נתוני התחלואה בגל השני ברשות הפלסטינית, כמו בכל העולם, רשמו בשבוע שעבר עלייה משמעותית, עם מאות נדבקים מדי יום. היו"ר אבו־מאזן הודיע על הארכת מצב החירום ברשות. "הגופים האמונים על הטיפול בקורונה ממשיכים לנקוט את כל האמצעים כדי להתמודד עם הנגיף והסכנה הנשקפת ממנו", נאמר בהודעה רשמית. "המטרה היא להגן על בריאות הציבור ולהשיג ביטחון ויציבות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש
–מנכ"ל משרד הבריאות: "נצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה"
– חישוב מסלול מחדש: צמצום מערך בדיקות הקורונה
אבל ההכרזה על מצב החירום, כמו גם המספרים העולים, לא ממש משפיעים על הרחוב הפלסטיני ורובו ממשיך להתנהל בשאננות. "בגל הראשון של הקורונה הרגשנו את מנגנוני הביטחון ואת המשטרה הפלסטינית בפעולה", אומר לי פאיז, בעל מוסך סמוך לעיירה חווארה. "הם היו בכל פינה, שמו מחסומים בכניסה לכל הכפרים, סגרו חנויות ובתי מסחר וביצעו ביקורי פתע לבעלי חנויות שפתחו אותן בניגוד לסגר. היו קנסות של אלפי שקלים למפירי הכללים ואפילו סגרו חנויות לצמיתות במקרים חריגים".
פאיז, נטול המסכה, מתאר את המצב לפני קצת יותר מחודש, בשיא הגל הראשון. "הרשות התירה לבעלי חנויות ומוסכים לפתוח רק אם העובדים ישנים במקום. גורמי רפואה באו עד אלינו ועשו לנו בדיקות קורונה, הכללים היו נוקשים". נתקלתי בעבר בגורמי הרפואה הפלסטיניים המדוברים, כמו גם במשטרה הפלסטינית שפקדה את החנויות באזור, וראיתי כיצד שוטרים בלבוש אזרחי הטילו קנס על אחד מבעלי החנויות – בצעקות ואגרופים מונפים.
"היה גם פחד מהמחלה הזאת. אנשים העדיפו להישאר בבית, בלי קשר לפעילות של הרשות. עכשיו המצב השתנה. הרבה פחות מקפידים, כמו שאתה רואה אנשים בלי מסכות, וגם אין משטרות או אנשי ביטחון. רק בערים הגדולות".
דובר הממשלה הפלסטינית אברהים מלחם הודיע ביום שלישי על סגר כללי בכל המחוזות הפלסטיניים למשך חמישה ימים, מיום רביעי. במסיבת עיתונאים שקיים ברמאללה, הוסיף כי לא יתקיימו חתונות או הלוויות או כל חגיגות שהן, וכי כלל החנויות יהיו סגורות מלבד בתי מרקחת ומזון. הוא הוסיף שכדי לשמור על מחויבות האנשים לנוהלי הבריאות, יופעלו ועדות חירום מקומיות בכל המחוזות.
"בניגוד למצב בתחילת הקורונה, עכשיו האכיפה מתבססת על מתנדבים ואנשים שעובדים במשטרה בכפרים", מסביר פאיז. "לפי ההנחיות אני אמור להישאר במוסך כל הזמן, ואם אני חוזר לכפר שלי, אני צריך להיכנס לבידוד של שבועיים. תכלס, לא ממש מקפידים על הכללים. אני חוזר הביתה מאוחר מאוד ויוצא מוקדם לעבודה, כדי לא להיתקל באנשים בכפר שעובדים במשטרה ועלולים להלשין עליי. בערים הגדולות, כמו שכם, רמאללה, קלקיליה, המצב שונה. שם יש פריסה של מנגנוני ביטחון, ונותנים קנסות למי שלא הולך עם מסכה או מסתובב בחוץ ללא צורך מיוחד".
במחוז חברון, שבו חיים רוב הפלסטינים, הסטטיסטיקה מציגה תמונה קשה. נכון לזמן כתיבת הכתבה, מתוך 23 מתים פלסטינים מקורונה, 15 הגיעו ממחוז זה. כמעט בכל יום התווסף אדם נוסף מהמחוז לרשימת המתים.
