"עושים רצח אופי לשירות הלאומי כדי להעצים את השירות הצבאי"

"ארון הספרים מלא בספרים שנכתבו על צבא מתוך מבט של בית המדרש", אומר הרב אמיר סנדלר שפרסם לאחרונה ספר ראשוני מסוגו, "שיחות לקראת שירות לאומי", העוסק בחיבור מקורות תורניים למשימת השירות הלאומי.

סנדלר (36),  סמזכ"ל בני־עקיבא לשעבר, הוא ממייסדי מדרשת "דניאלי" (ע"ש דניאלי זוננפלד ז"ל), מדרשה לבנות לפני שירות לאומי השייכת למוסדות בני דוד בעלי ופועלת זו השנה השלישית. הוא עצמו אמנם לא למד במכינת בני דוד אלא בישיבת מצפה רמון, ואל הישיבה לבוגרי צבא בעלי הגיע לאחר שירותו הצבאי.

אז מה, שיגעו לנו את הילדות?
"אני לא דובר של הרב יגאל לוינשטיין. אבל יש כאן ויכוח עקרוני, ואני חושב שרבים מסכימים איתו שיש מגמה בעייתית בחברה הישראלית שבאה לידי ביטוי גם באג'נדות שנכנסות לצבא. עם זאת, אני חש שבוויכוח סביב שירות לאומי או צבא יש החמצה גדולה מצד החברה הציונית־דתית. צריך לקחת את הוויכוח הזה למקום שבו הוא היה לפני כמה עשרות שנים: הדיון האם ללכת לישיבה או לקיבוץ. הדיון הזה גם הצמיח לנו גדולי תורה, וגם בנה את הקיבוצים. היום הפכו את זה לוויכוח בין טוב לרע, שלא מאפשר בירור אידיאולוגי ערכי נדרש. הלבשנו על הוויכוח בין צבא לשירות לאומי כל כך הרבה אג'נדות, עד שאיבדנו את היכולת להסתכל על זה מצד האמת, לבחון מה הסוגיות הבוערות ביותר ואיך אפשר לממש אותן".

מחסור בקומונריות

"לפני כמה שנים יצא לי לשבת עם קבוצת בנות ירושלמיות, תלמידות תיכון פלורליסטי שהיה ברור להן שהן מתגייסות לצבא, כפי שהן חונכו. שאלתי אותן מהן הסוגיות הכי בוערות בעיניהן בחברה הישראלית היום. הן ענו ודיברו על פערים חברתיים, על חוסר שוויון, על ילדים שגדלים בסביבה מוחלשת, על בעלי מוגבלויות. אחרי שאמרו את כל זה, שאלתי אותן – איפה אתן חושבות שאפשר לפעול בתחומים האלו בצורה הטובה ביותר? ופתאום הן הבינו בעצמן שהשירות הלאומי עושה בדיוק את זה. הן אמנם אמרו שאפשר לעשות את זה גם בצבא, אבל הן הבינו לבד שיש כאן 'גם'. הצבא עושה גם את זה, במסגרת יכולותיו, אבל זה לא הייעוד שלו. הייעוד שלו הוא לא לפתור את הבעיות החברתיות של מדינת ישראל, אלא לנצח במלחמה.

"שאלתי אותן: אתן יודעות שלבני עקיבא חסרות יותר ממאתיים קומונריות בשנה? שהסניפים הכי חסרים הם בדיוק כאלו שעליהם דיברתן עכשיו, בדיוק הסוגיות שאמרתן שהציונות הדתית לא מספיק עוסקת בהן – אוכלוסיות חלשות, עולים חדשים. איך זה שאתן נותנות לסניפים האלו להיות בלי קומונרית? שהשכונות שבהן צריך אותן כל כך, נשארות בלי בנות שירות לאומי? מה יותר מנהיגות נשית מאשר להיות קומונרית?"

אבל מעל הקומונריות בהיררכיה התנועתית, כמעט כולם גברים.
"זה כבר לא המצב בבני עקיבא. יש רכזות, יש רכזת מחוז, ראש מחלקת כוח אדם היא אישה. אחד המהלכים שקידמנו הוא הפיכת דרג רכזי האזור, שהוא באופן ישיר מעל הקומונריות, לכמה שיותר נשי. זה מתפתח ומתקדם. ובכלל, השירות הלאומי הוא אחד מכלי הנשק המרכזיים שיש בידי החברה בישראל לקדם את עצמה למקום חיובי יותר. אני מרגיש שיש גופים שעושים רצח אופי לשירות הלאומי כדי להעצים את השירות הצבאי".

