כשפרוגרסיבים רדיקליים משתפים פעולה עם הקיצונים שבחרדים

האירוניה בעתירה לביטול ההשכלה הגבוהה לחרדים ישבה קרוב מאוד לשופטים ביום שני האחרון. מול הקלדן, במרכזו של אולם ג' של בית המשפט העליון. לאירוניה הזאת יש שם ופנים. קוראים לה אסתי אוחנה. אישה חרדית מהר־נוף, נשואה ואם לארבעה, ומתמחה של השופט עמית ששובצה כמזכירת הדיון בבג"ץ.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השוואות בזויות: גם אם התקשורת רוצה לקחת צד, יש גבול
– עם אחריות, בלי סמכות: האתגר של פרויקטור הקורונה החדש
– המפגינים בבלפור מוחים על רמאות, אך לא מהססים להשתמש בה

לבוגרי מכללות קשה מאוד להגיע להתמחות בבית המשפט העליון, אבל אוחנה התקבלה להתמחות היוקרתית בזכות ולא בחסד. ממוצע הציונים שלה במסלול החרדי של המכללה האקדמית אונו עמד על 99. ממוצעי הציונים של המכללות והאוניברסיטאות כמעט שווים בשנים האחרונות, וממוצע כזה בלימודי משפטים הוא מעל האלפיון העליון. ספק אם מישהו בכלל מגיע אליו בשנים כתיקונם.

עם הנחישות והכישרון שהפגינה, אוחנה תוכל להגיע רחוק מאוד בעולם המשפט. אבל השבוע היא ישבה באולם בפרצוף חתום שהסגיר סערה פנימית. במשך שעות ארוכות שמעה חרפתה מהעותרים. היא יודעת, והם יודעים, שההישגים המרשימים שהשיגה לא היו באים לעולם אלמלא הייתה לה אפשרות להיחלץ ממסלול שייעד אותה ללימודי הוראה בסמינר החרדי בדרך לחיי עוני, וללמוד משפטים במסגרת נפרדת. למה דווקא נפרדת? כי אלה הערכים שלה ושל הקהילה שבה גדלה. אם הייתה לה אפשרות היא הייתה צועקת הילד הזה הוא אני.

ליברלים אמיתיים נותנים מקום לשונה מהם ואינם מכריחים אותו להידמות להם. אבל מגישי העתירה הם לא ליברלים אלא פרוגרסיבים רדיקליים, שרוצים לשטח את העולם כולו למיטת הסדום שלהם.

צלם בהיכל

העותרים הראשיים הם הצמד יופי תירוש וחגי קלעי. אליהם הצטרפו כידידי בית המשפט ארגון הנשים הדתיות "קולך", האגודה לזכויות האזרח והחבורה הקבועה. בואו נדבר קצת על הידידים הטובים של בית המשפט. בדצמבר האחרון הגישו שדולת הנשים, התנועה לזכויות האזרח והמרכז הרפורמי עמדה משותפת המסגירה את המחשבות והרגשות שלהם על הציבור החרדי. הנה כמה פנינים:

"ההפרדה נובעת מתפיסות מפלות ומינניות של גברים חרדים כלפי נשים, שבגללן הם אינם מוכנים ללמוד בצוותא עם נשים" (סעיף 35); "כיוון שהחברה החרדית היא חברה פטריארכלית, בה מעמד הנשים נמוך והן מופלות ומושתקות" (סעיף 37); "מסגרות אלה אינן מהוות אלא הסללה של כלל הנשים החרדיות לתוכניות נפרדות ונחשבות פחות, הן משמרות את אורח החיים הפטריארכלי ומבטיחות שלאחר מכן הנשים תוספנה להיות מוסללות למקומות עבודה מופרדים שבהן תקבלנה שכר נמוך, והשליטה הגברית המתמדת עליהן תימשך" (סעיף 40).

הלאה: "המל"ג נותנת יד למיסודה ולחיזוקה של המערכת הפטריארכלית המפלה ומנצלת אותן, ואף משתפת פעולה עם מערכת זו בהרחבת ההפליה למרחב הציבורי ולנשים שאינן חרדיות – המרצות, הדוקטורנטיות והסטודנטיות המצויות בו. למעשה, שיתוף הפעולה של המוסדות האקדמיים והמל"ג עם הרבנים הוא המאפשר לאחרונים למשטר את הנשים החרדיות לכל אורך לימודיהן ולהבטיח כי יציאתן ללימודים לא תהווה הזדמנות בשבילן לפרוץ את גבולות ייעודן ותפקידן כנשים בקהילה החרדית. רק נשים שתצייתנה לכל אורך הדרך תוכלנה לאחר קבלת התואר להתקבל לעבודה כשרה, בחסות הרבנים, בה יימשכו הפיקוח והניצול" (סעיף 43).

