גם במונחי עידן טראמפ, המאופיין בעליות חדות וירידות תלולות, השבועיים האחרונים היו מהגרועים בתקופת כהונתו של הנשיא ה־45 של ארה"ב. אמנם נגיף הקורונה הוא בעיה גלובלית, אבל טראמפ נתפס כמי שהתעורר מאוחר מדי – שלושה שבועות קריטיים בחודש מרץ שבהם הממשל לא פעל דיו כדי למנוע את הפצת הקורונה בקרב אזרחיו – ולכן אחראי במידה רבה למספר הגבוה של מתים בארה"ב מהנגיף, עד כה יותר מ־122 אלף בני אדם. אפקט מיידי של המגפה היה זינוק בשיעור המובטלים בארה"ב, שעומד כיום על כ־13 אחוזים מכוח העבודה, לאחר שכבר הגיע לשיא של כל הזמנים, כ־15 אחוזים, באפריל. רק חודשיים קודם לכן דובר על 3.5 אחוזי אבטלה בלבד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסכות, מגבלות תנועה ובדיקות: העולם מגיב לגל הקורונה החדש
– "לא שומעים על תוכניות לטווח ארוך – מי שצועק יותר מקבל יותר"
– צה"ל נערך לגל השני: "נוכל לשלוח סיוע אזרחי בתוך 24 עד 48 שעות"
לאלה הצטרפה בימים האחרונים סדרת אירועים שפגעו בתדמיתו של טראמפ: כמה סרטונים מנאום שנשא טראמפ באקדמיה הצבאית "וסט פוינט" הציגו אותו מתקשה לשתות כוס מים ולרדת מהרמפה לאחר נאומו; קבוצה של בני נוער שהתאגדה ברשת החברתית טיקטוק הצליחה לגרום למטה הבחירות שלו להאמין כי מיליון בני אדם מעוניינים להגיע לעצרת ההמונית הראשונה של מסע הבחירות, שנערכה השבוע בטולסה שבאוקלהומה – ואילו בפועל הגיעו אליה 6,200 מעריצים בלבד והותירו קרחות רבות ביציעי האולם; ספרו של ג'ון בולטון, שהיה היועץ לביטחון לאומי בממשל טראמפ, שראה אור בשבוע שעבר למרות ניסיונות הממשל לעצור את פרסומו, מציג את הנשיא כבור נטול כישורים לכהן בתפקיד ומדובר בתקשורת בלי הפסקה.
כל הצרות האלו מצטרפות לנתוני הסקרים הלא מחמיאים: ממוצע הסקרים של האתר real clear politics העניק בשבוע שעבר למועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן 10.1 אחוזי יתרון על דונלד טראמפ. בסוף ינואר, הממוצע הזה עמד על ארבעה אחוזים בלבד. כלומר, בחמשת החודשים האלו ביידן יותר מהכפיל את יתרונו בסקרים הארציים על פני יריבו הרפובליקני. כל הסימנים מצביעים על תבוסה צורבת הממתינה לנשיא בליל הבחירות, 3 בנובמבר, כלומר בעוד קצת יותר מארבעה חודשים.
ולמרות כל זאת, מעטים המומחים שיעזו לומר בביטחון כי דרכו של ביידן לבית הלבן סלולה וכי טראמפ עומד להפסיד. במפלגה הדמוקרטית נשמעים לא מעט קולות, בעיקר מאזורים שאינם דמוקרטיים במובהק, המתריעים מפני דיבורים על ניצחון בטוח של ביידן ורואים בהם דברי הבל שעלולים להתפוצץ בפני השמאל האמריקני, שמשימת חייו כעת היא להותיר את דונלד טראמפ כנשיא של קדנציה אחת בלבד. להלך הרוח הזה יש כמה סיבות, שיחד מרכיבות תמונת מצב קשה לחיזוי.