"רצח אופי" הוא ביטוי מאוד חזק.
"אני חושב שלוקחים את המפעל הזה, ומתוך כף זכות אומַר שזה נובע מחוסר הבנה, ומציגים אותו כמשהו שהוא בדיעבד, כברֵרת מחדל. אני לא מבין את זה. לפעול עם נערות בסיכון זה בררת מחדל? להחזיק מקלט חירום לילדים זה בררת מחדל? איך אפשר לקרוא לזה כך? אלו הבסיסים שלנו כחברה ערכית ומוסרית. עצם זה שאין כאן מדים או הילה של הצבא זה כבר לא פשוט, ואני לא רוצה להפחית מההילה של הצבא".

אחרי הכול, אתה קשור למוסדות של עלי.
"בדיוק", הוא מחייך. "כל כולי שם לחלוטין, אבל מול הקושי הזה, במקום להעצים ולחזק את בנות השירות ולהבין את גודל המסירות וההקרבה, את גודל המשימות שהן נוטלות על עצמן, מזלזלים ומכניסים המון סטיגמות. זה רצח אופי".

שיחה עם מפקד חיל האוויר

"אספר לך סיפור. יום אחד, כשהייתי סמזכ"ל, קיבלנו בהנהלה הארצית של בני עקיבא טלפון מאליעזר שקדי, שהיה בעבר מפקד חיל האוויר ומנכ"ל אל־על. הוא ביקש פגישה ונסענו, המזכ"ל דני הירשברג ואני. צפון תל־אביב, בית נאה, דירה בקומה עליונה, מאוד מרשים. אנחנו יושבים איתו ומנסים לברר בנימוס מה כבודו רוצה. ואז הוא אומר: 'אני מכיר את כל הסכנות הקיומיות שעומדות לפתחה של מדינת ישראל, ואני אומר לכם שלסכנה הגדולה ביותר אין לחיל האוויר מענה'.

"עכשיו, אני מעלי, יש כאן הרבה אנשים שבטוחים שהם מכירים את כל הסכנות הקיומיות של ישראל, אבל כשמפקד חיל האוויר לשעבר אומר את זה, זה קצת יותר מלחיץ. אנחנו תוהים: איראן? סוריה? והוא אומר: 'איראן, סוריה, יהיה בסדר. אבל אני מסתכל על החברה בישראל ורואה את הפערים החברתיים ואת הפילוג, ומרגיש שהם הסכנה הקיומית הגדולה של המדינה. שמעתי עליכם שאתם מתעסקים בנושא'. הוא שמע בדיוק על הקשר שהיה בין בני עקיבא לבין נוער העובד והלומד, ורצה לדעת איך הוא יכול לעזור לנו.

"זה התפתח בהמשך לסדרת פגישות מעניינות עם אנשים שהוא רתם למשימה. אבל באותו יום, אחרי שסיימנו את הפגישה ויצאנו ברושם גדול, נסעתי לפגישה עם גרעין שירות לאומי באחת השכונות המורכבות של נתניה. נסיעה של חצי שעה מצד אחד של החברה הישראלית לצדה השני. ואני יושב ומדבר עם בנות השירות, וזה אחד לאחד הדברים של שקדי. הן עוסקות בפערים, בקיטוב בחברה, בזהות יהודית. אמרתי: רגע, אם הן מטפלות במה שהכי חשוב, למה לא מעצימים את זה? למה מקטינים אותן?

"אני חושב שיש כאן תהליך מטריד של פער בין מעורבות למעורבבות. אנחנו מחנכים את בנינו ובנותינו להיות מעורבים עם הציבור, וזה אתגר שלנו כמחנכים בחברה הדתית־לאומית – להבדיל בין מעורבות לבין רצון להיטמע. חלק גדול מהרצון ללכת לצבא הוא כדי להיות כמו כולם. בהמשך דרכך, כששואלים אותך מה עשית, כשמישהי אומרת 'הייתי בצבא' היא לא צריכה להסביר יותר. אבל אם היא אומרת 'הייתי בשירות לאומי', היא צריכה לנוע באי נוחות על הכיסא ולפרש מה זה בדיוק. ובואי נודה על האמת, יש בזה משהו.