צריך לקרוא לילד בשמו: ארגוני השמאל הרדיקלי לא רוצים שיהיו חרדים בעולם. הקהילה החרדית חיה בתודעה עצמית של מסירות נפש על ערכים החשובים לה, אבל העותרים לא רואים בה קהילה של בני אדם הראויים לכבוד אף שעולם הערכים שלה שונה משלהם. הם רואים בחרדים קהילה מושחתת המושתתת על יסודות של דיכוי וניצול. הם גם לא מאמינים לאישה החרדית המצהירה על רצונה ללמוד בהפרדה, ורואים בכל אחת כזו קורבן ל"דיכוי פטריארכלי" ומי שסובלת מ"תודעה כוזבת". זוהי עמדה אנטי־ליברלית בעליל.

השופטים לא ניסו להתכחש לתכנון התאורה בהיכלי הצדק: עולם הערכים החילוני הוא האור, עולם הערכים החרדי הוא החושך. הערת השופט מלצר חשפה את עומק העיוורון: אנחנו בתקופת קורונה עכשיו והרבה מהקורסים מועברים בזום, אמר. אולי במקום מסלולי לימוד נפרדים אפשר להציע לחרדים ללמוד באקדמיה באמצעות הזום? כשחושבים על זה, בעצם למה לא לרכז אותם מאחורי גדר עם בוטנים ובננות? השופט הנדל הציע הסללה עדינה יותר: אולי כדאי שהחרדים ילמדו באונו ולא באוניברסיטה העברית. ‏יש מוסדות שמתאימה להם הפרדה ויש מוסדות שלא. או במילים אחרות, סבבה להכניס צלם, אבל למה להתעקש בתוך ההיכל?

המגיהה המסתורית

הבלגן שהוביל את המל"ג להחלטה שנויה במחלוקת, שבעקבותיה הוגשו העתירות, החל ב־2013, כשמשרד המשפטים פרסם את "דו"ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת נשים במרחב הציבורי". את הדו"ח שהובילה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר אפשר לסכם במשפט: יש לאסור הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. "היענות לדרישות (החרדים להפרדה; י"י) מביאה לתוצאה חמורה של הדרת נשים מן המרחב הציבורי", נכתב בו. "התופעה מתאפיינת בהפלייתן של נשים באשר הן נשים. מדובר בפגיעה היורדת לשורשו של עניין ומערערת את הנחות היסוד עליהן מושתת המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל המכיר בערכו האנושי של האדם באשר הוא אדם".

הדו"ח גרם למל"ג לקבל רגליים קרות. תוכנית "משפיעים" שסוקרה פה בעבר בוטלה, והמל"ג הוציאה תוכנית חומש המטילה הגבלות חמורות על המסלולים האקדמיים הנפרדים לחרדים – על מי, על מה ועל איך: המגבלה הראשונה היא מי רשאי ללמוד במסלולים חרדיים, והשלכותיה היו חסימה כמעט מלאה של המסלולים הללו בפני מי שאינם בוגרי החינוך החרדי – סטודנטים ממשפחות תורניות או חוזרים בתשובה.

המגבלה השנייה היא מה רשאים ללמד במסלולים הללו – המל"ג החליטה שתואר ראשון כן ותואר שני לא. המגבלה השלישית היא על האופן – מותר להפריד בכיתות אבל לא במרחבים הציבוריים בקמפוס, ולכן תוכניות כמו של הקריה האקדמית אונו, המחלקות את הקמפוס כולו לימים לגברים ולימים לנשים, לא יוכלו להימשך.

נגד תוכנית המל"ג הוגשו שתי עתירות. הראשונה של יופי תירוש ושות', שמבחינתן כל הפרדה באקדמיה היא הכנסת צלם לקודש הקודשים ופגיעה אנושה בשוויון. מהצד השני עתר פורום קהלת (באמצעות עו"ד אריאל ארליך), שטען כי המגבלות של המל"ג מנוגדות לשני חוקים מפורשים: סעיף 15 לחוק ההשכלה הגבוהה, המעניק חופש אקדמי מוחלט למוסדות ומאפשר להם לנהל באופן עצמאי את פעילותם האקדמית; וסעיף (ב)4 לחוק זכויות הסטודנט, שקובע בצורה המפורשת ביותר כי "לא יראו הפליה… בקיומם של מוסדות נפרדים או של מסלולי לימוד נפרדים לגברים ולנשים מטעמי דת". ואגב תעלולי פרשנות תכליתית אקטיביסטית, חגי קלעי הציע לשופטים לפרש את הסעיף הזה כך שיתיר הפרדה רק ב"לימודי דת", כלומר בישיבות.

