאחר המשבר הכלכלי בשנת 2002. למפרט קוראת להטיל מס מדורג בשיעור ממוצע של כעשרה אחוזים, בהתאם לגובה השכר של כל עובד, ומחשבת שבאמצעותו ניתן יהיה להוריד את הגירעון בכ־18.4 מיליארד שקלים בכל שנה.
"מי שחתם על היטל עידוד הצמיחה בשנת 2004 היו נתניהו כשר אוצר ועמיר פרץ כיו"ר ההסתדרות, ושניהם איתנו גם היום", היא אומרת. "סיימתי את המאמר באמירה שהמנהיגים של היום צריכים ללמוד מהמנהיגים של פעם, ובמקרה הזה אלו אותם מנהיגים… לכן אני חושבת שיש סיכוי גבוה שיוטל מס כזה גם הפעם".
מלכודת דבש
לטווח ארוך מציגה למפרט כמה המלצות, ומודה שבעיניה מדובר בצעדים מועילים למשק גם ללא קשר לקורונה, אלא שכעת החיוניות שלהם רבה עוד יותר. "הנגיף פתח חלון הזדמנויות נדיר", היא כותבת. "הציבור מבין שכדי לצאת בשלום מן המשבר נדרשים קברניטי המשק לבצע מהלכים כלכלים רציניים – גם אם כואבים". היא ממשילה זאת לאדם שעבר אירוע לב, ורופאיו ממליצים לו לנהל מעתה אורח חיים בריא. "חיים בריאים הם עניין מומלץ בכל עת, אולם לאחר אירוע קשה גוברת המוטיבציה לחשב מסלול מחדש".
בשיחתנו היא מציעה דימוי נוסף: כדור פורח שנקרע, ויש לבנות אותו מחדש כדי שיתרומם שוב באוויר. ראשית, סבורה למפרט, יש לטפל בהקדם בגירעון ההולך ומצטבר במוסד לביטוח לאומי. לשם כך צריך להעביר את קרנות הביטוח הלאומי לניהול עצמאי, כדי שיושקעו בשוק ההון ולא באג"ח ממשלתי. את קצבאות הילדים יש לנתק לדעתה מהביטוח הלאומי ולהעביר לממשלה, ובנוסף לקצץ מהן כמיליארד שקלים כדי להמריץ כניסה של אוכלוסיות נוספות לשוק העבודה. את קצבאות הזקנה היא מציעה להעביר לחסותו של משרד האוצר, ולשלם אותן רק לאזרחים ותיקים מאשכולות 1־4 המשתייכים למעמד סוציו־אקונומי נמוך יותר.
"ההיגיון הבסיסי של הביטוח הלאומי הוא שיש אנשים שחברות ביטוח פרטיות לא יבטחו אותם כי זה לא משתלם להן", היא אומרת. "הביטוח הלאומי מעניק ביטוח בסיסי לכלל האזרחים עבור דברים נדירים יחסית, כמו אבטלה או נכות. כשאתה מכניס לחברת הביטוח הזאת קצבאות לא ביטוחיות שהיא חייבת לשלם, כמו קצבת זקנה וקצבת ילדים, זו כבר לא חברת ביטוח כי אין פה אלמנטים כלכליים של סיכון. לכן אני מציעה להפריד אותן מהביטוח הלאומי. קצבאות הזקנה הן גם כדור שלג מתגלגל. כל שנה משלמים קצבאות זקנה לאחוז הולך ועולה באוכלוסייה, כשאחוז הולך וקטן מממן אותן, וזה יוצר גירעון אקטוארי. אני מציעה להעביר את האחריות לקצבאות לממשלה, כי יש לה דרכים חוקיות לשמור על האיזון שנדרש בתקציב".
