5,406 מתים עד כה, ולמעלה מ־1,000 חולים חדשים בקורונה מדי יום בחודש האחרון. אלו הנתונים שלצידם חגג השבוע נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, את יום השנה החמישי לניצחונו על ניסיון ההפיכה נגדו ביולי 2015. עם מספרים כאלה, המאמץ העיקרי שלו היה אמור להתרכז במלחמה בנגיף. אבל הנתונים הללו נדחקו בחודש האחרון לשולי החדשות. אולי מפני שטורקיה היא אומה של 80 מיליון איש, וכנראה בעיקר בגלל הדיווחים משדות הקרב החדשים בלוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתי החולים הפכו למבצרים, לחולים ולקשישים מגיע טיפול שלם
– האם חסינות העדר הגיעה לברוקלין?
– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?
המהלך הנועז של ארדואן, שהפך אותו לפטרונה של הממשלה האסלאמיסטית בטריפולי, השיב באחת לטורקים את הצבע ללחיים ואת התחושה שהאימפריה חוזרת. הכלכלה הטורקית אמנם במצב קשה, ולבתי הכלא במדינה נוספו בארבע השנים האחרונות 70 אלף אסירים חדשים ובהם עיתונאים ושופטים, מרצים וגנרלים, שכל פשעם הוא שותפות לכאורה בניסיון ההפיכה. על זכויות אדם או חופש עיתונות אין מה לדבר, וּודאי שאין לפצות פה על עסקיה המסועפים של משפחתו של ארדואן, שחתנו הוא במקרה גם שר האוצר של טורקיה. אבל הגאווה הלאומית נוסקת. התקשורת, שמאז ניסיון ההפיכה הכושל משמשת כלי שרת בידיו של ארדואן, מדווחת מדי יום על ההישגים בלוב. בקרוב, אמר השבוע שר החוץ הטורקי מבלוט צ'בושאולו, תתחיל טורקיה בקידוחי ניסיון לאורך חופי לוב.
מנקודת המבט הטורקית, "האיש החולה על גדות הבוספורוס", כפי שכונתה האימפריה העות'מנית המתפוררת, כבר אינו חולה. מנקודת מבט מערבית, טורקיה עדיין חולה אבל הפעם מדובר בחולי מסוג אחר. חולה כרוני שחי על תרופות אך הוא מלא רוח קרב ויכול לחיות כך עוד זמן רב, לחולל נזקים ואפילו לאיים. למשל, לפתוח את חופי ארצו להגירת אלפי פליטים סורים לאירופה. האידיאולוגיה הניאו־עות'מנית אשר שבה ומפיחה במדינה רוח חיים, מתודלקת כעת על ידי רגשות אסלאמיסטיים גואים.
לארדואן יש אמנם אופוזיציה פוליטית חדשה, מפלגה שבראשה עומד ראש ממשלתו לשעבר אחמט דבוטאולו, הפרופסור הממושקף וקטן הקומה. אבל ארדואן, "האיש הגבוה" כפי שכונה עוד בימיו בכדורגל, אינו רואה אותו ממטר. הוא רוכב על גבה של תחושת גדלות, כזו שהביאה אותו לחתום לפני חצי שנה על ההסכם הימי בין טורקיה ללוב, המנכס לו את מחציתו המזרחית של אגן הים התיכון.
גם אם הכלכלה הטורקית על סף תהום, ארדואן מקווה שאת ההשקעה הצבאית בלוב יקבל בחזרה באמצעות זיכיונות על אוצרות הגז והנפט הלוביים, שיצעידו את טורקיה לדרך חדשה. זו אותה אופטימיות שליוותה אותו בימים הראשונים לשלטונו של בשאר אסד הצעיר, אז נשיא עול ימים שארדואן קיווה להפוך לבן חסותו. ארדואן ראה אז בסוריה השוק המתפתח של טורקיה. אבל עשור אחרי, החלומות על מיליארדים שיזרמו בעקבות השקעות בסוריה, נראים אחרת. בשאר וארדואן כבר מזמן לא מדברים. היום הם אויבים. סוריה מדינה אבודה, אבל בשאר עדיין יושב חזק על הכיסא וטורקיה שורפת מדי יום את המיליונים שאין לה, בניסיון לייצר רצועת ביטחון איתנה בתוך סוריה.
הכישלון בסוריה לא מונע מחלומות הגדולה של ארדואן להמשיך לשגשג. טורקיה מחזיקה כעת כוחות צבא לא רק בסוריה אלא גם בקטאר, בסומליה ובעירק. חזונו האסטרטגי משתרע ממרכז אסיה לאגן הים התיכון, ועד אפריקה והים האדום. על פי הדיווחים הוא נושא את עיניו גם למעורבות במלחמה המדממת בתימן. ועדיין לא הזכרנו את החיבורים שלו בוונצואלה ובאיראן, ככלי לעקיפת הסנקציות על איראן.
