אתחיל מהסוף: בדרך חזרה הביתה, זרמו אל הטלפון הסלולרי שלי הודעות ותמונות משריפה המשתוללת בין כוכב־השחר לרימונים, במזרח בנימין. זה בהחלט היה סיום הולם לסיור שיצאתי אליו כדי להתוודע מקרוב לתופעת ההצתות הגוברת והמדאיגה בשומרון ובבנימין. בחודש האחרון בערה האדמה סמוך לכמה יישובים ובהם הר־ברכה, יצהר, רחלים, שילה, חרמש (בצפון השומרון) ומצפה־אשתמוע (הר חברון). חלק מהשריפות הללו נגרמו בוודאות מהצתות מכוונות של פלסטינים מהסביבה. גם בנוגע לשריפה ליד כוכב־השחר, אין סיבה להניח שבשעה שש לקראת ערב תתלקח לה פתאום אש בשטח הפתוח, ללא יד זדונית שגרמה לכך. שלושה קילומטרים של אש התפשטו שם עם כיוון הרוח, ושישה צוותי כיבוי ומתנדבים מקומיים פעלו שעות ארוכות כדי לכבות את הדליקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלאך המוות ואני: האם עיראק תעמיד לדין מנהיג שסרח?
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
– מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
בהצתה שהתרחשה במצפה־אשתמוע לפני כחודש, נשרפו עשרות דונמים. האש שהגיעה לבתי היישוב פגעה בתשתיות מים, חשמל וביוב, סיכנה את התושבים והביאה לפינוי של כולם במהלך השבת. ההצתה התרחשה במהלך הפגנה ותפילת יום שישי של הערבים שהתקיימה על גבעה ממול, לעיני חיילי צה"ל. המציתים טרם נתפסו.
בשנים האחרונות הפכו הצתות חבלניות לדבר שבשגרה, וזכו לכינויים מאיימים כמו "טרור ההצתות" או "אינתיפאדת האש". בשטח, לא נראה שנעשות הפעולות הנדרשות כדי למנוע אותן. למרות הסכנה שבהצתות, הן נתפסות כטרור "רך" יותר, וקל להטיל ספק באשר למקורן. כמה מההצתות הגיעו לקווים ראשונים ביישובים, ובחלקן פונו התושבים כולם. הבולטת שבהן הייתה ההצתה בנווה־צוף לפני ארבע שנים, שבה נשרפו כליל עשרות בתים. בשיחות עם תושבים ואנשי ביטחון הם מותחים קו ישיר מהשריפה הגדולה בכרמל בשנת 2010, להצתות מכוונות ביו"ש. בשנה הזאת נפל לפלסטינים האסימון, והם הבינו איזה נזק אפשר לחולל באמצעות צמיג בוער ומעט בנזין.
מפקד מחוז יהודה ושומרון ב"כבאות והצלה ישראל" (השם הנוכחי של מכבי האש), טפסר שיקו בר־דוב, פורס את הנתונים, תחילה את מספר הדליקות הכללי: "מתחילת השנה הנוכחית, 2020, התרחשו 1,943 אירועי אש, מתוכם 692 בשטחים פתוחים ו־43 שהוגדרו פח"ע (כלומר, הצתה מכוונת). יש שריפות שלא פוגעות ברכוש אך כל שריפה גורמת נזק, כגון פגיעה בבעלי חיים והרס אקולוגי".
אחת הבעיות בנושא, אם לא המרכזית שבהן, היא הקושי לקבוע בוודאות כי מדובר בהצתה גם כשיש סימנים לכך. "מה שרשות הכבאות מגדירה הצתה הוא שריפה שחוקר שריפות בדק והגיע למסקנה הזאת", אומר בר־דוב. "התופעה קיימת, והיא מטופלת בכל חומרת הדין על ידי צה"ל והמשטרה. סך ההצתות ביחס לשריפות בשטחים פתוחים נמוך משמעותית מסך כל השריפות שהמחוז מטפל בהן, מכיוון שלא תמיד ניתן לנהל חקירה או לקבוע שמדובר כהצתה".