את סלים, תושב העיר חברון, אני מכיר מהעבודה העיתונאית. בימים כתיקונם הוא מתפרנס מצילום חדשות בשטח, ובעבר גם ביקרתי בסטודיו שלו בעיר. "תשמע, המצב קשה מאוד. כבר ארבעה חודשים לא עבדתי בצורה רציפה. יש לי שלושה ילדים בבית של שני חדרים וחצי. אני לא יכול לצאת מהבית לצלם. אם אני יוצא מהבית, אני מקבל קנס".
סלים מנסה להסביר את המספרים הגבוהים של התפשטות הנגיף בחברון ומאשים את השאננות בחגיגות המוקדמות של סיום הקורונה. "אני חושב שזאת תוצאה של החגיגות מהגל הראשון. אנשים לא הקפידו על הכללים, לא לבשו מסכות, קיימו חתונות וחגיגות כרגיל, התנשקו והתחבקו. עכשיו אנחנו במצב גרוע". מהחגיגות האלה, הוא מודה, נכנס קצת כסף הביתה. "3,000 שקל נכנסו לי לחשבון. קפצתי מאושר".
בעקבות המספרים המאמירים, הרשות הפלסטינית לקחה את מחוז חברון כפרויקט חירום. היא הכריזה על סגר כללי של שבועיים במחוז בניסיון להוריד את מספר הנדבקים, החולים והמתים. "אני חושב שהצעדים האלה מאוחרים מדי. הווירוס כבר נמצא אצל אנשים, ועכשיו בגלל התקנות הם ישבו בבית ויעבירו אותו לבני המשפחה. גם בקרב אנשי המשטרה ומנגנוני הביטחון יש לא מעט חולים בקורונה. זה מקשה על הפעילות הסדירה של הכוחות. יש גם צוותי רפואה מקומיים שנדבקו ולא יכולים לתת עזרה לחולים חדשים. ככה אנחנו נשארים עם צוותים פחות מיומנים, שלא יודעים איך להשתלט על היקף ההידבקות".
האמון נסדק
בסקרים שנערכו במהלך הגל הראשון של הקורונה, הציבור הילל את ההנהגה הפלסטינית ואת ראש הממשלה מחמוד אשתייה. רמות הביטחון ושביעות הרצון מטיפול ההנהגה בהתפשטות הנגיף היו גבוהות. התחושה הייתה שהיושבים במוקטעה פועלים סוף סוף באופן מקצועי. אבל אז ניסה הממשל למנף את הפופולריות למישור הפוליטי.
אבו־מאזן החליט לפני חודש וחצי לסגת מההסכמים שנחתמו עם ישראל. ההחלטה התקבלה כתשובת־נגד לכוונה להכריז על החלת ריבונות. יו"ר הרשות שב על איומו להניח את המפתחות, וראש הממשלה הפלסטיני מחמוד אשתייה לקח את הדברים צעד אחד קדימה והורה לממש את האיום.
התיאום הביטחוני הופסק וגרר עלייה בהיקף הפשיעה וגם בהיקף ההידבקות בנגיף. ללא תיאום, מנגנוני הביטחון והמשטרה לא יכולים לנוע בין ערים וכפרים פלסטיניים בדרכים שעוברות בשטחי סי, ודאי שלא להציב מחסומי קורונה כמו אלה שהוקמו בגל הראשון. גם התיאום האזרחי הופסק ואיתו הופסקה הפניית מטופלים פלסטינים לבתי חולים ישראליים ובמזרח ירושלים, ושיתוף הפעולה הרפואי שהיה בין ישראל לרשות הפלסטינית. בשם הניתוק סירבו הפלסטינים לקבל סיוע הומניטרי ורפואי מאיחוד האמירויות, כי הוא הועבר דרך ישראל.
החלטה נוספת שהתקבלה במסגרת המאבק הפלסטיני בישראל, היא לא למשוך את כספי המסים שישראל אוספת עבור הרשות. מדובר במס שהפלסטינים משלמים על רכישות מוצרים מישראל, והוא מקוזז ומוחזר להם בכל חודש. ההחלטה של הרשות העמיקה את המשבר הכלכלי, נוצר נתק בין הציבור להנהגה ואיבוד אמון, ואלה הובילו גם לזלזול בשמירה על כללי הקורונה.