ראשית, לצד טראמפ ניצבת ההיסטוריה. רוב נשיאי ארה"ב שרצו בכך נבחרו לכהונה שנייה. בעידן הנוכחי, צריך ללכת לאחור עד תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת כדי למצוא נשיא שלא הצליח בכך: ג'ורג' בוש האב. לנשיא מכהן יש יתרונות מובְנים רבים על פני המתמודד מולו – הן בסיקור הנרחב שהוא מקבל מעצם היותו נשיא, הן מתוקף יכולתו לשלוט בסדר היום התקשורתי והציבורי, והן מכיוון שהציבור האמריקני נוטה לאפשר לו קדנציה שנייה, למעט במקרים חריגים. את האכזבה שלהם מביצועי הנשיא מביעים המצביעים בבחירות לקונגרס ולסנאט, ופחות בהדחה מהתפקיד הרם אחרי ארבע שנים בלבד.
כיצד יצביעו השחורים
הכלכלה האמריקנית, שהיא הנושא המרכזי שעליו רכב טראמפ כל הדרך לכהונה שנייה עד פרוץ הקורונה, ספגה מכה אנושה בחודשים האחרונים. אם ביידן יזכה בנשיאות, יהיה זה לא מעט בגלל הנושא הכלכלי. הסיסמה שנטבעה במסע הבחירות של ביל קלינטון מול ג'ורג' בוש האב – כזכור, האחרון שכיהן רק קדנציה אחת בתפקיד – הייתה "זו הכלכלה, טמבל", ולא בכדי. מהבחינה הזאת, טראמפ רשאי לראות בעצמו גיבור טרגי. למרות כל התחזיות השחורות של הדמוקרטים עם בחירתו, עד פרוץ הקורונה התאפיינה תקופת נשיאותו בצמיחה ובמיגור האבטלה, שהובילו לעליות בשכר הממוצע של כל העשירונים בארה"ב.
פה בדיוק טמון גם הסיכוי של טראמפ לשוב ולהתרומם: אם יצליח לאושש את הכלכלה האמריקנית לרמה סבירה עד הבחירות, הוא יוכל להחזיר אליו חלק ניכר מהקולות שנודדים ליריבו הדמוקרטי. זו אמנם רק התחלה, אבל כבר בחודש האחרון ירד שיעור האבטלה מ־14.7 ל־13.3 אחוזים. קצב ירידה דומה בחודשים הקרובים יביא את ארה"ב לכ־7.5 אחוזי אבטלה ביום הבחירות – עדיין כפול מלפני הקורונה, אבל גם רחוק מהשיא השלילי שבשיא המגפה. אם יצליח לעשות זאת, הדבר ייזקף לזכותו. זו בדיוק הסיבה שמאז פרוץ המגפה טראמפ דוחף את מושלי המדינות לפתוח את הכלכלה ולהסיר מגבלות. הוא יודע שזו הדרך היחידה שבה יוכל לשקם את כלכלת ארה"ב לקראת הבחירות שבפתח, והוא מעדיף לאמץ את גישת המקילים בעוצמת הנגיף, אף שאלה במיעוט בקרב הקהילה המדעית והרפואית.
המתחרה שעומד מול טראמפ הוא סיבה נוספת שבגינה הדמוקרטים אינם ממהרים לחגוג. ביידן הוא מועמד אפור, לא כריזמטי בעליל, ושגילו המתקדם – הוא יחגוג 78 מיד אחרי הבחירות – ניכר עליו. סרטונים ברשת חושפים לעיתים חוסר קוהרנטיות, בלבול וניתוקי מחשבה, שעלולים אולי לקרות לכל אחד אך משמשים היטב את תומכי טראמפ בן ה־74, בלי ספק נואם כריזמטי וסוחף הרבה יותר. במפלגה הרפובליקנית מאמינים כי כאשר יחל מסע הבחירות – אם הקורונה תאפשר זאת – עצרות הענק של טראמפ, שהיו מסימני ההיכר של בחירות 2016, יצליחו להוציא את עגלתו של הנשיא מהבוץ ולשפר את מצבו בסקרים.
עניין נוסף שעשוי לשחק לידי טראמפ הוא הקרע הפנימי העמוק בתוך המפלגה הדמוקרטית. בעוד במפלגתו אחוז התמיכה בו נותר גבוה מאוד, והוא זוכה לגיבוי כמעט מקיר לקיר, מפלגתו של ג'ו ביידן נתונה כבר כמה שנים במלחמה פנימית סביב פוליטיקת זהויות, שבסופו של דבר מחלישה אותה בקלפיות.