ד"ר חיים זיכרמן, בוגר המסלול החרדי בקריה האקדמית אונו, שייצג את המוסד הזה בדיון, הסביר שקבלת העתירה של תירוש וקלעי תוריד לטמיון את מאמצי העל של המדינה לשלב את החרדים בשוק התעסוקה. "הפרדה בלימודים (בשונה מכל עירוב אחר ברשות הרבים ובעבודה) הינה חובה הלכתית ברורה ומוסכמת על כל פוסקי ההלכה בני זמננו", אמר, והבהיר כי המחשבה שלפיה החרדים ימשיכו לנהור למוסדות האקדמיים גם אם יהיו מעורבים תלושה מהמציאות.
התיק הזה שונה בתכלית מתיקי הפרדה אחרים דוגמת הדיון שנערך על תחנת הרדיו "קול ברמה", הוסיף זיכרמן: שם ההפרדה באה אל הציבור, כאן הציבור בא אל ההפרדה. מסלולי הלימודים הנפרדים הם וולונטריים לחלוטין, אין בהם כל ממד היררכי שכן לנשים ולגברים ניתנות בדיוק אותן הזדמנויות ללמוד ולהצליח, והקמפוס הוא "מובלעת סגורה שאיננה מאיימת על רשות הרבים הישראלית".

ישראל השנייה

מי שאחזה את השור בקרניו הייתה עו"ד צפנת נורדמן. "כל הדיון פה מתנהל כאילו כבר הוכחנו שהפרדה פוגעת בשוויון, אבל לא העותרים ולא המדינה הוכיחו את זה. לטענתנו הפרדה לא פוגעת בשוויון".

"אבל מה עם פסק־דין בראון?", הזדעק המשנה לנשיאה מלצר, והתכוון לפסק הדין המפורסם מאמצע המאה הקודמת בארה"ב, שבו נקבע כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארה"ב היא בלתי חוקתית. "השוויון במובנו החוקתי הוא שוויון בערכם האנושי של כל הברואים בצלם", השיבה נורדמן. "נפרד אכן אינו שווה – גם אם התנאים החומריים זהים – כאשר ההפרדה נובעת מתפיסות פסולות בדבר נחיתות של בני קבוצה אחת אל מול חבריהם מהקבוצה השנייה. לכן נפסלה ההפרדה הגזעית בעניין בראון הידוע.

"אין לכך כל קשר להפרדה בין המינים המקובלת בחברה הדתית. הפרדה זו לא נובעת מתפיסות פסולות בדבר ערכם האנושי של בני אדם. הפרדה זו נובעת מערכי הצניעות, שנשים ואנשים בוגרים בוחרים לאמץ ולחיות לאורם. פסילה של הפרדה מטעמי צניעות היא פסילה ערכית, לא משפטית, ולכן לא תעלה על הדעת בשיטה ליברלית. ערכי הצניעות הדתית הם ערכים וולונטריים, וכל אדם רשאי לבחור האם לחיות לפיהם או לא, אבל אי אפשר לומר שהם פוגעים בערכן האנושי של נשים. עמדת העותרים היא אנטי־ליבלרלית. הליברליזם נועד להגן על השקפות ועל דרכי חיים של המיעוט, לא של הרוב".

במסמך שהגישה נורדמן היא הציגה שלל ציטוטים מדהימים החושפים את עולם הערכים הפוסט־מגדרי הרדיקלי של "שדולת הנשים", המבקש לאיין לחלוטין את ההבדלים בין המגדרים.

"עיקר החידוש בבקשה שהגשנו הוא ההצבעה על כך שהטענות נגד ההפרדה אינן משפטיות", היא אומרת לנו. "העותרים נגד ההפרדה טוענים אמנם בשם הזכות לשוויון, אולם הם לא מכוונים למשמעותו המשפטית של המונח – מתן יחס שווה לשווים – כי אם לשוויון במובנו כזהות. לטענתם, ההפרדה פסולה משום שהיא מבחינה בעצם קיומם של שני מינים שונים. עצם ההבחנה המגדרית בין פרטים אנושיים על בסיס 'השתייכות קבוצתית' היא חטא ופשע, מפני שהיא מבצעת 'קטגוריזציה' כלשונם של בני אדם על בסיס מין. מאמרים שכתבו תירוש וקלעי מוכיחים שהם מכוונים רחוק – ביטול מוחלט של ההבחנה בין גבר לאישה.

