לאחר חודשיים של הפוגה שבהם חזר צה"ל לעיסוקיו שבשגרה, בימים אלה הוא נערך לבצע שוב את התפקיד שמילא בגל הקורונה הראשון: סיוע לאוכלוסייה האזרחית ולרשויות המקומיות בהתמודדות עם המגפה. מי שמתייצבים בחזית המורכבת והרגישה הזו הם חיילי מערך המילואים, שבאים מן האזרחות וכעת נדרשו לפעול בתוכה. מפקדי המערך ורבים מחייליו כבר נקראו בשבועות האחרונים לשוב ולעטות את המדים הירוקים. בפעם הקודמת השתתפו במשימה יותר מ־6,000 חיילי מילואים, בעיקר מפיקוד העורף. הם סיפקו מזון וציוד לתושבי ערים שהוטל עליהן סגר, סייעו בניהול הרשויות המקומיות, תפעלו את מלונות הקורונה שכעת כבר שבים לפעילות, ועוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מוצ"ש ב-22:00 – מופע ספוקן וורד לרגל 15 שנה לעקירה
– דעה: לאכול, להתמלא, ללמוד: שיטת רב חסדא לחיים שלמים
– התאוששות מלידה יכולה להיות מלווה בהרבה פחות תסכול וכאב
"אנחנו לא יודעים לאן זה יתפתח הפעם, ונערכים לקראת עבודה משמעותית יותר", אומר לנו קצין מילואים ראשי תא"ל במיל' ארי סינגר, בריאיון ראשון בתפקידו. "רכשנו בתקופה הזו מיומנויות חדשות והפקנו לקחים לקראת העתיד, אבל מה יהיה כעת בפועל? זה תלוי בתמונת מצב שאף אחד לא יכול להגיד לך היום למה אפשר לצפות.
"חלק מהלקחים שהפקנו הם טכניים, כמו איך אתה מנהל בית מלון, שהשתפרנו בזה עם הזמן, או איך אנחנו אוחזים בשטח גיאוגרפי שאנחנו אחראים עליו כדי להבין מה קורה בפנים מול האזרחים והרשויות", אומר סינגר. "בבני־ברק למשל, בעקבות הקורונה דאגנו שלכל בניין מגורים יהיה אחראי מבין השכנים שיש בידיו מיפוי של כלל הדיירים והצרכים שלהם, והוא יהיה איש הקשר שלי לבית. לא מעט מהלקחים שלמדנו העברנו גם לרשויות המקומית, להיערכות עתידית טובה יותר".
קציני ההסברה שאמונים על תדרוך האזרחים, הונחו לייצר עולם מושגים שמותאם לאוכלוסייה שאיתה הם באים במגע. "אנחנו לא מדברים על שפות דיבור, אלא על דרך דיבור", מסביר סינגר. "שיח מול תושבים בתל־אביב לא דומה לדיבור מול תושבים בבני־ברק או ביישוב ערבי. קח לדוגמה את המושג "פיקוח נפש" – בצפון תל־אביב זה כנראה לא ידבר לאף אחד, אבל בבני־ברק יבינו אותי וזה יקלע בדיוק למטרה ולמסר שנרצה להעביר".
לדבר מילואימניקית
סינגר, 60, נשוי פלוס שישה ילדים וחתן ("כולם משרתים בסדיר או במילואים", הוא מבקש להדגיש), מתגורר בפדואל שבשומרון. הוא נולד במנהטן שבניו־יורק למשפחה ציונית־דתית, ועלה עימה ארצה בסוף קיץ 1973. "אמרו לנו שבישראל יום כיפור הוא יום מאוד מיוחד ומרגש, ואכן הוא היה מאוד מיוחד. הייתי בן 13, וחודשיים אחרי שעלינו ארצה התעוררנו בבוקר של כיפור למלחמה", הוא מעלה זיכרון ילדות מרכזי. את לימודיו התיכוניים עשה בישיבה התיכונית כפר־הרא"ה, ואחריה המשיך לישיבת הגולן בחיספין במסגרת שירות הסדר. השתחרר משירות סדיר לאחר מלחמת שלום הגליל בתפקיד מפקד מחלקה, ומאז צמח בסולם תפקידי המילואים בצה"ל והיה למפקד גדוד, מפקד חטיבת מילואים במלחמת לבנון השנייה, סגן מפקד אוגדה ועוד.
