לו הכול היה מתקדם לפי התכנון, היינו כבר בעיצומו של השלב השלישי בפאזת הניסויים הקליניים לחיסון הקורונה – אך העסק נראה תקוע. האומנם?
באמצע מרץ השנה צעדו 45 מתנדבים בריאים לתוך מכון מחקר לבריאות בסיאטל במטרה להשתתף בשלב הראשון בניסוי הקליני שהשיקה בקול תרועה חברת הביוטק האמריקנית "מודרנה". ההתרגשות הייתה בשיאה. תמונתה של ג'ניפר האלר בת ה־43 שמחט נעוצה בזרועה כיכבה בחדשות בעולם, כחלוצת מקבלי החיסון הניסיוני. לרגע היה נדמה שהנה, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לפתרון צרת המגפה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משבר בריאות לא פותרים בשפיכת כסף על הציבור
– מחאת העו"סיות לא מתלהמת מספיק כדי לקבל זמן מסך
– "תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
רק כמה שבועות חלפו מפרסום הרצף הגנטי של נגיף הקורונה ועד הכנתו לשימוש בניסוי בבני אדם, קצב שאין לו אח ורע. ד"ר אנתוני פאוצ'י, ראש המכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב, אמר בעצמו ש"הניסוי הושק במהירות שיא" וכי הוא מאמין שעד סוף שנת 2020 יהיה אפשר להשיג חיסון. מודרנה גם הייתה החברה הראשונה שהציגה את נתוני תוצאות הניסוי, שפורסמו השבוע בכתב העת לרפואה של ניו־אינגלנד.
בשלב השני בניסויים השתתפו כבר 600 בני אדם, ובשלישי – שהיה אמור לצאת לדרך בשבוע שעבר – כ־30 אלף בני אדם. אלא שבתחילת יולי הגיעה ההודעה על דחיית המועד לסוף החודש, ללא כל הסבר; כיאה וכיאות, מניית החברה בוול סטריט צנחה.
צריך להבין, דחייה קלה היא לא דבר של מה בכך. במרוץ לחיסון משתתפים חברות וגופי מחקר בכל העולם, כולם טוענים לחיסון שנמצא מעבר לפינה, וחלקם מזנבים אחר מודרנה רק במעט – חברת התרופות הבריטית "אסטרזינקה" תצא לניסוי בסדר גודל דומה באוגוסט הקרוב, "ג'ונסון אנד ג'ונסון" אחריה, הממשל הסיני כבר אישר שימוש בחיסון ניסיוני לאנשי צבא. כולם רוצים להיות הראשונים שיביאו ישועה לעולם. אך אם המאמצים הגלובליים, המדעיים והכלכליים כאחד, הם אדירים, ועולם המדע כבר למד להכיר את הווירוס – מדוע אין לנו עדיין חיסון ביד?
"אחדד עוד קצת את השאלה", אומר ד"ר רן טאובה מהמחלקה למיקרוביולוגיה, אימונולוגיה וגנטיקה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, העובד על בידוד נוגדנים שמקורם בחולי קורונה (חיסון פסיבי). "האנושות פוגשת נגיפים כל הזמן, הידע המדעי מצטבר, הטכנולוגיה קיימת ומתקדמת באופן מדהים, ועדיין אנחנו לא מצליחים לפתח חיסון בזמן קצר, כשלכאורה זה באמת אפשרי. לו הייתי מחוץ למערכת, גם אני הייתי שואל את עצמי אותה שאלה בדיוק.
"התשובה אינה חד־משמעית, אבל בגדול, בעולם פיתוח התרופות יש לנו סדר עבודה מוגדר ומובנה באופן מושכל. השלבים בפיתוח חיסון הם פרוטוקול ארוך ומדויק. מטרת הניסויים הקליניים היא לאשר את התרופה, במקרה הזה החיסון, כך שיהיה אפשר להשתמש בה בקליניקה באופן בטוח. כמדענים אנחנו מתחילים קודם כול בקטן, במעבדה, בפיתוח עצמו.
"לאחר עבודה על תאי מודל, יש צורך לנסות את המוצר בעכברים או בחיות מודל נוספות שהמערכת שלהן דומה עד כמה שאפשר לזו של בני אדם. כאן צריך להראות שהחיסון אינו רעיל ושיעילותו אינה מוטלת בספק. השלב הבא הוא להראות את אותו הדבר בחיות מודל מתקדמות יותר, כמו קופים. רק אחר כך עוברים לבני אדם. גם שם יש תתי־שלבים, וכל המערך המורכב הזה אורך זמן רב".