שאלה חשובה מאוד שמרחפת מעל ביידן היא תמיכת המצביעים השחורים, שבלי הצבעה מסיבית שלהם במדינות המתנדנדות הוא לא יוכל לנצח את הרוב הלבן של טראמפ. מצד אחד, ביידן נחשב לאהוד יותר מהילרי קלינטון בקהילה השחורה, וזוכרים לו שם את שמונה שנות כהונתו לצד הנשיא השחור הראשון ברק אובמה. מצד שני, השתייכותו הוותיקה לצד המתון והממסדי של המפלגה הדמוקרטית עלולה להקפיץ שדים מעברו, שלא יסתדרו עם האווירה הלוחמנית הרווחת בקרב שחורים לא מעטים בארה"ב כיום, בעיקר אחרי גל ההפגנות האחרון בעקבות הרג ג'ורג' פלויד, וגם בקרב לא מעט לבנים בשמאל האמריקני.
לא בטוח שאלה ילכו להצביע למי שלמשל התנגד בשנות השבעים למדיניות ה"באסינג" – הסעת תלמידים שחורים באוטובוסים ממחוז למחוז, שנועדה להיאבק בהפרדה הגזעית וליצור אינטגרציה. כזכור, בעימות הראשון של המפלגה הדמוקרטית הלמה בביידן, בדיוק בנושא זה, הסנטורית השחורה מקליפורניה קמלה האריס, וכמעט הצליחה לרסק את מועמדותו לפני שהתאיידה בעצמה מהזירה. מבחינה זו, טראמפ לא צריך להעביר אליו קולות רבים של מצביעים שחורים, די לו בכך שהם לא יגיעו לקלפי כדי לנצח. זה בדיוק מה שקרה ב־2016: כשני מיליון שחורים שהצביעו לאובמה לא טרחו לשוב ולהצביע לקלינטון. אף שהם לא הצביעו לטראמפ, הם הביאו לניצחונו.
הרוב הדומם
הדרך הטובה ביותר שקיימת בידינו להצביע על סיכוייו של מי מהמועמדים לנצח היא להביט בסקרי דעת הקהל. בארה"ב סקרים כאלו מתפרסמים כמעט מדי יום, והם עשויים לשרטט מגמה. ברור כי החודשיים האחרונים לא היטיבו עם טראמפ בזווית הזו, וכאמור הוא מפגר כיום בכעשרה אחוזים אחרי ג'ו ביידן. אלא שכאן יש כמה וכמה "אבָלים" שחייבים להביא בחשבון, ושיחד הופכים את התמונה למורכבת.
ראשית נציין כי באופן שעשוי להיראות מוזר, טראמפ מעולם לא הוביל על ג'ו ביידן בממוצע הסקרים. פה ושם היה איזה סקר יוצא דופן שהעניק לו יתרון של אחוזים בודדים, אך רוב מכריע שלהם נטה לטובת המועמד הדמוקרטי. הדבר נכון גם לימיו הטובים והפופולריים כנשיא, רגע לפני הקורונה ואחרי זיכויו בסנאט במשפט ההדחה. אף שכל המומחים טענו אז בלהט כי טראמפ דוהר לכהונה שנייה, בממוצע הסקרים ביידן המשיך להוביל עליו בארבעה אחוזים לפחות. טראמפ ותומכיו מכנים את התופעה הזאת "הרוב הדומם" – כלומר, אנשים רבים שנמנעים לומר לסוקרים שהם מצביעים לו, אך יעשו זאת ביום פקודה.
הסקרים הארציים טובים למדידה כללית של הדופק הציבורי ביום שבו נערך הסקר, ולא הרבה יותר מכך. שיטת הבחירות האלקטורלית גורמת לכך שהמנצח אינו חייב בהכרח לזכות ברוב הקולות. הילרי קלינטון קיבלה כידוע כשלושה מיליון קולות יותר מטראמפ, שהם 2.2 אחוז, ובכל זאת הפסידה במרוץ לנשיאות. מומחים טוענים כי טראמפ יכול להרשות לעצמו להפסיד גם בשישה אחוזים תמימים לביידן במספר הקולות הכולל, אם רק ידע למקד את המקומות שבהם ינצח.
