מחאת העובדים הסוציאליים נכנסת לשבוע השלישי שלה. אלפי עובדים ועובדות סוציאליים יצאו אמש (א') להפגין במחאה על תנאי העסקתם, המשכורות הנמוכות והאלימות שהם חשופים לה. "אנחנו עוסקים יום יום עם כל הסיפורים שאנשים רואים בעיתון ומדפדפים הלאה – אלימות בבית, אלימות מינית. התפקיד שלנו לסייע לנפגעים ולבני משפחתם", אומרת תמר טיאר-תורג'מן, ראש צוות חוק נוער בלשכת הרווחה בירושלים ומדריכה עובדים סוציאליים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקרב על הנילוס: מאבק בין מצרים לאתיופיה
– תום עידן שקד בלשכת עורכי הדין?
– לפני החורף, לפני השפעת: מחלקות פנימיות בסכנת קריסה
עד לא מזמן טיפלה טיאר-תורג'מן בכמעט ארבעים משפחות ובתשעים ילדים. "עובדת סוציאלית של חוק נוער עושה את כל מה שקשור בטיפול במשפחה. היא זאת שעומדת מול הילדים והמשפחה. כל דיווח שמגיעה למחלקת הרווחה או למשטרה נבדק על ידינו. יש מקרים שבהם צריך לפנות לבית משפט או להוציא ילד בחירום מביתו, לדאוג לו למקום מגורים חילופי, ללוות אותו".
תמר: "מגיע להם שיטפלו בהם כמו שצריך. אנחנו עובדים מקצועיים, אנחנו לא מלאכים, ואנחנו צריכים תנאים מינימליים. מקווה שגם האוצר יקשיב. לא ייתכן שעם שלושה תארים תצטרך להיות לי בתלוש שורת השלמה לשכר מינימום"
טיאר-תורג'מן אומרת כי היא משתדלת לראות את הילדים לנגד עיניה ולא טפסים. "אם ישנם ילדים שנמצאים במסגרות חוץ ביתיות אני נוסעת לבקר אותם, לוקחת איתי שוקולד או משהו אחר קטן של תשומת לב ונוסעת לכל מקום שצריך. בעלי צוחק שאני כמו נהג מונית. יום אחד אני בראש פינה ויום למחרת בערד. העומס הוא מטורף".
היא בעלת שני תארים, האחד ברפואת חירום והשני בעבודה סוציאלית. "למדתי גוף ונפש, ובשלב כלשהו החלטתי שאני הולכת לכיוון הנפש. אלו שני תארים שעוזרים בהם לאנשים ולא עושים בהם כסף, אבל עבורי זו שליחות, להיות עם אנשים במצב הגרוע בחייהם, לעצור ולהסתכל עליהם כאנשים ולא כעוד סיפור", גם אל ההורים שלא פעם הם הפוגעים בסיפור, מתייחסת טיאר-תורג'מן ומספרת בשיתוף וכנות. "מאחורי הורה פוגע יש סיפור, וגם עליהם צריך לעצור ולהסתכל". עכשיו היא יושבת בביתה, שובתת, וחרדה למשפחות שבטיפולה. "עוד לפני השביתה היה לי כאב בטן כיוון שלא הצלחנו להגיע לכל מי שצריך. אין לנו כוח אדם, ואת מוצאת את עצמך מתלבטת במי תטפלי קודם? בילד שחוטף אלימות או בנפגעת אלימות? אחד מהם יצטרך לחכות וזה נורא".
"המשפחות שאנחנו מלוות מבינות ותומכות, מחמם את הלב לראות שלמרות שהם הנפגעים המרכזיים מהשביתה, הם מבינים את הצורך בה והם איתנו. זה נותן לנו כוח לא לוותר ולהילחם על הזכויות שלנו"
השביתה לדבריה, היא לא רק של העובדים הסוציאליים, אלא גם של המטופלים. "מגיע להם שיטפלו בהם כמו שצריך, עם הכוח אדם הנכון. אנחנו עובדים מקצועיים, אנחנו לא מלאכים, ואנחנו צריכים את התנאים המינימליים לעשות את השינוי כמו שצריך. אני רואה בפייסבוק את המשפחות שזועקות את הזעקה שלנו. הם מבינות את הקושי שלנו, אני מקווה שגם האוצר יעצור ויקשיב. לא ייתכן שעם שלושה תארים (בימים אלו היא מסיימת תואר שני) תצטרך להיות לי בתלוש שכר שורת "השלמה לשכר מינימום". מעבר לשכר היא מוחה גם נגד האלימות שסופגים העובדים הסוציאליים. היא עצמה התלוננה חמש פעמים במשטרה על אלימות. "זה לא אמור להיות כך, אני צריכה להרגיש בטוחה בתפקיד שלי, כדי לעשות אותו כמו שצריך".