שלבי הניסויים הקליניים יקרים, ומתייקרים והולכים במעלה סולם המורכבות. "למעבדה קטנה באקדמיה אין תנאים ומשאבים כלכליים לטפס במעלה הסולם, ולכן יש בדרך כלל צורך לחבור לחברות גדולות. השלבים האלה לוקחים זמן, ואי אפשר לוותר על אף אחד מהם בשום אופן. כשאת עורכת ניסוי קטן בבני אדם צריך להמתין ולראות מה קורה כדי להציג תוצאות חד־משמעיות. תוצאות עמומות או שנויות במחלוקת יוציאו אותך מהמרוץ. צריך לבדוק אם יש תופעות לוואי, אם המתנדב פיתח נוגדנים נגד הנגיף כפי שרצינו, איך מגיבה מערכת החיסון, אם הוא נדבק מחדש בווירוס.
"אין כל אפשרות לקיצורי דרך או לעיגולי פינות. אסור להישאר עם קצוות לא סגורים, כי אנחנו לא רוצים לייצר חיסון להמונים – גם לאוכלוסיות פגיעות יותר, קשישים ומדוכאי מערכת חיסון – ולגלות שהוא גורם לתופעת לוואי שלא צפינו".
נגיף חי מדי
קצוות פרומים כאלה המיטו אסונות גדולים בהיסטוריה של מדע החיסונים. במלחמת העולם השנייה, למשל, חוסנו חיילי בעלות הברית בהמוניהם נגד קדחת צהובה; אלפים פיתחו בשל כך צהבת ודלקת כבד, ורבים מהם שילמו על כך בחייהם. לו יצרני החיסונים דאז היו משקיעים את זמנם במחקר, ולא ממהרים להפיץ את החיסון, הם היו מגלים שתופעות לוואי כמו אלה דווחו בספרות המדעית עוד בשנת 1885.
בעשור הבא שקדו מדענים רבים על חיסון לפוליו – מחלת שיתוק ילדים מסוכנת הנגרמת מנגיף. במהלך המאה העשרים הייתה הפוליו לאחת ממחלות הילדות הקשות ביותר, שהטילה מומים קשים וגרמה גם למוות. כדי לנצח במרוץ נעשו כמה מהפיתוחים ברשלנות – אחד מהם יצא מבית מעבדות "קאטר". החיסונים הפגומים הדביקו בפוליו 40 אלף איש והרגו 200. מי שחוסנו בנגיף החי ונדבקו במחלה הדביקו את בני משפחותיהם וסביבתם, וגרמו למגפה להשתולל. "תקרית קאטר" הייתה אחת הפרשיות העגומות בהיסטוריה של הרפואה בארה"ב, ובעקבותיה החליטה ממשלת ארה"ב להקשיח את הדרישות מיצרני החיסונים.
"ל־FDA, מִנהל המזון והתרופות האמריקני, יש כיום מבחנים מוגדרים מאוד", אומר טאובה, "יש להם אחריות אתית ומדעית להבטיח שכשחיסון יוצא לייצור המוני הוא אינו מסכן את הציבור. באופן כללי, חברה ביוטכנולוגית שמתחילה לפתח תרופה עשויה להשלים את המהלך בתוך שמונה עד עשר שנים. אלפי חברות יתחילו בתהליך ורק אחת תסיים, אולי. המשפך צר מאוד בקצהו. אני מעריך שפיתוח חיסון ייקח עוד כשנה. כמדען שעוסק בתחום, אני יודע שזה כלום, הרף עין, אבל מבחינת האנושות שמצפה, זה נראה הרבה מאוד זמן, אני יודע".
נראה שההיסטוריה הקרובה יכולה לזרז קצת את התהליך או לפחות להקל עליו – וכאן נכנסים הכוחות הכלכליים במלוא עוזם. בזמן התפרצויות נגיף הסארס בשנת 2003, המֶרְס ("נגיף הגמלים") בשנת 2012 ושאר נגיפים קטלניים שפקדו את העולם ומגלים דמיון משפחתי לקורונה – מיהרו מדענים ברחבי הגלובוס לנסות למצוא מענה בין כותלי המעבדה, מה שעשוי כאמור לשמש כעת את המדענים בהתמודדות עם הקורונה.
ד"ר פיטר הוטז מקולג' ביילור לרפואה ביוסטון שבטקסס היה מעורב ביצירת חיסונים ל"בני דודיה" של הקורונה, ובימים אלה שוקד על יצירת חיסון לקורונה המבוסס על החיסון שפיתח לסארס. בתקופת הקורונה נשמע קולו לא מעט בתקשורת וברשתות החברתיות, מתריע על הפייק־ניוז שמאחורי הכותרות הגדולות באשר לחיסונים ומדגיש שאסור להאיץ את התהליך.