"אני עד היום אוהב לעלות על מדים, גם בגיל 36 זה נעים להיות פתאום 'הילד של כולם'. אני מזדהה עם ההרגשה של אלו שרוצות להתגייס, כי אני זוכר את עצמי כתלמיד ישיבה במצפה רמון ביום ראשון או ביום חמישי נוסע ברכבת בקו תל־אביב באר־שבע שרוב הנוסעים בו הם לובשי מדים, ואתה מרגיש חוסר נוחות, מרגיש שמסתכלים עליך אחרת. זו חלק מתחושה לא מוצדקת של סוג ב' שיש לבנות שירות".

אין דרך אחת

בשנתיים האחרונות מכהן סנדלר גם כמחנך כיתה י"ב בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, ובשנה האחרונה גם  כרב אולפנת אמי"ת בגבעת שמואל. "בדניאלי ובמדרשת הרובע אני מלמד קבוצה של בנות לפני שירות לאומי. אלו שני מקומות שהקימו תוכנית מיוחדת לבנות אחרי שמינית. בדניאלי יש השנה 57 בנות. ברובע יש כ־30 בנות בקבוצה הזו".

גם נשים מלמדות במדרשה?
"בוודאי. הנשים הן המחנכות. אנחנו מלמדים, באים להעביר שיעור".

למה בעצם היה צריך את דניאלי?
"בעבר, בחורה דתייה שרצתה ללמוד לפני השירות הייתה צריכה להשתלב במסגרת שמורכבת ברובה מבנות שהן כבר אחרי שירות. זה שלב אחר בחיים, ולא תמיד מתאים. כאן יש מסגרת שאומרת שהכלי של השירות הלאומי הוא ערך משמעותי, והמשרתות בו מתמודדות עם אתגרים מאוד גדולים ורחבים שצריך להתכונן אליהם. הרבה בנות נחשפות בזמן השירות לראשונה לקושי, לסבל אנושי, זה לא פשוט".

אפשר ללמד מראש איך להתמודד עם מציאות שלא מכירים? זו לא שחייה בהתכתבות?
"אפשר, דרך לימוד ובירור, לחזק זהות ואישיות. בבני עקיבא ראיתי הרבה בנות שאמרו בסוף השירות – 'אני מפורקת, אני חייבת מדרשה שתחבר אותי'. במקום זה, תבני את עצמך מראש".

האם אתם עוזרים להתקבל למקומות מסוימים בשירות?
"יש אצלנו מישהי שזה התפקיד שלה. לעזור לבנות בהכוונה. לשמחתנו, יש היום מגוון תפקידים רחב בשירות".

יש בעיניך שירות מובחר יותר? מקומות שאתם אומרים לבנות – תשאפו לשם, ולהיפך, מקומות שצריך להיזהר מהם?
"חד משמעית, יש מקומות שאני ממליץ להתרחק מהם. אני מרגיש שיש מקומות שפועלים בחוסר אחריות. מישהי סיפרה לי על סיטואציה אמיתית שקרתה לה. היא ישנה בבית שבו היה אח שפגע מינית באחיותיו, והגיע לחופשה מהכלא. ההורים שם לא בתפקוד, והילדה לא רצתה לישון בבית עם האח, וביקשה מבת השירות לבוא לישון איתה. בת השירות סיפרה את זה כמי שעשתה עשייה אידיאולוגית מטורפת, אבל אתה שומע את זה כאדם מבוגר וחושב שאתה עומד להתעלף. את מבינה כמה בת השירות משמעותית עבור הילדה הזו, אבל זה חוסר אחריות משווע.

"ויש גם מקומות שיש בהם דינמיקה לא נכונה. למשל כשנותנים לבת שירות להיות בקשר רצוף עם בנים בני 18. איך שלא תסובבי את זה – טוב לא יֵצא מזה. הרבה פעמים בשיח עם המקומות האלה שמעסיקים בנות שירות, אני אומר להם – קחו אחריות. בחלק מהמקרים גיליתי שמדובר בחוסר מודעות, ולפעמים יש באמת חוסר אחריות ואנחנו צריכים גם כהורים לזעוק על זה“.