הילה קליין, מדריכה במחלקה לשירותים חברתיים באגף הרווחה בעיריית ירושלים, מטפלת באנשים בעלי מוגבלות ובני המשפחה שלהם, ובנוסף לכך היא מדריכה עובדות סוציאליות. ההחלטה להיות עובדת סוציאלית נבטה בה כשהייתה משקית הוראה בצה"ל. היא ליוותה חיילים עם בעיות מסוגים שונים, גילתה שהיא אוהבת את התחום ורצתה ללמוד אותו באופן מקצועי. "אני מאד מאמינה במקצוע הזה וביכולות שלו לשנות את העולם, אבל זה נהיה בלתי אפשרי".
הילה: "העומס הוא בלתי אפשרי, אין זמן להגיע לכולם. לא משנה כמה אנחנו רוצות לתת שירות טוב. אם ביום יום קשה למשפחות הללו, אז להיות במצב של סגר 24/7 זה קשה הרבה יותר עד בלתי אפשרי"
לדבריה העובדות הסוציאליות תחת הדרכתה, מטפלות כל אחת בכ-300 משפחות. "העומס הוא בלתי אפשרי, אין זמן להגיע לכולם. לא משנה כמה אנחנו רוצות לתת שירות טוב. אנחנו לא מגיעות לזה. אנחנו מטפלות באנשים עם מוגבלויות מוטוריות, התפתחותיות, ועוד, ואנחנו רואות כל אדם כמכלול, לכן אנחנו נותנות גם מענה למשפחות, להורים ולאחים לפי גיל ורמת תפקוד. אנחנו עסוקים כל הזמן בלעשות סדרי עדיפות. מתמקדים בחירום, ויש משפחות שלא מקבלות מענה, זה שזה פחות חירום לא אומר שלא צריכים עזרה".
לדברי קליין, בכל פעם שהיא נדרשת לאייש משרה נוספת, או למצוא מחליף לעובדת שיצאה לחופשת לידה, היא מתקשה לעשות זאת. "כולם שואלים אותי על העומס ועל השכר. וכשהם מגלים את העומס הבלתי נתפס ואת השכר הנמוך, הם מוותרים", היא עצמה בעלת תואר שני, ועדיין נזקקת לשורת השלמה לשכר מינימום. קשה לה לשבות, אך היא מבינה שהמטרה חשובה. "זה נוגד את ה-DNA המקצועי שלנו. יש משפחות שאנחנו נמצאים איתם באמצע תהליך. יש חניכים בני 21 שצריכים לעזוב השנה את המסגרות החינוכיות ולהשתלב במסגרות תעסוקתיות. אנחנו מלווים אותם בזה, ואנחנו לא שם עבורם".
קליין מספרת שהקורונה מקשה עוד יותר על משפחות שבהן ישנו בעל מוגבלות. "אם ביום יום קשה למשפחות הללו, אז להיות במצב של סגר 24/7 זה קשה הרבה יותר עד בלתי אפשרי. יש 60 אחוז עליה בפניות אלינו, עוד לפני השביתה היינו בעומס בלתי נתפס". מה שמחזק אותה בימים אלו זו התמיכה שהעובדים הסוציאליים מקבלים מהמשפחות שהם מלווים. "הם מבינים ותומכים בנו, מחמם את הלב לראות שלמרות שהם הנפגעים המרכזיים מהשביתה, הם עדיין מבינים את הצורך בה והם איתנו. זה נותן לנו כוח לא לוותר ולהילחם על הזכויות שלנו".