"ההנהגה הפלסטינית מקבלת החלטות לאומיות שבאות על חשבון האדם הפשוט", אומר לי תושב העיר חברון, חליל תמימי. "הייתה תחושה שהממשלה מנסה להפריז בסכנה של המחלה כדי למשוך סיוע וכספים ממדינות זרות, ושהם מנצלים את המגפה העולמית כדי לייצר משילות באמצעות פריסת כוחות בשטח. זאת הייתה אחת הסיבות שבנפת חברון – שנחשבת בעיני רבים לאופוזיציה של הרשות – לא שמעו להוראות ותמכו בגישה שמדובר במחלה כמו שפעת.
"בגל הראשון אנשים פחדו ומיהרו להיכנס לבתים. גם הרשות הפלסטינית הקימה הרבה יותר מחסומים, סגרה את המסגדים והכנסיות ושלחה אנשים שנחשדים כנשאים של הנגיף לבידוד בבתי חולים או בבית. כשמספרי החולים והמתים היו נמוכים, אנשים הרשו לעצמם להתנהג כרגיל, ולהאמין שמדובר בניצול פוליטי של המגפה".
חברון נחשבה מאז ומתמיד למחוז בעל השפעה קריטית על המצב בכל שטחי הרשות. המבנה החמולתי החזק המאפיין את חברון, לא סייע בשמירה על ריחוק שימנע הידבקות. "אנשים חיים יחד בקרבה מתמדת, לכן קשה להם לשמור על ריחוק", אומר תמימי. "בנוסף, החמולות הגדולות מתנהלות בצורה עצמאית ולא רואות עצמן כפופות לרשות הפלסטינית. בחברון יש גם תומכים של חמאס והאחים המוסלמים ותומכי הארגון חיזב א־תחריר המתנגדים ליושבים ברמאללה.
"ההתנגדות הפוליטית קיבלה כוח מהמשבר הכלכלי. אנשים לא מקבלים משכורות, לאנשים אין מה לאכול, ונמאס להם. השילוב של הקורונה עם ההחלטות של הרשות הפלסטינית לנתק את הקשרים מישראל ולהימנע מקבלת כספים חונק את התושבים".
פיוס לוחמני
בשבוע שעבר נערך מפגש וירטואלי של בכיר פת"ח ג'יבריל רג'וב ובכיר חמאס סאלח אל־עארורי. השניים הכריזו על אחדות פנים־פלסטינית במאבק בסיפוח הישראלי. האחדות המלוקקת שריצדה על המסך, קיבלה הבהרות מפי בכיר חמאס מחמוד א־זהאר שהתראיין לאחר הכינוס לרשת אל־מיאדין הלבנונית. "בעזה אין יהודים ואין כיבוש. יש עצמאות בעזה, והיא מדגישה שפלסטין כולה לא משוחררת לגמרי", הוא אמר והמליץ לאמץ תוכנית משותפת לחמאס ופת"ח לביטול ההסכמים עם ישראל והתנערות מהנחות היסוד כמו "תיאום ביטחוני, הכרה בפתרון שתי מדינות, ההכרה שמזרח ירושלים שלנו ומערב העיר שלהם ושאדמות 48' שלהם. כל ההבנות האלה צריכות לרדת מהשולחן".
א־זהאר סימן את המטרה של חמאס בפיוס הפנים־פלסטיני – להשליט את מדיניותו על שטחי יהודה ושומרון. "צריכה להתקבל תוכנית חדשה שמאמצת את הזכויות הפלסטיניות על כל האדמה, ולא רק בעזה או בגדה. אנחנו צריכים תוכנית לשחרור כל פלסטין ולא תוכנית של משא ומתן".
ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה התקשר למושל חברון לחזק את ידיו בעקבות מספר המתים מקורונה. הנייה דיבר על האחדות הפלסטינית וציין כי האחדות נדרשת גם במאבק בקורונה וגם במאבק בכיבוש. "אנחנו עומדים בפני אחדות שתחסל את עסקת המאה והסיפוח", אמר הנייה, השוהה במפרץ. הוא מיהר לעדכן את האייתוללה חמינאי ואת מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה בפיוס המתגבש.
