הדבר האחרון שאפרת פליקס רצתה בתקופה זו של חייה, הוא לחשוף את בני משפחתה למצוקות הקשות שעברה. מבחינתם היא אימא לביאה, חזקה, שנלחמת לחיות בכבוד. אבל כעת, שהטיפול בה במסגרת שירותי הרווחה נפסק, היא חשה צורך לזעוק. מוכנה לשלם את מחיר השאלות שיגיעו מהסביבה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בשורה לעולים החדשים: 80 מיליון ש"ח לסיוע חירום
– "כואב הלב על הזלזול": עובדי החינוך שנותרו מאחור
– "אין כסף, השיקים חוזרים": הסוחרים ברש"פ מיואשים
זה כמה שנים היא מטופלת במרכז לאלימות במשפחה, ועכשיו, בשיאו של טיפול אינטנסיבי גם במרכז לנפגעות תקיפה מינית, הודיעו לה שהכול מופסק עד להודעה חדשה. "אני אבודה לחלוטין. המקומות האלה הם גלגל ההצלה שלי. שם חיזקו אותי, העצימו, ועכשיו כשאני סוף סוף בתהליך של צמיחה – קוטעים אותו. אני גרושה, אני מגדלת חמישה ילדים ונאבקת בשבילם, אבל אני צריכה גם כלים ודלק לעצמי. אני חוששת שאפול. אני בים בלי לדעת לשחות. נותרתי בלי אוויר, אם הקורונה לא דחפה אותנו לקצה, עכשיו זה קורה".
גם אפרת יגור, עד לא מזמן עובדת סוציאלית בעצמה, נמצאת בלב המאבק הנוכחי כמטופלת. יגור, נשואה ואם לתאומות בנות שלוש, חוותה משבר נפשי ומטופלת בחצי השנה האחרונה במסגרת אשפוז יום פסיכיאטרי. בשבועות הקרובים היא הייתה אמורה להשתחרר ולקבל סיוע בשיקום ובחזרה לשגרה. אך ישיבת ועדת סל השיקום נדחתה, ואיתה מתן השירותים שלהם היא זקוקה. "קיוויתי לקבל סיוע בכל מה שקשור לחזרה לעבודה ובמציאת מקורות פנאי, כדי שתהיה לי סיבה לצאת מהבית. המצב מאוד מפחיד. לא בריא שמישהי במצבי יוצאת מאשפוז בלי סיוע. תחושת חוסר אונים. ואני עוד נחשבת מקרה קל. בגלל הרקע המקצועי שלי אני גם יודעת מה הזכויות ואיכשהו מצליחה להחליק את המצב. לרוב, לאנשים עם בעיות נפשיות אין כוח לומר אני צריך עזרה, בטח לא לחפש באופן אקטיבי".
מיכל, אם לנערה אוטיסטית, ממתינה גם היא לשובן של העובדות הסוציאליות לעבודה. לפני כשלושה חודשים החלה המשפחה עם שירותי הרווחה בהליך למציאת דיור חוץ ביתי לבתם, אך כעת היא מחכה בבית, בחוסר ודאות.
"היא ילדה מקסימה, אבל ההתמודדות מאתגרת", מתארת מיכל. "התחלנו את התהליך מתוך תקווה שאם היא תהיה עם חברים שווים לה יהיה לה טוב יותר". תקופת הקורונה הכבידה את הקושי. "בעלי ואני התגלינו כחולים מאומתים, וגם היא. תארי לעצמך, שלושה שבועות היינו איתה בהסגר מלא, כשהיא לא ממש מבינה מה זה אומר ולמה אסור לה לצאת".
הסיפורים הללו הם רק המחשה לעשרות־אלפי מטופלים בשירותי הרווחה, שעם שביתת העובדות הסוציאליות נותרו ללא מענה. מאז החל משבר הקורונה גדל מספר הפניות לרווחה, ואיתו העומס על כתפי העובדות. השביתה משפיעה לא רק על המטופלים המוכרים, אלא גם על הפונים לסיוע מיידי. יותר מ־1,600 פניות חדשות הצטברו מאז החלה השביתה לפני כשבועיים, ובינתיים לא מקבלות מענה.