המלצה נוספת שלמפרט מאמצת היא העלאת גיל הפרישה לנשים והשוואתו לזה של הגברים. את מכירה בוודאי, אני אומר לה, את ההתנגדות של ארגוני הנשים לצעד כזה, בטענה שהוא יפגע בנשים שעובדות במקצועות שוחקים ובנשים שנפלטו משוק התעסוקה.
"מכירה, ובאמת לא מבינה את ההתנגדות", היא משיבה. "העלאת גיל הפרישה תביא קודם כול לקצבת פנסיה יותר גבוהה לנשים. נשים גם ככה מרוויחות פחות כל חודש, כי הן חוסכות פחות חודשים ומסיימות עם קצבת פנסיה מאוד נמוכה. יכול להיות שיש מקצועות מסוימים שצריך לבדוק בהם אם להעלות את גיל הפרישה, אבל אין סיבה שגיל הפרישה של נשים יהיה כה נמוך כשהן גם חיות יותר שנים".
את מציעה קיצוץ בקצבאות ילדים כדי להוציא אוכלוסיות נוספות לעבודה, אבל כרגע אין מספיק מקומות תעסוקה להעסיק אותן.
"מצב התעסוקה היה קשה גם ב־2002 כשקיצצו בקצבאות הילדים, ובכל זאת הקיצוץ היטיב עם ילדים רבים שקיבלו הורים שמרוויחים יותר, שיש להם ניסיון בשוק העבודה ושמסוגלים לכוון אותם למסלול יצרני שבו הרווחה שלהם תגדל. הקצבאות הן סוג של מלכודת בגלל התלות שהן יוצרות. מתרגלים לקבל אותן, ונשארים במצב גרוע. כשאתה מוריד את הקצבאות, אתה מאפשר לאותן משפחות לקחת את עצמן בידיים ושם אותן במסלול של המראה. זה נכון ששוק התעסוקה לא נמצא כרגע במצב אידיאלי להיכנס אליו, אבל בסופו של דבר, גם אם יהיה גל שני, כשיימצא חיסון תהיה צמיחה במשק. ההערכות מדברות על צמיחה גבוהה של חמישה או שבעה אחוזים לפחות בשנת 2021, ואנחנו רוצים שהן יהיו איתנו בזינוק הזה כשהוא יקרה".
צעד נוסף שמציעה למפרט לטווח ארוך הוא לערוך שינויי עומק במגזר הציבורי ולהשוות את תנאי ההעסקה בו לאלה שבמגזר הפרטי. היא ממליצה לקצץ בתקני עובדי הציבור, להפחית משכרם ולקצץ בתשלומי הפנסיה התקציבית, ובאופן כללי להביא לכך שמבנה השכר יהיה תלוי בעיקרו בתפוקת העובד ופחות במידת הוותק שלו.
בקורונה גילינו גם את חשיבותם של הרפואה הציבורית ושל השירותים החברתיים. מערכת הבריאות זקוקה לחיזוק גם בכוח האדם שלה, והעובדים הסוציאליים משתכרים משכורות עלובות. זה הזמן לדעתך לקצץ בשכרם?
"המגזר הציבורי הוא מרכיב מאוד חשוב במשק, ואני לא באה ואומרת שצריכים לסגור אותו ושאנשים שם לא עושים כלום. הרופאים שלנו, האחיות, העו"סים וגם המורים שהשבוע אהבו להשמיץ אותם, עושים עבודת קודש. אבל אי־אפשר להתעלם מכך שהתמריצים במגזר הציבורי גורמים להרבה חוסר יעילות, כי לא מתמרצים אנשים לפי התפוקה וההשקעה שלהם. גם השכר של העו"סים פחות תלוי בתפוקה ובמסירות, אלא יותר בוותק ובכוח של הוועד. כך נוצרים תמריצים לא נכונים שמעוותים את המערכת וצריכים להשתנות. ברפואה למשל, אפשר לתמרץ רופאים טובים ולמשוך אותם לרפואה הציבורית עם אותה מסגרת תקציב. אותו דבר צריך לעשות עם מורים ועו"סים. כשאתה נותן למורה טוב שמשקיע בעבודתו אותו שכר כמו למורה שחוק שלא משקיע, אתה מונע ממורים צעירים ואידיאליסטים להגיע. כשכל מה שקובע בתחום השכר זה רק הוותק, מקבלים מורים שחוקים ועייפים".