למרות כל אלו, ארדואן מנהל יחסים אישיים מורכבים הן עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין והן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אבל בעוד הקשרים עם פוטין בנויים על יחסי אדנות של האיש קצר הקומה מן הקרמלין, בין טראמפ לארדואן יש מערכת יחסים מלבלבת, המושתתת על זיקה אישית וידידות משפחתית. בחמש השנים האחרונות למד ארדואן היטב את דרך ההתנהלות הרצויה עם שני האישים. את הלקח מאז הפלת מטוס הקרב הרוסי מעל שמי סוריה הוא למד היטב. מאז הוא נזהר מאוד לא להגיע לסף עימות עם פוטין.
עם טראמפ העניינים קצת יותר קלים בגלל החיבור האישי בין השניים, אבל גם שם, כשארדואן החזיק בכומר ברונסון האמריקני בתואנות שווא, טראמפ לא היסס לזעזע את הלירה הטורקית כדי לרצות את בני בריתו האוונגליסטים. ארדואן, מצידו, לא לקח את זה באופן אישי. בחודשים האחרונים מערכת היחסים ביניהם מלבלבת. באחרונה אף שב לארה"ב סרקאן גולג'ה, אמריקני ממוצא טורקי ומדען של סוכנות החלל האמריקנית, לאחר שלוש שנים קשות בכלא הטורקי. אתרע מזלו של גולג'ה, שנסע לביקור משפחתי בטורקיה ביולי 2015. הוא נעצר על ידי המשטרה הטורקית כי "הפרופיל שלו התאים לתומך של התנועה הגולניסטית", שעל פי ארדואן עמדה מאחורי ניסיון ההפיכה. בשנה האחרונה שוחרר מהכלא, אך נאלץ להישאר בטורקיה עד תום ההליכים. רק בחודש שעבר שב לביתו. לא מן הנמנע ששובו הוא חלק מניקוי שולחן שערך ארדואן לקראת המערכה בלוב וגם לקראת יום השנה לניצחונו על ניסיון ההפיכה נגדו, שחל שלשום. למרות הזמן שעבר, ארדואן שב ומציין את התאריך כאילו התרחש רק אתמול.
בזיליקה, מוזיאון, מסגד
השנה נלווה לתאריך הזה נופך מיוחד, לא רק בגלל תחושת ההתעלות בעקבות ההישגים בלוב. ביום שישי שעבר קבע בית המשפט בטורקיה כי הצו הממשלתי של אתאטורק, אבי האומה שהפך את מסגד איה סופיה באיסטנבול למוזיאון, בטל ומבוטל. איה סופיה, מהבניינים המפורסמים בעולם, החלה את חייה כבזיליקה נוצרית שנבנתה במאה השישית על ידי קיסר הממלכה הביזנטית, יוסטיניאן השני. היא הפכה למסגד על ידי הסולטן מחמט השני שהחריב את הממלכה הביזנטית, כבש את קוסטנטינופול והקים תחתיה אימפריה מוסלמית חדשה. ב־500 השנים האחרונות שימשה הבזיליקה כמסגד, עד שבא כמאל אתאטורק, אבי האומה הטורקית המודרנית, והפך אותה בשנות השלושים של המאה שעברה למוזיאון. בתצוגה בו ניתנה חשיבות לנצרות לצד האסלאם, בדגש על עקרונות החילוניות של המדינה הטורקית החדשה, שהצעידה את טורקיה לעידן המודרני.
בעוד הקשרים עם פוטין בנויים על יחסי אדנות של האיש קצר הקומה מן הקרמלין, בין טראמפ לארדואן יש מערכת יחסים מלבלבת, המושתתת על זיקה אישית וידידות משפחתית
מתחילת דרכו כפוליטיקאי שאף ארדואן ליום שבו יוכל להפוך את המהלך של אתאטורק על פניו. מיד לאחר החלטת בית המשפט חתם ארדואן על צו המאפשר את פתיחת האתר כמסגד כבר בשבוע הבא, ועל פי התוכניות צפוי ארדואן להתפלל בו כבר היום. בנאום לאומה בעקבות הפסיקה, פרט ארדואן על הנימים העמוקים ביותר בחברה הטורקית וכיוון לתודעה ההיסטורית המשותפת. בעיקר ביקש לסמן שעידן החילוניות שהנהיג אתאטורק תם. ארדואן עשה השבוע צעד סמלי גדול במהלך הכולל, השואף לא רק לאיין את החילוניות שהצעידה את טורקיה למאה ה־21, אלא למצב את האסלאם כליבה הפועם של החברה הטורקית, ואותו עצמו כמגן האסלאם ומנהיג העולם המוסלמי.