600 מטופלים, עובדת אחת
נתוני המצוקה התעצמו בעקבות הקורונה: על פי משרד הרווחה, בשבועות האחרונים עלה מספר הדיווחים על מקרי אלימות במשפחה ב־500 אחוז, מספר התלונות על אלימות כלפי ילדים ונוער גדל ב־760 אחוז, חלה עלייה דרמטית בשיעורי האבטלה, בתופעות חרדה, דיכאון ומצוקה, ובשימוש בחומרים ממכרים. במשרד מעריכים שהעומס בלשכות יגבר עוד בחודשים הקרובים עם התמשכות המשבר הכלכלי, והאפשרות של סגר נוסף. ועם זאת, העובדות הסוציאליות אומרות שדווקא עכשיו הזמן לצאת לשביתה ולהיאבק על שירותי הרווחה בישראל. יש להן שלוש דרישות מרכזיות: הקצאת תקציב ל"תוכנית מוגנות מפני אלימות" שסוכם עליה בעבר, כניסה למו"מ על רפורמה עמוקה במבנה השכר, ותוספת מיידית של 1,250 שקלים לשכר.
משיחות שקיימנו עם כמה עובדות סוציאליות, עולה תסכול גדול בעיקר מעומס התיקים המוטל עליהן. נכון לחודש אפריל, היקף העבודה הממוצע של עובדת סוציאלית עמד על יותר מ־300 תיקים, ולעיתים אף כפול מזה.
קרין דביר, עובדת סוציאלית בתחום מוגבלויות באגף הרווחה בלוד, שבעצמה ממונה על טיפול ביותר מ־600 מקרים, מסבירה שמי שנפגע מהעומס הם בראש ובראשונה המטופלים עצמם. "הרבה פעמים אלה משפחות נורמטיביות לגמרי שאף פעם לא הזדקקו לרווחה, ופתאום בקורונה הם פוטרו וקרסו. נפגשתי עם כמה מהן כדי להבין את עומק המצוקה ולתעדף את המשך הטיפול, אבל אני לא יכולה לפנות ל־600 מטופלים, שעות היום לא מספיקות. אני רוצה לתת את הטיפול הנכון. לא מספיק למלא טפסים, אני רוצה להיות שם, להשתמש בידע המקצועי שלי בשביל להרים אותם".
קרין דביר: "אני מוצאת את עצמי כותבת למטופל בוכה שאני לא יכולה לענות כי יש שביתה – והלב שלי נקרע. הדבר הבסיסי הוא לומר אני כאן בשבילכם, ופתאום אני לא. אני כל פעם נאחזת בתקווה שבמשרד האוצר יבינו"
חוויה דומה מתארת גם עדי רומח־סרבניצקי, עו"ס המסייעת לאזרחים ותיקים במזכרת־בתיה. ל־300 המטופלים שלה יש שלל בעיות: מהזנחה ואלימות של בני הבית כלפי קשישים, דרך השתלטות על נכסים וממון מצד בני משפחה, בעיות עם הביטוח הלאומי ועם גופי המדינה ועד מצוקות חריפות של בדידות. גם היא מתעדפת את הפניות. "אנשים פונים אליי במצוקה, ואני צריכה לסנן ולחשוב מה דחוף יותר. האם להיפגש באופן קבוע עם מישהי שמגדלת את הנכדים שלה כי הבן שלה מכור לסמים, או שחשוב יותר להיפגש עם קשיש שהבנות שלו לא בקשר איתו, וסביב הקורונה חרדות הבדידות גברו והוא לא ישן בלילות. נורא שאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו צריכים לבחור מה דחוף יותר, הרי כל אדם הוא עולם מלא".
הכורח לסרב לפניות המגיעות בזמן השביתה מכביד על ליבן. "אני מוצאת עצמי כותבת למטופל שלי שבוכה שאני לא יכולה לענות לו כי אני בשביתה – והלב שלי נקרע", מספרת דביר. "זה בעצם נגד הטבע שלך כעובדת סוציאלית. כשאת בונה יחסי טיפול, הדבר הבסיסי הוא אמון, לומר אני כאן בשבילכם, ופתאום אני לא. אני כל פעם נאחזת בתקווה שבמשרד האוצר יבינו. כוחה של חברה נמדד בטיפול בחוליה החלשה שבה. זו לא סתם אמירה, זו האמת".