"טענות אלה מושתתות על תיאוריות חברתיות מהפכניות, פוסט־מיניות, שלפיהן עצם ההבחנה בין המינים אינה אלא הבניה חברתית דכאנית. החברה לא מזהה את המגדר של הפרטים בתוכה אלא יוצרת אותו. במובן הזה העתירות של תירוש וקלעי הן סוג של סטארטאפ משפטי, שמבקש לרתום את בית המשפט לטובת אג'נדות סופר־קיצוניות".

נורדמן טוענת שבהיעדר הבחנה כלשהי בין גברים לנשים, אין טעם לכל החוקים שכנסת ישראל חוקקה כדי להגן על נשים. התיאוריה הקווירית, המניעה את העתירה נגד ההפרדה, מתארת מצב שבו תיתכן שלילת כל הגדרה של זכר או נקבה, כל בני האדם שווים ללא הבדל בשום צורה ואופן, וממילא אין מקום לחוקי מגן כמו חוק עבודת נשים, שכן זהו חוק לא שוויוני. חוקי המגן במשפט הישראלי מבוססים על תובנת היסוד של "זכר ונקבה ברא אותם", וההכרה בשונות היא שיצרה לא מעט חוקים: זכאות לחופשת לידה המוקנית בעיקר לאישה ואילו הגבר תלוי בה לשם מימוש הזכאות, מתן נקודות זכות עודפות במס הכנסה לאישה וחוקים המתקנים אפליית נשים.

בשולי הדברים התקיימו דיוני משנה, כמו האם להבחין בין מוסדות מתוקצבים כמו אוניברסיטאות למוסדות פרטיים שאינם מתוקצבים, ובהם חלק מהמכללות. התפיסה היא שבעל המאה (המדינה) לא יכול לטמא את הכסף ולאפשר הפרדה, אבל גם לא אמור להתערב בהחלטות של מוסדות פרטיים.

בסוף, זהו סיפור של ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. בג"ץ מתבונן בהשכלה הגבוהה החרדית באופן מנותק לחלוטין מהמציאות הישראלית. בישראל של 2020 יותר ממחצית תלמידי כיתה א' לומדים במוסדות נפרדים. האקדמיה רואה עצמה כמעוז החילוניות האחרון, הבסטיליה שנשארה אחרי אובדן מעוזי השלטון והפוליטיקה. אבל במתקפה הזאת היא משחקת לידיהם של "גדולי הדור" והפוליטיקאים החרדים. גפני ושות' לא רוצים השכלה גבוהה לחרדים, כי תהליך השתלבות החרדים בחברה הישראלית יפרוק את העסקנים מהרבה מוקדי כוח. מאות הסטודנטים החרדים למשפטים הם סוכנים עקיפים של חשיבה דמוקרטית וביקורתית, וההנהגה החרדית מעדיפה כמה שפחות כאלה. במובן הזה, האדמו"ר מגור, יופי תירוש וחגי קלעי חולקים דה־פקטו מטרה משותפת: להשאיר את החרדים כלואים בגטאות.

קריאת השכמה

ביום שלישי יבחר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין את נציגו לוועדה למינוי שופטים. חברי המועצה הארצית ילכו לקלפי וישימו את הפתק שיכריע את זהותו של מי שייצג את כלל ציבור עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים. פחות משבוע, והשטח מעולם לא היה כה מנומנם. בשלב זה הגישו את מועמדותם לתפקיד חמישה עורכי דין, ואם לפחות שניים מתוכם לא יסירו את מועמדותם, מוחמד נעאמנה ייבחר כנראה לייצג את הלשכה, והדרך להמשך שיבוט שופטים אקטיביסטיים תיסלל.

המועמדים מטעם הימין הם יצחק נטוביץ ודורון ברזילי, יו"ר הלשכה בעבר. לברזילי אין סיכוי בשל היותו אופוזיציה בולטת ליו"ר הנוכחי אבי חימי. אם יסיר את מועמדותו לטובת נטוביץ, הוא יגדיל במשהו את הסיכוי של האחרון, שגם כך לא מאוד גבוה. כך או כך, את מחיר ההזנחה של עורכי הדין הלאומיים שלא השתתפו בבחירות ללשכה, תשלם המדינה כולה בשנים הקרובות.