בריאיון בטלוויזיה סיפר ד"ר הוטז איך שקד על חיסון לסארס, וברגע שהגיע לשלב הניסויים הקליניים נעצרה המגפה, וכל המשאבים נפסקו באחת. "אחרי כל מגפה קטסטרופלית שמתפרצת אני אומר – אולי זה מה שיגרום לשינוי משמעותי ולמימון ציבורי. אמרתי את זה אחרי הסארס ב־2003, אחרי שפעת החזירים ב־2009, אחרי המרס ב־2012 ואחרי הזיקה ב־2016, והנה אני אומר את זה שוב, לו היינו מסיימים אז את שלב בדיקות הבטיחות, מצבנו היה אחר. יוצא מן הכלל בכל קנה מידה הוא החיסון לאבולה, שבדרך נס הגיע לתחנה הסופית כעבור חמש שנים בלבד".
האם חיסון לסארס היה עוזר לנו היום? טאובה, שעשה פוסט־דוקטורט במעבדה בבוסטון ועבד שם על ייצור נוגדנים לסארס של שנת 2003, אומר ש"הקורונה והסארס דומים מאוד, ולמעשה שייכים לאותה משפחה, כך שעל בסיס החיסון הקיים יכולנו לחסוך כמה שנים של מחקר. אולי החיסון היה יעיל, אולי הוא רק היה מאט את המחלה או שהיה יעיל כטיפול לאנשים שמפתחים תסמינים, ואולי הוא היה מקנה הגנה מסוימת – אבל המציאות היא שהוא לא קיים. עצם העובדה שהפסיקו את הפיתוח מסבירה לך כמה העבודה סיזיפית וכמה היא תלויה במשאבים".
נראה שבכל הקשור לפיתוח מואץ, יש חשיבות גם לזהות הנפגעים מהמחלה. הסארס הכה בסין, בווייטנאם ובהונג־קונג, המרס פגע בעיקר בחצי האי ערב ובקוריאה הדרומית. "למה לנגיפי הסארס והמרס ולנציגים נוספים מהמשפחה לא פותח עדיין כלום? כי לא הייתה דחיפות בעולם המערבי, זו האמת המרה", מסביר ד"ר טאובה. "הנגיפים האלה גרמו לתמותה בחלקים שונים של העולם, אבל לא הייתה דחיפות כלכלית לפתור את זה עד הסוף. זהו מחדל גדול שמוּנע מסיבות כלכליות גרידא".
"אנחנו עוסקים בווירוסים שעוברים מוטציות ועוברים בין פונדקאים – עטלף או פנגולין היום, בני אדם מחר", מסביר ד"ר טאובה. "את הווירוסים האלה נפגוש שוב ושוב, ובכל פעם נחזור על התהליך המסועף הזה, אף פעם זה לא יהיה זבנג וגמרנו. הטעות היא שבזמנים שבין המגפות הכוחות הכלכליים לא קוראים להשקיע במחקר ובפיתוח כדי שנהיה מוכנים יותר לפעם הבאה. בשלב מסוים נתגבר על הקורונה, עם או בלי חיסון, והרצון להשקיע יתפוגג שוב. זה האופי של העולם שאנחנו חיים בו, הכוחות הכלכליים מכתיבים את המגמה".
יש בשורה טובה
כמה חודשים עברו מאז שהתוועדנו לנגיף שפרץ בשוק בווהאן, ורצף גנטי שלו פורסם במהירות כדי לאפשר לחברות מסחריות ומעבדות מחקר לפתח חיסון ואמצעי טיפול יעילים. מאז למדנו רבות על הנגיף. "המדע מתקדם מהר, ובכל יום יוצאים מאמרים חדשים שמלמדים אותנו עוד ועוד על הווירוס. זה באמת מדהים", אומר ד"ר טאובה. "ממה שאנחנו רואים היום, הווירוס לא משתנה מהר מאוד – כלומר, הוא לא עובר מוטציות שהופכות אותו לאלים יותר. יש סברות שהוא עמיד יותר לטמפרטורה ושהנוגדנים נגדו לא נשארים לאורך זמן, וזה מה שהופך אותו אלים יותר – אבל הוא לא שונה במהותו מהווירוסים הקודמים שחווינו, שזו בשורה טובה. מבחינתנו זה אומר שבכל גל קורונה שעוד יקום עלינו נוכל להתמודד בעזרת חיסון, ושהוא יהיה יעיל כנראה לאורך זמן.