בששת החודשים האחרונים נרשמו במוקד בנימין 178 אירועי שריפה, אולם לא כולם הוגדרו הצתות. לשאלתי אם ישנה עלייה במספר האירועים שמוגדרים כהצתות, משיבים במוקד כי הם אינם מוסמכים לקבוע מה מוגדר הצתה ומה מוגדר שריפה, אלא רק כוחות הכיבוי וצה"ל. עם זאת, הם כן מדברים על עלייה במספר האירועים ביחס לשנים קודמות, ובעיקר באיכותם, כלומר הזמן והמשאבים שנדרשים לכיבוי. "לא עובר שבוע בלי אירוע אחד לפחות, ולפעמים יש גם שניים־שלושה אירועים ביום", נאמר לי.
נקודה נוספת שעולה ביחס להצתות היא מצב התיאום עם השכנים הפלסטינים, ובפרט בעקבות הדיבורים על ריבונות. "עד עכשיו, גם כשאבו־מאזן איים שהתיאום הביטחוני ייפסק, התיאום האזרחי מעולם לא פסק", אומרים לי במוקד. "כרגע המצב שונה. אם בעבר, בשריפות שנושקות לשטחי B יכולנו דרך המת"ק (מנהלת התיאום והקישור) להזעיק כבאית פלסטינית שתחבור לפעולות הכיבוי כיום זה לא מתאפשר. אנחנו יוצאים לשטח, מחפשים פלסטיני ודרכו מזעיקים כוחות כיבוי פלסטיניים".
יהונדב ליפשיץ, דובר כבאות והצלה לישראל מחוז יו"ש, אומר כי בהשוואה לשנה הקודמת לא זוהתה התגברות מבחינת מספר האירועים, אך מסייג זאת בכך ש"קשה להשוות את השנה הזאת לשנה הקודמת, בשל הקורונה שהפחיתה אירועים. מה שכן, השנה יש תחושה שהאירועים משמעותיים יותר. באופן כללי אנחנו נוהגים לומר שאין סטטיסטיקה בכיבוי; ייתכן שלא יקרה כלום 24 שעות, ובום, פתאום 40 אירועים ביום וחלקם מורכבים. לכל אירוע יש סיפור משלו. אם ניקח לדוגמה את האירוע במצפה־אשתמוע, שרק בזכות ניהול נכון לא נגמר בשריפה של היישוב – מדובר באירוע משמעותי ש'נספר' כמו זריקת בקבוק תבערה על גדר". בנוגע לתיאום הביטחוני הוא מציין כי "אין תיאום, אבל בשטח נוצר שיתוף פעולה ואנחנו עובדים כתף אל כתף לכבות שריפות".
לקראת החודשים החמים יולי ואוגוסט, יצאנו לשטח לנסות להבין מה צריך לעשות כדי שהקיץ הזה לא יגבה אבדות בנפש וברכוש.
תחנה ראשונה: חמ"ל שילה
בשנתיים וחצי האחרונות, עשר שריפות שהשתוללו סמוך לשילה הוכחו כהצתות. הרבש"ץ יהל לוי מדבר על דפוס פעולה ומיסוד של מעשי ההצתה. "ההצתות נעשות כמעט תמיד באותו שטח, המציתים מגיעים מציר שמחבר בין הכפר קריוּת לשביל שנושק לציר שלנו. האירוע הראשון שבו נפל לנו האסימון שיש פה משהו רציני וממוסד, היה כשראינו שחבורת ילדים בני עשר הגיעה להצית". לוי מתכוון להצתה שהתרחשה ב־6 בספטמבר 2018. בתוך דקות ספורות הגיעו למקום כוחות של צה"ל, אך הילדים המציתים שוחררו בלי שנלקחו מהם פרטים.