בוגרת עם חזון

אמנם היו רק שני מחזורים של המדרשה שסיימו, אבל יש לכם קשר עם בוגרות?
"אנחנו מאוד בחיתולים בעניין הזה, אבל השנה יש כבר במדרשה רכזת בוגרות, ופעם בשבוע יש ערב שמוקדש לבוגרות. בדרך הביתה הרבה מהן עוצרות כאן. פעם בחודש במוצאי שבתות יש מפגשים בבתים של בנות עם דמויות מהמדרשה. אחת לכמה שבתות יש בנות שמגיעות לכאן לשבת אצלנו בבית. יש הרבה שיחות, התייעצויות, הן מוצפות בהמון שאלות. הסיפור המרכזי הוא הפער בין הרצוי למצוי. הן פגשו כאן דמויות נשיות מרשימות מאוד ופתאום יוצאות למציאות, ועכשיו זו צריכה להיות תורת חיים. איך מצליחים להחזיק בגודל, גם במציאות.

"ויש עוד אינדיקציה מעניינת: אני בקשר עם רכזים בבני עקיבא ופתאום הם מקבלים קומונריות שהן בוגרות שלנו. מגיעה מישהי שמאוד מגובשת בעמדתה, מביאה אמירות ופתאום רכזים ורכזות מתקשרים אליי ושואלים איך מתמודדים איתה. וזה לא רק בוגרות מדרשה, יש היום גם לא מעט בנות שמסיימות שמינית ויש להן כבר אמירה חזקה ומגובשת. אבל כן יש כאן משהו – בוגרת מדרשה שמגיעה עם חזון ברור, וכמו בכל מסגרת ישיבתית, צריך עכשיו לעשות התאמה לחיים האמיתיים".

ויש משבר כשהמציאות מתנפצת לפעמים בפרצוף?
"כן. בת שירות בזיכרון מנחם, לדוגמה, רואה את המוות בעיניים בשנה של שירות יותר ממה שמג"ד בגולני רואה כל השירות שלו. פתאום אתה מבין איזה חוסן נפשי ואישיותי צריך בשביל האתגר הזה. ואז, מאמר כמו 'ייסורים ממרקים' של הרב קוק, שמתייחס לסבל שקיים בעולם, לא נלמד רק כמאמר רעיוני בבית המדרש. אנחנו לומדים אותו אחרי פסח, כשבנות כבר יודעות לאן הן הולכות בשנה הבאה".

ספרו של סנדלר מאפשר מגע עם הטקסטים גם ללא רקע מיוחד. "המטרה היא להעצים מתוך התורה את המשימה של השירות הלאומי, לקדש אותה", הוא אומר, "לְבנות שמיניסטיות לקראת שירות וגם לבנות שנמצאות כבר בתוך שירות. הרבה פעמים בתוך השירות זו 'משימת בדד'. צריך לתת לבת את הכלים והכוחות ולהראות לה שבית המדרש נמצא מאחוריה".

מרענן שאין בספר שום עיסוק בעניינים שבינו לבינה.
"זה לא סתם. אני מניח שהבעייתיות בתחום הזה נוגעת גם ל'בור ריק אין בו מים'. ככל שמתעסקים יותר בעשייה חיובית ויותר בחסד, נתינה, תורה – הרבה פעמים הבעיות נפתרות מעצמן".

ולסיום: האם גם אתה סבור שנשים הן "בעלות רוחניות בינונית", כפי שאמר הרב קלנר?
"לא, באל"ף רבָּתי. אחת התחושות של כל אחד מהאנשים שמלמדים אצלנו במדרשה נוגעת ליכולת ההבנה הגבוהה של הבנות במפגש עם הקודש. בבדיחות הדעת אנחנו אומרים, הרבנים המלמדים, שאם אצל הבנים במכינה לוקח הרבה זמן להבקיע מחסומים ולהפגיש עם הקודש, אצל הבנות יכולת הקליטה והקבלה היא הרבה יותר מהירה ומדויקת. במדרשה אתה מלמד ומרגיש שאתה נפגש עם לב כל כך חפץ ופתוח ומוכשר לקבל תורה ולפגוש תורה".