דביר עוסקת בעבודה סוציאלית כבר 17 שנה, מתוכן עשר שנים בלוד – "עיר מדהימה עם אנשים מדהימים, ובאותה נשימה גם עיר עם המון בעייתיות. כמה מהשכונות בסגר, והמצב רק מחריף. הרבה משפחות במצב סוציו־אקונומי נמוך, ובקורונה זה שבר שיאים. אבא אחד התקשר אליי בוכה: 'המקרר שלי ריק, אני משתגע'. ואת עומדת אובדת עצות. במקרים כאלה את הולכת וקונה לו. כי אי אפשר לשאת את המחשבה שלאנשים אין מה לאכול. כשאנשים מיואשים סגורים בתוך בית, זה יוצר סיר לחץ. וכשהוא יתפוצץ, זה יהיה נורא. בכל לילה אני מתפללת לא־לוהים שבממשלה יפקחו את העיניים, שייתנו לנו לחזור לעבוד בתנאים שיאפשרו לנו באמת לעבוד".
חירום הוא השגרה
באיגוד העובדים הסוציאליים מספרים על אלף משרות שאינן מאוישות. לדברי דביר, בלוד לבדה ישנם 11 תקנים ריקים, שלושה מתוכם בצוות שלה. התיקים האלו עוברים לידיה בנוסף לאלה השייכים לה, מה שמכביד עוד יותר על העומס הקיים. דביר עובדת באופן רשמי בחצי משרה ומשתכרת 6,000 שקלים. אך בפועל, כמו עו"סיות רבות, הזמינות הנדרשת מגיעה לכמעט משרה מלאה.
באיגוד העו"סים מדגישים שאחוזי המשרה הם חלק בלתי נפרד מבעיית השכר. לפי ניתוח שערכו בתלושי שכר של אלף עובדות סוציאליות, עולה כי 75 אחוז מהעובדות מועסקות ב־74% משרה בממוצע, בשכר ממוצע של 5,200 שקל. עובדת סוציאלית עם ותק של עשר שנים במקצוע תשתכר כ־7,000 שקל בממוצע, ואחרי 20 שנה — כ־7,800 שקלים. לטענתם, רק כרבע מהעובדות הסוציאליות עובדות במשרה מלאה, רובן כמנהלות, והן משתכרות כעשרת אלפים שקלים בחודש.
יש לציין כי נתוני האוצר מציגים תמונת שכר שונה, אך גם שם מסכימים שיש להגדיל את היקף המשרות. "הסיבה לתקנים הריקים היא שהשכר כל כך נמוך, עד שאין מי שרוצה לעבוד בלשכות הרווחה", אומרת דביר. "אם בקשותינו לא ייענו – המקצוע ייעלם".
רבים בציבור תומכים במאבק, אבל יש שטוענים שהתזמון הוא בעייתי. מבחינת רומח־סרבניצקי, ההפך הוא הנכון: "זה התזמון הכי נכון, כי הדברים קשורים זה בזה. כל הזמן היה מפל ועמדנו מולו עם מטרייה, ועכשיו הגיעה הקורונה, שברה את המטרייה ואנחנו מוצפות. אנשים פגועים מבחינה כלכלית, מבחינה נפשית, ואין לנו מענה. לכן עכשיו הזמן הכי נכון למאבק".
על אף חשיבותה, נדמה ששביתת העובדים הסוציאליים לא מגיעה לכותרות. "התחושה היא שלאיש לא אכפת. בחדשות מסקרים ריבים של מפורסמים ושר שאומר שרעב זה חרטא, בזמן שאני רואה בעיניים שלי את התפוררות שירותי הרווחה", אומרת דביר. "הגיע הזמן שיפקחו את העיניים ויבינו מה קורה כאן. בגל הראשון ראש הממשלה אמר להיכנס מתחת לאלונקה, ואני אומרת לעצמי – אני כבר 17 שנים מתחת לאלונקה, ואף אחד לא רואה. כל הזמן אומרים תודה לרופאים ולאחיות, אבל גם אנחנו שם, יום ולילה. שנים על שנים. ולא רואים אותנו. בדיוק כמו שלא רואים את המטופלים שלנו".