יהל לוי, רבש"ץ שילה: "מישהו צריך להשפיע על הילדים האלה כדי שהם יצאו לשטח לבצע הצתה. יש כאן הסתה, ואין הרתעה. אדם שהצית חזר והצית שוב, ואלה שנעצרו ושוחררו חוזרים לפה"
"אירוע רודף אירוע, כל כמה שבועות הריטואל חוזר", אומר לוי. "מישהו צריך להשפיע עליהם כדי שהם יצאו לשטח לבצע הצתה. זה מדאיג. מעבר להסתה, יש כאן עניין מטריד נוסף – חוסר ההרתעה. אדם שהצית חזר והצית שוב, ואלה שנעצרו ושוחררו חוזרים לפה. גילינו שמדובר באנשים מאותה משפחה, בני דודים, ואין שום דבר שיגרום להם לא לבוא שוב". אחד המציתים גם טרח להשאיר פתק אזהרה בעברית, שנראה כי נכתב בעזרת גוגל תרגום. את ההצתה האחרונה, ב־20 במאי, רוחות חזקות הפכו ל"מוצלחת ביותר" מבין ההצתות. לכיבויה נדרשו יותר משעתיים. הצבא לא השקיע מאמץ בניסיון לתפוס את המצית, אף שעל פי סרטונים שרצו ברשת, זיהוי רכבו לא אמור להיות משימה קשה במיוחד.
אנחנו יוצאים לראות את "הנקודה החמה". בשטח אפשר לראות את צריח המסגד של קריוּת, ואת הציר שממנו יורדים המציתים לשלוח אש במורדות היישוב. במקום נמצאת נקודת שאיבה של מקורות שהוקצתה לטובת הפלסטינים, ולכן תנועה פלסטינית על הציר הזה לא אמורה להיות חשודה. האדמה החרוכה עדיין חרוכה. וכאילו תזמַנו מראש, מכלית מים פלסטינית מגיעה ונהגה מתחיל לשאוב מים. הפלסטיני מכיר את הרבש"ץ לוי, ומספר שרק בזכותו השתפרו פלאים תשתיות החשמל בקריות. חברת החשמל לא הסכימה להציב בכפר מתקן חשמל בלי שהצבא יספק לו אבטחה קבועה, הצבא סירב לעשות זאת, ולוי נכנס לתמונה ואמר שהוא אחראי למתקן. הפלסטיני מנשק את כף ידו שלו כדי להמחיש שהמצב מעולם לא היה טוב יותר, לפחות בכל הנוגע לחשמל. זה נראה לי כמו רגע טוב לשאול לדעתו על הסיפוח. "למה לא? למה מה הרשות הפלסטינית עושה בשבילנו? אין לי שום בעיה עם יהודים. אני חי איתם פה מאז שאני זוכר את עצמי", הוא אומר בעברית רצוצה.
תחנה שנייה: יצהר
ליצהר אנחנו נוסעים כדי לארגן תמונה יפה של המתנדבים המקומיים החוברים ללוחמי האש, ובשילוב כוחות נותנים מענה מיטבי למצבי החירום. בדומה לצוותי הכוננות שנוצרו בכל אחד מיישובי יו"ש כדי לספק תגובה מקומית ומיידית במצבי חירום, כך נוצרו ביישובים עם השנים צוותי מתנדבים של כוחות כיבוי, והם עוברים אימונים אינטנסיביים. המתנדבים משמשים מכפלת כוח לצוותי הכיבוי המקצועיים, הם יכולים להגיב במהירות רבה יותר, והם נלחמים על הבית שלהם כפשוטו.
המתנדבים מורידים את רכב הכיבוי במורדות יצהר, ונעמדים מזיעים וטובי לב, חנוטים בחליפות הכיבוי החמות שלהם. ברקע נראה הר־ברכה, ובשיפולי היישוב – חלקת אדמה חרוכה ושחורה מהצתה שבוצעה בשבת האחרונה. ובכן, מתברר שזוהי התחנה הבאה שלנו.