לא להנדס את השוק
ד"ר הודיה למפל (35) גדלה במושב תקומה הסמוך לנתיבות, נישאה לחיליק, בן המקום, ושם הם מגדלים את ארבעת ילדיהם. את הקריירה האקדמית שלה החלה בתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון, אבל אז גילתה את עולם הכלכלה. "במתמטיקה למדנו המון דברים אבסטרקטיים", היא מספרת. "בהשלמה למדעים שנדרשנו לעשות במסגרת התואר, התחילו לדבר על שדות, פועלים ותפוקה, דברים שרואים בעיניים. התלהבתי מהמחקר והחלטתי להעמיק בזה. זה מרתק וממלא לייצר ידע חדש".
את התואר השני והשלישי בבן־גוריון כבר עשתה בכלכלה, וכיום היא מסיימת שנה שלישית כפוסט־דוקטורנטית בטכניון, בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול. תחום ההתמחות שלה הוא קניין רוחני ופטנטים. "אני חוקרת תגובות של פירמות לתקציבים בתחום הקניין הרוחני. בפוסט־דוקטורט שלי בבלגיה כתבתי מחקר על open source (קוד פתוח), שעוסק בדרך ניהול של קניין רוחני של מתכנתים".
כאישה דתייה ואם לארבעה, היא רגילה להיות חריגה בנוף האקדמי־כלכלי. "כבר בתואר הראשון במתמטיקה הייתי חריגה, אבל זה היה מורגש עוד יותר בתואר השני בכלכלה שאין בו הרבה נשים, אימהות, ובטח שלא דתיות. באופן כללי העולם האקדמי לא מספיק חשוף לנשים דתיות, וזה חבל מאוד. כשהייתי בתיכון לא הכרתי אף אחת שעשתה קריירה אקדמית, ואני שמחה שהיום לדור של הילדים שלי יש קצת יותר דמויות. אני מאוד ממליצה על קריירה אקדמית לנשים שחושבות שהן מתאימות ושיש להן תשוקה למחקר ולידע. בסך הכול זה מקצוע גמיש לגידול ילדים למרות שהוא אינטנסיבי, כי השעות נמצאות בידיים שלך. אני מאמינה שנשים שמתאימות לתחום צריכות לכוון רחוק, להציב מטרות מההתחלה ולחתור אליהן".
בחזרה לסיבה שלשמה נתכנסנו, רעיונותיה של למפרט באשר לאופן שבו ישראל צריכה לצאת מהמשבר הכלכלי שגרם נגיף הקורונה, ואולי אף למנף אותו. הצעד השלישי שהיא מציעה במסגרת המלצותיה לטווח ארוך, הוא רפורמה מקיפה במדיניות המיסוי. היא קוראת להפחית את שיעור המס על רווחי ההון, את שיעור מס החברות ואת המס השולי העליון, המשולם במדרגת המס הגבוהה ביותר. במקביל, למפרט גם יוצאת נגד חוק עידוד השקעות הון המעניק הטבות מס לחברות שמקימות מפעלים בפריפריה, וקוראת לבטל פטורים ממס ליישובים ביו"ש ובנגב, ואת הפטור ממע"מ על פירות וירקות.
אם את מבטלת כל הטבה לחברות בהקמת מפעלים בפריפריה, מה יביא חברה לבחור להקים מפעל דווקא שם, כשהיא יכולה להקים אותו במרכז הארץ ולחסוך עלויות גבוהות של שינוע סחורות?