מאז הוספת התקן הרשמי של קצין המילואים הראשי, בתחילת שנות האלפיים, העומד בראשו היה תת־אלוף בקבע, אך עם מינויו של סינגר לפני כשלוש שנים, ובמסגרת הקיצוצים בצה"ל, ירד התקן לתת־אלוף במילואים. סינגר משרת במערך למעלה מ־180 ימי מילואים בשנה. "אשתי אומרת שאני בעצם מילואימניק שמשרת בתנאי קבע", הוא אומר בחיוך.
"המשימה של הצבא ומערך המילואים בקורונה היא לסייע לשלטון המקומי. צריך בגרות גדולה לעמוד בזה ולהבין שהתפקיד שלנו הוא לסייע לאזרחים שיסייעו לאזרחים"
באזרחות, כשיש לו זמן לעסקים אישיים וכשהקורונה לא עוצרת אותם, הוא עוסק בסחר ביהלומים. לדבריו, הוא עומד מבחינתו בהצלחה בשילוב המורכב שבין קריירה אזרחית שכרוכה בנסיעות רבות לחו"ל, לתפקיד בכיר בעולם הצבאי. אך לעיתים, הוא מספר, המציאות הזו מזמנת לו סיטואציות משעשעות. "אין ספק שכשלקוח מלוס־אנג'לס מתקשר אליך לשאול משהו תוך כדי שאתה מבקר בתרגיל בצאלים, וברקע הוא שומע קולות ירי ופיצוצים, זה מביך".
תפקידו המרכזי של קצין מילואים ראשי (קמל"ר) הוא לייצג את משרתי המילואים בפני המערכות הצבאיות והאזרחיות, כך שהוא כפוף למעשה לשני קודקודים – הן לסגן הרמטכ"ל והן לשר הביטחון. סינגר עובד מולם ישירות מלשכתו שבקומה הראשונה של בניין המטכ"ל בקריה בתל־אביב, סמוך ללשכות אלופי הפיקודים והזרועות השונות.
"למערך המילואים יש שלושה נכסים חיוניים", הוא מסביר. "אמון – בכשירות העצמית ובכשירות של המפקדים; נחיצות – לדעת מתי להשתמש במערך; ואיכות – בנייה של כשירות לאורך זמן. אני מילואימניק הרבה מאוד שנים, ואני יודע לדבר 'מילואימניקית' ולתווך את הצרכים המקצועיים והמבצעיים מול הצבא, משרד הביטחון ועוד".
תקופת הקורונה הטילה על מערך המילואים משימה אזרחית לא מוכרת, מול משבר רפואי בעל השלכות הומניטריות. "היופי שבאתגר המילואים בלט מאוד בקורונה", אומר סינגר. "היינו צריכים להתאים את עצמנו למצב החדש, וחיילי המילואים היו הפנים של הצבא מול החברה האזרחית – במלונות, ביחידות הקישור לרשויות, בחלוקת אוכל, מול אוכלוסיות מיוחדות ואזרחים ותיקים. בשנייה הם ידעו לקרוא מצב ולהתאים את עצמם בתקופות מאוד רגישות כמו חג הפסח והרמדאן. המוטיבציה הייתה בשיא, ולא הייתה בעיה להביא חיילים – הם באו לבד. הקושי היה להגיד לאנשים לא לבוא".
גם כשהם הותקפו בשכונות חרדיות כשבאו לחלק אוכל לתושבים, כמו בתמונות שפורסמו?
"ראית בעיקר אנשי מילואים שזוכים לחיבוק רגשי בבני־ברק ובריכוזים חרדיים, וכן, ראית גם מקרים נקודתיים של מציאות הפוכה. אבן אחת שזרק טיפש אחד לבור, מאה חכמים לא יוכלו להוציא. אל תסתכל על האבן שהטיפש זרק. מבחינה אמיתית ראינו כולנו במערכה בגל הראשון את היופי של עם ישראל, שבסוף כולנו אחד. הייתי בישיבת מועצה באחת מערי המגזר הערבי בהיערכות לרמדאן. אתה רואה את אנשי המועצה המקומית וחיילי צה"ל יושבים יחד מול מטרה משותפת של הצלת חיים".
עם תחילת אירועי הקורונה ניטשו מאבקים בתוך הממשלה בשאלת הגוף שצריך להוביל את ניהול המשבר. במשרד הביטחון, ונפתלי בנט אז בראשו, תבעו "תנו לצה"ל לנצח", ואילו במשרד הבריאות התנגדו. עם הזמן למדו הגופים השונים לשתף פעולה מול המגפה. "זה אירוע של הצלת חיים וזה תפקיד הצבא להציל חיים, ולזהות ולמנוע סכנת חיים", סבור סינגר. "אלו תהליכים של פיקוד ושליטה שלרשויות המקומיות ולגופים אזרחיים קשה מאוד להסתגל ולהתמודד אליהם. בסוף, היכולת שלי להביא עולם מושגים ותוכן צבאי לאזרחים, כמו הערכת מצב ותמונת מצב ויכולת ביצוע, ולהעצים את הרשויות המקומיות – זה מהצבא. בחשיבה צבאית מודרנית, הצבא עושה גם משימות לאומיות שאינן מלחמה אבל דורשות את היכולות שלו. ביטחון לאומי זה לא רק טנקים, זה גם חוסן חברתי".