תחנה שלישית: שיפולי הר־ברכה
בטרם נפתחה דלת רכבו של רבש"ץ הר־ברכה, אלקנה משומר (34), עוצר לידנו תושב היישוב, דבוראי בשעות הפנאי, ושואל: "נו, מה יהיה עם ההצתות?" אף שלא נגרם נזק רב לרכוש, ההרס האקולוגי נעשה. לדבורים אין שטחי מרעה ירוקים, אין פריחה, הכול שחור. זו נקודה שעד לרגע זה לא חשבתי עליה.
בשבת האחרונה השתוללה כאן שריפה שכיבויה נמשך ארבע־חמש שעות. הראשון שזיהה את הדליקה היה רבש"ץ יצהר. משומר הגיע לשטח, זיהה את המציתים בורחים והזעיק כוחות כיבוי והצלה. בשל תנאי השטח והטופוגרפיה של יישובי גב ההר, הוא מסביר, "כל היישובים פה עובדים בשיתוף פעולה. כל אחד מזהה טוב יותר מה קורה אצל היישוב השכן.
אלקנה משומר: "בסוף אנחנו חיים אחד לצד השני, כשיש לנו שריפה גם להם יש נזק, נשרפו להם עשרות עצי זית. הנערים שמציתים, לא חושבים על ההשלכות"
"ההצתות הן משהו שקורה פה הרבה שנים", אומר משומר, שגדל כל חייו ביישוב, ומגדל בו כיום עם אשתו את ארבעת ילדיהם. "אבל מאז השריפות בכרמל, הפלסטינים זיהו את העוצמה והפוטנציאל שבהצתות. מאז אנחנו רואים מאסה של הצתות ועליית מדרגה בנושא הזה. הם ממש הפכו את ההצתות לשיטת פעולה".
אחרי כמה צעדים בשטח השרוף, רגליי נצבעות שחור. בקצה אפשר לראות מטעי זיתים של פלסטינים, ובתיו של הכפר בורין פרוסים משיפולי היישוב ועד לעמק. "בסוף אנחנו חיים אחד לצד השני", אומר משומר. "כשיש לנו שריפה גם להם יש נזק, ובמקרה הזה הם ניזוקו יותר מאיתנו. נשרפו להם עשרות עצי זית. הנערים שמציתים, שבלשון המעטה אפשר לומר שהם לא חכמים במיוחד, לא חושבים על ההשלכות".
תחנה רביעית: יקב הר־ברכה
כשניר לביא הביא את אשתו הצעירה שירה להר־ברכה, היא בכתה. "לא היה פה כלום, לא טייק, ולא אווי", היא מספרת כעת בחיוך. "ואני, שתביני, הגעתי מקניון איילון, ופה מה היה? פעם בשבוע מכולת שהגיעה לכאן".
מאז הקימו בני הזוג על ההר משפחה לתפארת המונה שישה ילדים, מעצמת יין שמייצרת 50 אלף בקבוקים בשנה, מסעדה ומרכז מבקרים. כמו עסקים רבים, גם יקב הר־ברכה, שהיה רגיל לארח תיירים מכל העולם, נכנס לתרדמת קורונה. "בשנה רגילה עוברים פה יותר מ־15 אלף מבקרים בשנה", אומר ניר. "עכשיו היו פה ארבעה חודשים בלי עבודה. השבוע הגיעו, לראשונה בכל התקופה הזאת, ארבע קבוצות". "מכל העולם היו מגיעים אלינו, אנחנו רגילים להיות כוח משיכה", מוסיפה שירה, וניר ממהר לנחם אותה: "שירה, הכול יחזור, כמו הגאות בים". "רק שייתנו לנו לחיות פה", היא עונה.
פה לא ממש מתלהבים מרעיון הסיפוח, ומתייחסים אליו בחשש כבד. על פי המפות, הר־ברכה אמורה להפוך למובלעת, ויישובי גב ההר יהיו מנותקים זה מזה. אבל דיה לצרה בשעתה. עכשיו אנחנו מדברים על ההצתות.