להחלטת ארדואן לשוב ולהפוך את כנסיית איה סופיה למסגד פעיל, קדמו שבועות ארוכים של פוליטיקה כנסייתית ודיפלומטיה בינלאומית בניסיון לעצור את ההחלטה. זאת אף שהיה ברור לכול כי מדובר בהחלטה שאין ממנה דרך חזרה. הפטריארך ברתולומיאו, מנהיג הכנסייה של העולם האורתודוקסי, אמר כי הצעד יוביל לקרע בין מזרח למערב. מזכיר המדינה האמריקני פומפאו קרא אף הוא לארדואן להימנע מן המהלך, אבל לא מעבר לכך. אולי מכיוון שבניגוד לנוצרים האוונגליסטים, לכנסייה המזרחית האורתודוקסית אין יותר מדי חיילים בארה"ב בכלל ובמפלגה הרפובליקנית בפרט. הרוסים היו מאוד מאופקים השבוע. בתחילה אמר דובר הקרמלין דמטרי פסקוב, שהחלים לאחרונה מקורונה, שמדובר בעניין פנימי של טורקיה. בהמשך התייחסו לפגיעה הקשה של המהלך במאמיני הכנסייה הרוסית. התגובה הרוסית ככל הנראה עוד תגיע, אולי אפילו בשדה המערכה בלוב.
וכפי שהרוסים ממתינים, כך הטורקים אינם מוותרים. שר החוץ הטורקי הודיע השבוע כי טורקיה אינה נכונה לקבל את הקריאה להפסקת אש בין כוחות הממשלה בטריפולי, לכוחותיו של הגנרל חפתר היושב בבנגזי. זאת כל עוד לא ייסוגו האחרונים מסירט, עיר חוף היושבת בלב המפרץ הלובי, על הציר האסטרטגי המוביל אל נמלי ושדות הנפט בעומק המדינה. באנקרה נחושים לשים את ידם על דרך הנפט.
בימים האחרונים גבר המתח בין הצדדים לקראת מה שנראה כאם כל הקרבות בלוב. במאבק הזה ארה"ב לכאורה תומכת בטורקיה, העומדת לצד ממשלת טריפולי ואף הזרימה לשם כוחות וציוד צבאי במיליארדים. זה היה מהלך נועז שהפך את הקערה על פיה, ושם קץ למצור בן שנה של הגנרל חפתר על טריפולי. אלא שזו כנראה תמיכה מן השפה ולחוץ. לא טורקיה מעניינת את האמריקנים, אלא הצורך למנוע מהרוסים התומכים בחפתר להשתלט על ערי החוף הלוביות ולהקים שם בסיס צבאי נוסף על אלו שכבר יש לרוסים בסוריה. החשש הוא שהם יוכלו אז להציב מערכות טילים שיכסו את דרום אירופה ויאיימו על עריה ועל בסיסי נאט"ו.
אם הקרב הגורלי על סירט אכן ייצא לדרך כבר בימים הקרובים, זה יהיה כישלון אמריקני. ממה שפורסם בעקבות שיחת טלפון השבוע בין ארדואן לטראמפ, קשה היה להסיק משהו מעבר לכך שהאמריקנים מפעילים לחצים גדולים להביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן. אבל זה גם לא שטראמפ אמר לארדואן לא. הוא כנראה מקווה שאם יפרצו הקרבות, יריביו של ארדואן בשטח, הצרפתים והאמירתים שיחד עם הרוסים וחפתר נמצאים בצד היריב, ירסנו את ארדואן מבעוד מועד. הצרפתים כבר הפציצו כנראה בשבוע שעבר את שדה התעופה אל־ווטיה שבשליטת הטורקים בלוב, מבלי לקחת אחריות למבצע.
בימים האחרונים מתקבל הרושם שהטורקים מתכוננים ברצינות רבה לקרב על סירט. הם קידמו כוחות וכלים, ולראשונה מזה שישה חודשים שילמו לשכירי החרב והערב רב שהביאו עימם מסוריה כדי להילחם בלוב. לראשונה נערך מפקד במחנה אל־ירמוק בשולי טריפולי, וכל שכיר חרב קיבל את משכורתו בטקס חגיגי. אם כי על פי דיווח של סוכנות אל־מרסד, המשכורות ניתנו בכסף לובי, שלא ברור מה אפשר, אם בכלל, לעשות איתו מחוץ לגבולות לוב.
ועדיין, סימן שאלה גדול מרחף מעל טקס התשלום: מי מממן את שכרם של אלפי הלוחמים הללו, שהשכר של חלקם מגיע ל־2,000 דולר בחודש? זהו סכום שרבים בטורקיה יכולים רק לחלום עליו. האם אלו כספי המיסים של אזרחי טורקיה באדיבותו של ארדואן, או שמא מישהי אחרת מממנת את האירוע כולו. אולי בכלל זו נסיכות גז מדברית קטנה במזרח התיכון בשם קטאר?