הבכירים ברמאללה לא עיוורים למתרחש ולניסיונות חמאס. המלחמה על השליטה באיו"ש קיבלה פנים באנקדוטה קטנה שהתרחשה בג'נין. אמג'ד קבהא, מזוהה חמאס מהעיר, השתחרר בשבוע שעבר לאחר 18 שנות מאסר בישראל. חבריו שביקשו לקבל את פניו בדגלי חמאס, נתקלו במנגנונים הפלסטיניים, ואלה הפליאו בהם מכות והחרימו את הדגלים. כמה שעות לאחר האירוע האלים הגיע ג'יבריל רג'וב לשיחה עם המשוחרר בביתו כשהוא עוטה מסכה, לפחות על הסנטר.
בעזה מתים, אבל לא מקורונה
ברצועת עזה, בניגוד לשטחי הרשות, מספר הנדבקים החדשים בשבוע שעבר היה נמוך מאוד – כך לפחות הכריז משרד הבריאות של חמאס. ממשל חמאס בעזה אף החליט לפתוח את השווקים המרכזיים ברצועה כדי לתת קצת אוויר כלכלי לתושבים, המתמודדים עם אבטלה בשיעור של 47 אחוזים.
"קורונה אין ברצועת עזה", אמר לי חמדאן מג'באליה, "ייאוש, עוני, מחסור באוכל ותקווה – יש". בשבוע האחרון התאבדו ביממה אחת שלושה צעירים ברצועת עזה. אימן א־רול ממחנה הפליטים א־שאטי, קפץ מבניין. אברהים יאסין בן 21 מהמחנה הצית את עצמו ומת, וסלימאן אל־עג'ורי בן 23 מבית לאהיה ירה בעצמו. משרד הבריאות בעזה הודיע על ניסיון התאבדות נוסף של נערה בת 18 שנמנע בחאן־יונס.
"זה שילוב של מצב כלכלי גרוע וחוסר תקווה לגבי העתיד. התחושה הנוראית של סוף העולם בגלל מגפת הקורונה לא משפרת את המצב", אומר חמדאן. "כל העולם סובל ממשבר כלכלי ומייאוש. אבל ברצועת עזה המצב הכלכלי הרבה יותר קשה וכך גם הייאוש".
ברשתות החברתיות האשימו את הממשל ברמאללה ובעזה בהידרדרות באיכות החיים ובתפקוד של מערכת הבריאות, עד לרמה שדוחפת את הצעירים להתאבד. ארגוני סעד הזהירו מפני עלייה בהיקף מספר המתאבדים ברצועת עזה בעקבות העוני הגובר, הרעב, יוקר המחיה ושיעורי האבטלה הגבוהים.
על פי נתונים שמספקת מחלקת המחקר של המשטרה הפלסטינית בעזה, כ־74 אחוזים מהאוכלוסייה בעזה נמצאת במצב של "היעדר ביטחון ביכולת להשיג מזון". מחצית מהצעירים בגיל העבודה מובטלים, ומגפת הקורונה הגדילה עוד את מספרם. על פי הדו"ח, המצב הכלכלי והחברתי ברצועת עזה מוביל למציאות בה יותר מ־210 אלף עזתים חיים במצוקה פסיכולוגית בינונית עד חמורה. קבוצת הגיל המובילה בשיעור המתאבדים, היא זו שבין 18 ל־25. שיעור הנחשבים לבעלי מחשבות אובדניות עומד על 32 אחוז.
צעירים רבים לא מתחתנים בגלל המצב הכלכלי, מה שמגביר את הסיכון לדיכאון ולהתאבדות. על פי הנתונים שנאספו במחלקת המחקר בעזה, שיעור הרווקים מקרב המתאבדים מגיע ל־67 אחוזים.
מנהל ארגון אל־מיזאן לזכויות אדם עסאם יונס, ציין כי מתחילת השנה התאבדו ברצועת עזה 17 תושבים. "המציאות בעזה נותנת לבני הנוער תירוץ להתאבד. המצב ההומניטרי הקשה, האבטלה שעלתה בגלל הקורונה והמצב הנפשי, משכנעים את הצעירים שהתקווה היחידה היא המוות".