"אני חקלאי 24 שנה. האיום הזה לא נמצא רק בסביבה שלנו, כל המדינה סובלת משריפות", אומר ניר. "אבל דבר אחד אני לא מבין, אם האדמה הזאת, כפי שהפלסטינים טוענים, כולה שלהם – למה הם שורפים אותה? אם השומרון היה שלי, לא הייתי שורף אותו. זו פשוט ברבריות".
בסלון הבית תלויים ציורים של אביה של שירה – כרמים וגבעות, פרחים וגפנים. התמונות מלאות אור וצבע, ואילו מורדות היישוב שביקרנו בהם שחורים. אני מתנצלת על הפיח שהבאתי איתי מן ההרים, אבל בעלת הבית גורמת לי להרגיש בנוח למרות הכול. מתברר שהגענו בתזמון מושלם. בעלי הבית סיימו זה עתה מנגל משפחתי, ואנו מוזמנים לארוחת בשרים משביעה לצד יין משובח של היקב.
בהצתה האחרונה ליחכו הלהבות את כרמי המשפחה והסבו מעט נזק. "בזכות הערנות של הרבש"ץ הצלחנו למנוע נזק גדול בהרבה", קובע ניר. "בקיץ של 2010, בשנה של השריפה הגדולה בכרמל, היו פה חמש שריפות, 20 דונם נשרפו לי. אבל לא התעסקתי אז באובדן ובנזק, הדבר היחיד שראיתי מול העיניים זה להספיק לשתול לפני ט"ו באב, שלא תלך לי לפח שנה שלמה (מבחינת הלכות עורלה, ב"ק). מטייל ישראלי בדרום אמריקה שגרם לשריפה כמעט נכנס שם לכלא, עד ששגרירות ישראל התערבה. פה מדובר בהצתות מכוונות, והמדינה לא עושה מספיק. אנשים צריכים ללכת למעצר, ההורים של הנערים המציתים צריכים לפדות אותם בכסף, שירגישו את זה בכיס. חייבת להיות אכיפה וענישה, ויפה שעה אחת קודם".
גם ראש המועצה האזורית בנימין ישראל גנץ משוכנע בנחיצות ההרתעה. "האויב הערבי לא השלים עם חזרתנו לכאן ומנסה להבריח אותנו באמצעות הצתות. הצתת אש לעבר יישוב היא חמורה ומצריכה יד קשה של ענישה מקסימלית מצד כל הרשויות, כולל התביעה ובתי המשפט. מול פורעים כאלה צריך לנהוג ביד ברזל, לא רק כדי שישלמו את המחיר אלא כדי שחבריהם לא יעזו לחשוב על פעולות כאלה נגדנו ונגד חבל הארץ היפה שלנו".
ענווה לביא בת ה־16 מספרת שהיא דרוכה כל הזמן. אם היא מריחה עשן היא לא נרגעת עד שהיא מוודאת שלא מדובר בשריפה או בהצתה. "בסוף אני מגלה שזה חבר'ה שהדליקו מדורה. אנחנו גם בקושי נוסעים לשבתות כדי לא לעזוב את הכרמים והבית".
"אנחנו כבר למודי שריפות, אבל אנחנו חקלאים, וחקלאים תמיד מסתכלים לשמיים בהרבה אמונה. אי אפשר אחרת", אומר ניר. במהלך השיחה מתחילות להגיע הודעות ותמונות מהשריפה בין כוכב־השחר לרימונים. צריך להביט לשמיים, אבל צריך גם לדאוג לאדמה.
תגובת דובר צה״ל: "כוחות הביטחון פועלים בדרכים רבות, סמויות וגלויות, לאתר מציתים ולמנוע הצתות מכוונות במרחב יו"ש. הפעילות למניעת הצתות מוצבת בראש סדר העדיפויות בקיץ. ההצתה המדוברת במרחב שילה מצויה בחקירה".