אחד מאתרי החדשות בארה"ב הוכיח לא מזמן כיצד באופן תיאורטי נשיא יכול להיבחר עם 27 אחוזים בלבד מהקולות – באמצעות ניצחון בכל המדינות הקטנות שבהם כל אלקטור דורש הרבה פחות קולות. זהו כמובן חישוב תיאורטי בלבד, אבל הוא ממחיש את הנקודה החשובה: בחירות בארה"ב אינן מוכרעות בקליפורניה ובניו־יורק, אלא במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות. שברירי אחוזים במדינות האלו עשויים לקבוע את גורל מערכת הבחירות כולה, כפי שקרה בפלורידה ב־2000, ובמישיגן, פנסילבניה וּויסקונסין ב־2016. בשני המקרים הללו, כמות זניחה של קולות – בין אלפים בודדים לעשרות אלפים – העניקה את הנשיאות למועמדים הרפובליקנים בוש הבן וטראמפ, בהתאמה.
וכשמביטים בסקרי דעת הקהל במדינות האלה כיום, האחוזים כבר נמוכים הרבה יותר מאלה שאנו רואים בסקרים הארציים. כך למשל, בפנסילבניה ביידן מוביל כעת ב־5.5 אחוזים על טראמפ, דומה מאוד לשיעור ההובלה של קלינטון בסקרים על טראמפ באותה מדינה בתקופה המקבילה ב־2016. אגב, חודש לפני הבחירות ההן התרחב הפער הממוצע בסקרים בין השניים בפנסילבניה לכ־9.5 אחוזים לטובת קלינטון. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים: טראמפ ניצח ולקח את כל עשרים האלקטורים היקרים של "מדינת אבן הראשה" בדרך לבית הלבן.
במאמר שפרסם הסוקר מארק מלמן לפני כשבוע בעיתונות האמריקנית ובו ניתח את הסקרים האחרונים, הוא קובע שלמרות יתרונו הברור של ביידן כיום בסקרים, יהיה טיפשי להספיד את טראמפ: "אני חי בעולם של הסתברויות, לא ודאויות", כתב מלמן, והוסיף כי "ביידן כנראה ינצח, ויש לו כ־75 אחוזים לעשות את זה. אבל גם אירועים של 25 אחוזים מתרחשים בערך רבע מהפעמים".
חוץ מכל הניתוחים וההסתברויות, יש דבר נוסף שמונע את החגיגות המוקדמות של הדמוקרטים למראה הסקרים המחמיאים, ובה בשעה נוטע תקווה בקרב אוהדיו של טראמפ. לדבר הזה קוראים ליל 8 בנובמבר 2016. כמי שהיה עד בזמן אמת למתרחש בשני המטות המתחרים באותו לילה היסטורי במנהטן, אני יכול להבין את הטראומה הצרובה בבשרם של הדמוקרטים מהתבוסה המהדהדת של המועמדת שלהם מול דונלד טראמפ, אירוע שלא היה חלק מתוכניותיהם ושהתרחש בניגוד לכמעט כל הסוקרים והפרשנים. תמונת המראה של המשוואה הזאת היא בסיס תומכים רחב שטראמפ נשען עליו – בערך 40 אחוזים מהבוחרים – המשוכנע מאז ביכולתו לנצח כל מועמד שיעמוד מולו, ולא משנה מה המומחים אומרים.
טראמפ הוא תופעה ייחודית כל כך, מרתקת ומעוררת רגשות באופן שאמריקה לא הכירה בעבר, שגם מי ששוטם אותו עד לשד עצמותיו נזהר מלהיכוות שוב ולחוש תחושת ניצחון מוקדמת, שעלולה להידרדר בתוך שעות בודדות מסגירת הקלפיות לתבוסה כואבת. כיום, כארבעה חודשים לפני הבחירות, מצבו של ביידן נראה טוב יותר משל טראמפ. אבל כפי שפירטנו, התמונה כוללת יותר מדי חורים, אי־ודאויות ומשתנים שעשויים להפוך את הקערה על פיה ב־3 בנובמבר, ולהביא לניצחונו של דונלד טראמפ. ובעיקר, במציאות הכאוטית ש־2020 מנפיקה לנו מדי יום, ארבעה חודשים הם נצח שבו באמת הכול עוד יכול לקרות.
