שר האוצר ישראל כ"ץ מתכוון להנמיך עוד יותר את רף הגבלת התשלום במזומן בישראל, במסגרת החוק לצמצום השימוש במזומן. לפי השר, לאחר חקיקת חוק ההסדרים בתקציב המדינה הקרוב, יעמוד הסכום המרבי לתשלום מזומן בעסקה שמעורב בה בית עסק על 6,000 שקלים בלבד, במקום 11 אלף שקל ברף הנוכחי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מותר להפגין, אבל רק המדינה יכולה להתמודד עם המשבר
– פצועים, עצורים ו-15 מיליון שקלים: חגיגות סיום הבגרות הפלסטינית
– מנכ"ל שירות התעסוקה: "עלינו לפעול בכלים לא רגילים לפתרון המשבר"
גם מגבלת השימוש במזומן בין אנשים פרטיים תשתנה: ברף הנוכחי, שנכנס לתוקף בינואר 2019, כל עסקה בין שני אנשים פרטיים מוגבלת ל־50 אלף שקלים, אך כעת יוגבל הסכום ל־15 אלף שקלים, למעט במכירת רכב.
האם הצעד הזה נכון? ראשית, יש להבין מה עומד בבסיס ההחלטה על הגבלת השימוש במזומן. סך המזומנים שהציבור והבנקים בישראל מחזיקים בו הוא 82 מיליארד שקלים בכ־600 מיליון שטרות. אנחנו נוטים לחשוב שהר הכסף הזה, ברובו הגדול לפחות, מסתתר בערמות עצומות בכספות הבנקים ובמרתפי בנק ישראל. המציאות שונה לגמרי.
אמנם המקור העיקרי למזומנים הוא הבנקים, אך הם מחזיקים רק בכ־10 אחוזים ממחזור המזומן. שאר המרשרשים, כ־74 מיליארד שקלים בכחצי מיליארד שטרות, נמצאים בידי הציבור: אנחנו מעבירים אותו מיד ליד, מפקידים בבנק ומושכים, שוכחים באוטו ובין כריות הספה, ולפעמים גם מסתירים מתחת לבלטה.
אם נחשוב על כך רגע, זה אומר שאדם בוגר אמור להסתובב – בממוצע – עם חבילה של 100 שטרות בארנק. די ברור שזה לא המצב, ורוב האנשים מחזיקים סכומים צנועים בהרבה. אז איפה נמצא כל הכסף הזה?
השאלה הזו מטרידה מאוד את הרשויות בעולם בכלל ובישראל בפרט. האמת העגומה היא שחלק גדול מהמזומנים הללו משמש גורמים פליליים ומאפשר הלבנת הון, סחר בסמים, הימורים וסחיטה, אך בעיקר העלמת מס – ללא תיעוד וללא עקבות.
בארץ ובעולם מוכר כבר זמן רב השימוש במזומן כאחד הגורמים העיקריים לצמיחתה של הכלכלה השחורה, הבלתי מדווחת. לפי אומדנים, 20 אחוזים מהפעילות הכלכלית בישראל אינם מדווחים. אובדן ההכנסות ממיסים הנובע מכך נאמד בכ־30 מיליארד שקלים מדי שנה.
המציאות הזו הביאה להקמת ועדת לוקר, כדי לבחון את סוגיית צמצום השימוש במזומן בישראל. הוועדה הגישה את מסקנותיה בסוף 2014, וארבע שנים לאחר מכן גובשו חלקן לחקיקת חוק הגבלת השימוש במזומן.
אי אפשר להתעלם מכך שבקרב מגזרים מסוימים באוכלוסייה השימוש במזומן נפוץ במיוחד, לרוב ככורח המציאות (פחות חשבונות בנק, פחות חשיפה לאמצעי תשלום דיגיטליים), אך לעיתים הסיבה היא שזה פשוט נוח להיות מתחת לרדאר.
"דחיפת" העסקאות למסגרת מדווחת מכניסה את הכסף לפיקוח רשות המיסים. מי שכספו הושג ביושר ומשלם מיסים כחוק, לא אמור לדאוג מכך. להפך; הוא צריך לשמוח שהרשות עוקבת כעת אחרי מי שהשיגו מזומנים שלא ביושר או בלי לשלם מס – מציאות שפוגעת במדינה ובאזרחיה.
אלא שלהגבלות הללו יש השלכות שפוגעות גם באזרחים שומרי החוק. למשל, ההגבלות מחייבות לנהל את התשלומים דרך הבנק וחברות כרטיסי האשראי, וזה עולה כסף בעמלות למיניהן. בנוסף, ההגבלה חלה גם על תשלום משכורת במזומן – כך שהורדת הרף ל־6,000 שקלים עלולה לפגוע מאוד באוכלוסיות החלשות, שחלקן מקבלות כך את משכורתן.
עוד נטען נגד הכוונה להורדת רף התשלום כי יעילותו של החוק ומטרותיו לא הוכחו עד כה. ישנן מדינות שנקטו את הצעד הזה כבר לפני שנים: באיטליה, למשל, מותר לשלם בעסקאות במזומן בסכום שאינו עולה על 1,000 אירו. ביוון ההגבלה עומדת על 1,500 אירו, בספרד הסכום המרבי הוא 2,500 אירו, ובצרפת ובבלגיה 3,000 אירו.
האם רמת הפשיעה באיטליה ושיעור העלמות המס ירדו פלאים? האם המצב הכלכלי באירופה השתפר בגלל גביית מס גדולה יותר על ידי הממשלה? ומה הניסיון שנצבר אצלנו אחרי למעלה משנה שהחוק כבר קיים? הסוגיה הזו דורשת בחינה מעמיקה, לפני הורדת הרף והתעצמות ההגבלות.
בתוך כך, ברשות המיסים מנסים לחפש דרכים אחרות לגלות כסף "שחור" כדי למסותו, בגלל המשבר הכלכלי החריף. בכל מקרה, כל מהלך של הורדת הרף יהיה חייב להתלוות בסייגים שיגנו על האוכלוסיות החלשות והעסקים הקטנים, ועליו למנוע השתת עלויות נוספות עליהם.