"קודם כול, אם נבצע הורדת מיסים שטוחה כמו שהצעתי במאמר, עסקים מקומיים ירוויחו ובכל מקום בארץ יהיו יותר עסקים, גם בפריפריה. גם מי שרוצה לפתוח מסעדה בנתיבות, יהיה לו תמריץ לעשות את זה. לכן אני צופה פריחה במסחר ובקמעונאות כתוצאה מהצעדים שהצעתי. דבר שני, חברות יודעות שהן יכולות לשלם בפריפריה משכורות נמוכות יותר לעובדים מאשר בתל־אביב, וגם שכירות נמוכה יותר על שטחי מסחר ותעשייה, אז זה משתלם להן. יכול להיות שחלק מהן יחליטו לעבור למרכז הארץ, אבל אחרות שכן משתלם להן – כן יפתחו מפעלים. לא צריכים להנדס את השוק כדי שיהיו בפריפריה מפעלים. יש מספיק סיבות טובות לקיים מסחר בפריפריה".
את מציעה לבטל גם את הטבות מס ההכנסה בפריפריה, שמהוות היום שיקול, לפחות לחלק מהאוכלוסייה, בבחירת מקום מגורים. נראה כאילו את מתכחשת למגנט הכלכלי של מרכז הארץ ולא מנסה בכלל לאזן אותו.
"אני גרה בפריפריה, בעלי עובד בירושלים, ואני נוסעת יומיים בשבוע לחיפה. מי שרוצה ליהנות מאיכות חיים גבוהה של שקט, מרחבים, בית גדול יותר וחופשיות של הילדים, עשוי לשלם על זה בזמן נסיעה למרכז. יש רכבת מנתיבות ותוך שעה אני מגיעה לתל־אביב, כך שזה לא משנה אם אני גרה בפתח־תקווה או בתקומה. אני לא רוצה לאלץ את השוק לבצע את הפיזור הזה. אנשים בפריפריה יכולים לבחור בכל רגע נתון היכן הם רוצים לגור".
זה נכון חלקית. בדימונה למשל יש אנשים שלא יכולים מבחינה כלכלית לעבור מחר לתל־אביב, והם גם לא יכולים לנסוע לעבוד כל יום במרכז כי משם אין רכבת טובה. הם צריכים עוגנים תעסוקתיים גם באזור שלהם. חברה כמו אינטל הגיעה לקריית־גת רק בגלל הטבות ממשלתיות, ואף חברה כזו לא תגיע לאזור דימונה ללא הטבות.
"אני עדיין חושבת שיש נקודות משיכה בפריפריה, כמו דיור זול למשל. אני רואה את השכונות החדשות שנבנות בנתיבות, ועובדה היא שאנשים כן באים. חוק עידוד השקעות הון יוצר הרבה עיוותים וקשרים לא נכונים בין הון לשלטון, שעלולים להגיע לשחיתות. חברות מנסות לתמרן את ההשקעות שלהן כדי לקבל הטבות מהממשלה, ואחר כך כשמפעל כמו טבע מפטר עובדים, באים אליו בטענות שהוא קיבל הטבה מהמדינה".
הייתה חסרה לי במאמר התייחסות להשקעה בתשתיות לאומיות. השקעה כזו יכולה להניב צמיחה גדולה למשק, גם בתקופת משבר.
"אין ספק שאם כבר מגדילים את ההוצאה הממשלתית, הדבר הנכון הוא להגדיל את ההשקעות ולא את המשכורות והתקנים. זה נכון שלהשקעה יש אופי נושא תשואה ויכולת להגדיל אפשרויות כלכליות, אבל צריכים לבחון כל מקרה לגופו. השקעה צריכה להיעשות בשום שכל, ולהימדד במבחני עלות־תועלת רציניים. בפרויקט המטרו בתל־אביב למשל, שקצת חקרתי, לא נראה לי שנעשתה עבודה רצינית. זה לא חוכמה לקחת מלא כסף ולזרוק אותו".