"הסיבה שהווירוס איתנו היא שהוא עבר אבולוציה שמאפשרת לו לדלג לפונדקאי אחר – האדם. התגובה החיסונית אליו חזקה, וזה מה שגורם לקריסת מערכות. וירוסים לא יכולים לחיות לבד, הם צריכים אותנו, את החלבונים שבתאים שלנו, ואנחנו לומדים יותר ויותר על האינטראקציה בינם ובין הנגיף. הצורך שלו בחלבונים יאפשר לנו 'לחבל' במשימה שלו להשלים את מחזור ההכפלה שלו".
אז עכשיו, כשהכרנו אותו, איך אנחנו מתחילים בייצור התרכיב עצמו?
"דמייני את הווירוס כחלקיק כדורי שבמרכזו חומר גנטי. מהחלקיק הנגיפי בולטים חלבונים שפונים כלפי חוץ, כמו קוצים. את הקוצים האלה רואה מערכת החיסון שלנו. המטרה שלנו היא לאתר את הקוץ האידיאלי שמעורר את מערכת החיסון – סמן שמערכת החיסון שלנו תזהה ותיצור נגדו נוגדנים. אם נפתח קוץ כזה באופן אופטימלי ונדע להחדירו לגוף, מערכת החיסון תייצר נוגדנים והחיסון יקנה הגנה מפני הדבקה עתידית.
"רצוי מאוד שהקוץ יהיה משותף לכל זני הקורונה – אנחנו לא רוצים שיעבוד על זן אחד בלבד. ואז, רק אחרי שנגדיר את הישות הזאת, נתחיל את העבודה במעבדה. נשאל שאלות כמו אם המרכיב הזה אכן אחראי על כניסת הנגיף לתא המודבק, ואם נוגדנים שייקשרו אליו ימנעו כניסה שלו לתא.
"מעבודה בתאים בצלחת נשאף לעבור למודל של בעלי חיים – קודם עכברים, כאמור. אגב, הם לא המודל האידיאלי, ויש מחקרים שמראים שדווקא אוגרים תואמים למשימה, וכמובן קופים. רק אם הכול ילך כשורה והתוצאות שיתקבלו יהיו מבטיחות, נעבור לבני האדם".
גם יריית הפתיחה של הניסויים הקליניים לא פשוטה. יש הגדרות מדויקות – כמה אנשים צריכים להשתתף בכל ניסוי, בכמה בתי חולים בעולם. השלב הזה מצריך את החברה להיות מצוידת בכמות גדולה של חיסונים שיספיקו לעשרות אלפי המשתתפים.
בהמשך הדרך יצטרכו לערב מפעלים, כדי להתחיל ייצור בקנה מידה מסחרי. המפעלים ייאלצו לערוך אופטימיזציה לפיתוח החדש, ולהתמודד עם אתגרים כמו זמן מדף, סביבה סטרילית, שיטת הייצור ועוד. המחיר יהיה חייב להיות שווה לכל נפש, כדי שרוב האנושות תוכל להרשות לעצמה להתחסן. אגב, גם אם נגיע עד הלום, ה־FDA לא בהכרח יעשה חיים קלים בדרך לאישור המיוחל: הוא יכול להחזיר את החברות צעד אחורה ולאלצן לתקן את החיסון.
ואחרי הכול ייתכן גם שבסופו של דבר לא נמצא חיסון. לפי הסטטיסטיקה, פחות מ־10 אחוזים מהחיסונים המפותחים במעבדה עשויים לזכות לבסוף באישור המיוחל. האם נראה באופק את סיומה של המגפה גם בלעדיו? ״ייתכן שנצליח לפתח תרופה אנטי־נגיפית, כזו שתפגע במהלך מחזור החיים של הנגיף", אומר טאובה. "התרופות האלה לא מונעות הדבקה, והן יעילות רק לאחר שהדבקה התרחשה – אבל הן יכולות להיות יעילות מאוד ועם תופעות לוואי נדירות. כך שמבחינה קלינית, תרופה כזו תהיה הצלחה כבירה, ואם היא תימצא הצורך בחיסון יפחת.
"יש לנו דוגמאות טובות מאוד להצלחות מסוג זה בנגיפים אחרים כמו HIV. גם במקרה הזה החיסון שימגר את הנגיף עדין לא פותח, ורחוקה הדרך לשם, אולם פיתוחם של מעכבים בדמות תרופות הפך את האיידס למחלה כרונית שהקליניקה מתמודדת איתה בהצלחה. על הצלחה כזאת אני אחתום גם בכל הקשור לנגיף הקורונה".