מנגד נטען שבאירוע רפואי אזרחי לא צריך לראות אנשים במדים.
"כשנופלים טילים ומערכות אזרחיות קורסות חלילה, פיקוד העורף מקבל פיקוד. פה קרה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר עמוק. המשימה של הצבא ומערך המילואים הייתה לסייע לשלטון המקומי. נדרש מאיתנו להיות כינור שני ולא ראשון, וצריך בגרות גדולה לעמוד בזה ולהבין שהתפקיד שלנו הוא לסייע לאזרחים שיסייעו לאזרחים".
עם גיוס המילואים הנרחב נשמעו גם טענות על כך שבמקום להכשיר ולהעסיק מובטלים, הרשויות העדיפו לגייס כוח מילואים שנחשב לזול יותר ואינו דורש חוזי העסקה וזכויות. "חייל מילואים מחויב למשמעת והוא חלק מהיררכיה", משיב על כך סינגר. "אפשר להכשיר אותו, לעשות בקרה ולהחליף אותו גם כשצריך. הלוואי שהיו לי יותר משימות ערכיות כאלה שאני יכול לתת לחיילי המילואים, לבוא לקראתם בתקופה קשה זו ולהעסיק בשירות מילואים פעיל גם עובדים שבאזרחות יצאו לחל"ת. קיבלתי ללשכה המון טלפונים מכאלו שמבקשים להתגייס כי היו מובטלים, והלוואי שהייתי יכול לגייס את כולם".
נבחרת משרתת
מערך גיוס המילואים פועל תחת חוק המילואים שנחקק בשנת 2008, והגדיר מחדש את החוזה ההדדי – מה הצבא יכול לדרוש מהאזרח הנקרא למילואים, ומה הוא צריך לתת לו. כחלק מהוראות החוק, קוצץ באופן משמעותי מספר ימי המילואים בשנה. "אנחנו כבר לא בימים של הסרט גבעת חלפון מלפני 45 שנה, כשהבאנו חיילי מילואים לְמה שאנחנו רוצים, כמה שאנחנו רוצים ומתי שאנחנו רוצים. כעת אנחנו מביאים את מי שצריך למה שצריך. היינו רוצים כמובן יותר, כי יש עודף מוטיבציה ומילואימניקים שרוצים לבוא. צמצום תקופות המילואים גרם לפוסט־חלפוניזציה, אם אפשר לקרוא לזה כך. זה אומר שהמציאות היא ההפך מהבטלנות שהייתה פעם. מערך המילואים כיום הוא אמנם לא צבא העם כמותית, אלא צבא העם ייצוגית. כולם מיוצגים היטב במערך המילואים, ועם השנים משולבים יותר ויותר בחטיבות הסדירות ותורמים מניסיונם לכלל צה"ל ולא רק ביחידות מילואים נפרדות".
אתה אומר שכולם מיוצגים, והשאלה המתבקשת היא איפה החרדים והערבים.
"אנחנו ברוך השם במצב שאנחנו לא צריכים את כל חיילי המילואים האלה, התקדמנו. מי שנמצא איתנו, אנחנו רוצים שיהיה כשיר למשימתו. ואגב, לא חסרים חרדים. לאט לאט יש יותר ויותר במערך המילואים, ויש גם מיעוטים. בקורונה פגשנו לא מעט יחידות קישור לרשויות עם חיילי מילואים מהחברה הערבית. עובדתית, קרוב ל־20 אחוז מהגברים בגיל 25 עד 40 משרתים במילואים, ומתוכם 25 אחוז משרתים פעילים שנותנים 20 יום בשלוש שנים. לשמחתי לא צריך יותר, ורידדנו סד"כ כדי להכשיר טוב יותר את המובחרים".
ומשרתי המילואים לא מרגישים פראיירים נוכח 80 אחוזים מהאזרחים בני גילם שלא משרתים במילואים?
"ממש לא. אנחנו עושים סקר מילואים בכל שנה כדי למדוד בצורה אמפירית את רוח אנשי המילואים במגוון נושאים, ואנחנו מגלים, באופן מפתיע אולי, שלאורך השנים יש יותר ויותר הבנה לזה שלא כולם עושים מילואים. אנחנו משתמשים בביטוי 'נבחרת משרתת', כי הם באמת אנשים נבחרים. אני לא צריך כל אחד במילואים, ואני לא רוצה סתם לנפח את כוח האדם. אנחנו מצפים שהמפקדים והחיילים ייתנו מעבר. בסופו של דבר מי שנחוש להתחמק יתחמק, ואתה יודע, לא נרצה אותו. זו משפחה של נבחרת משרתת".
כחלק מהמאמץ לחזק את החיבור בין חיילי המילואים המשרתים יחד ולהפוך אותם למעין משפחה לוחמת, נחנך לאחרונה מיזם בשם "הפלוגה כקהילה". "בנינו תוכנית שלוקחת את האטום הכי קטן במערכת, הפלוגה, ומבקשת לבנות אותה כקהילה וליצור ערבות הדדית שנמשכת גם אחרי המילואים", מסביר סינגר. "אני רוצה שתהיה לכידות, ואחד הביטויים זו עזרה הדדית. שחיילי הפלוגה יעזרו זה לזה ויסמכו אחד על השני, גם בשגרה ובלי המדים".
צמצום ימי השירות והמשימות הצבאיות מקשה על מימוש הכוונה הזו, שכן חיילי המילואים לרוב נקראים היום לאימונים שונים, ופחות לתעסוקות ארוכות של אבטחת גבולות ויישובים. "חיילים כועסים שאנחנו מצמצמים תעסוקות מבצעיות, כי טוענים שזה פוגע בלכידות של היחידה והם פחות נפגשים", מספר סינגר. "אני מסכים שיש דברים שאפשר לרכוש רק בפעילות צבאית שגרתית, כי באימון הכול מובנה ויש פחות מקום ליוזמות. בתעסוקה אני בוחן את המפקדים ואת האיתנות של היחידה לאורך זמן, ואת העמידות שלה נוכח המשימות הפנים־יחידתיות והמבצעיות. לכן אנחנו מחפשים דרכים נוספות ליצור את הלכידות הזאת.
"יש חוזה הדדי בין הצבא לחיילי המילואים – אני דורש מהם להתנתק מהבית, מהעבודה ומחייהם הרגילים, אבל אני חייב להשאיר אותם מאומנים וכשירים. מלחמות קורות בסוף, ואם לא נכשיר כמו שצריך – נמעל בתפקידנו. חוק המילואים עשה סדר וקבע את הרף העליון, את מגבלות הקריאה למילואים ומטרותיה, ואנחנו פועלים בתנאים האלה".
סינגר הוא אח שכול. אחיו הצעיר ממנו בשש שנים, יעקב דוד (ג'ייקוב), נפל בספטמבר 1987, כאשר במהלך תרגיל פלוגתי הוא נפגע מפליטת כדור של אחד מחייליו. בין היעדים שהציב סינגר עם כניסתו לתפקיד, היו נושא הבטיחות באימונים והכבוד שיש להעניק לנכי צה"ל ולמשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן.
"האירוע של נפילת אחי משפיע בכמה כיוונים", הוא אומר. "הדרישה לבטיחות באימונים ובקרבות היא הרמה הבסיסית ביותר, לצד ההבנה שאין ברירה וחייבים להתאמן באש כי בלי זה לא נהיה מיומנים מספיק. הקומה העליונה זה להיות מאוד רגיש למשפחות שכולות ולחיילים שנפגעו פיזית או בנפש. זה דבר שמלווה אותי כל חיי.
"אחד ההבדלים המשמעותיים בין חייל מילואים לחייל בסדיר זו המשמעת. זה אחד מערכי צה"ל, אבל מחיילי מילואים אי אפשר לדרוש רק מכוח הדרגות על הכתף, צריך גם שכל ולב. להפוך את המשמעת למשמעות. כשאני מספר על אחי, אני מספר את סיפורו של עם ישראל שחוזר לארצו ובונה צבא, שמהווה קיבוץ גלויות של ממש. פעם דיברו על הצבא ככור היתוך, והמטרה הייתה להפוך את כולם למשהו אחד. היום אנחנו מתייחסים אל החברה כפסיפס. מתי יוצא לך לישון בחדר עם בחור מהקהילה האתיופית, או לעשות סיור עם מישהו בצד השני לחלוטין של המפה הפוליטית שלך? כל אחד מביא איתו את הצבע המיוחד שלו, ומכל החלקים בונים את התמונה הגדולה".
