שני בתי כנסת תכנן האדריכל אברהם גבור בגוש קטיף – ביישובים נצר-חזני ובגן-אור – ובשניהם היו חלונות גדולים שהכניסו פנימה את האור והשמיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תשעה באב וקורונה: מי פטור מצום והאם מותר לחטא ידיים?
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– מאבל לתקווה: תשובה לשאלה "איכה"
"זה היה בשנות ה-90'. מדובר בשני בתי כנסת שההפניה שלהם ייחודית, כי היא פונה לכיוון ירושלים שנמצאת בצפון. תכננו כך שארון הקודש יהיה בנקודה הכי גבוהה, היינו מאוד גאים בתוצאה שהתקבלה. עזרת הנשים לא הייתה בגלריה, מנותקת, אלא באותה הקומה עם מפלס הגברים, כדי לתת תחושת שותפות קהילתית. מה שייחד את בתי הכנסת היה שדווקא אזור ארון הקודש היה ממוקם גבוה, מתוך תחושה שאדם מתפלל נושא את עיניו למעלה אל בורא עולם.
"עוד עיקרון ששמרנו עליו הוא שיהיו 12 חלונות – 6 מכל צד, שפונים לנוף המוכר של הישוב. שלאדם המתפלל יהיה קשר בעת התפילה גם אל הנוף המוכר לו, וגם אל השמיים כדי לכוון בתפילה. זה מאוד אפיין את מה שביקשו ביישובים, בתי כנסת שייתנו תחושה של קהילה ושל חיבור למקום".
לגבור, שתכנן לא מעט מבני ציבור ברחבי הארץ, הייתה חיבה מיוחדת לשני בתי הכנסת האלו. "הייתי מגיע מדי פעם לראות אותם. לרוב בקיץ, כשבילינו עם הילדים את החופשות בחבל קטיף. היינו רוכבים על סוסים לאורך חוף הים, זו הייתה תקופה יפה".
לאחר העקירה מחבל עזה, ובעקבות מאבק משפטי, נותרו בתי הכנסת שם על תילם, וכוחות הביטחון הישראלים לא הרסו אותם. אך מייד עם נסיגת צה"ל, נכנסו אליהם פורעים ערבים, חיללו, החריבו והעלו אותם באש.
"לחזות בהרס של כל בית כנסת זה כמובן כאב לב גדול מאוד. לראות יצירה שהיית מעורב בה נהרסת, זה קשה מאוד". את התמונות של מקדשי המעט העולים בלהבות, הוא העדיף לא לראות בזמן אמת. "לא עמד בי כוח לראות דברים כאלו". היום, הוא אומר, מעניין אותו מאוד לראות מה נותר. "הייתי רוצה אולי, אם היה אפשר, להעלות רחפן לראות מה קורה שם היום. זה כואב, אבל מסקרן".
סוגיית בתי הכנסת הייתה (עוד) אחת מהנקודות החשוכות בכל מהלך העקירה. לגורלם של 26 בתי התפילה ביישובים הנעקרים לא הוקדשה מחשבה רבה בתוכנית המקורית. נכתב רק שהם לא יושארו על כנם. הברירה הכואבת הייתה בין הריסה – פיצוץ של המבנים, לבין חילול פלסטיני צפוי.
רק בעקבות עתירה לבג"ץ שהוגשה ימים ספורים לפני הפינוי, במוצאי תשעה באב לפני 15 שנה, נבחנה אפשרות תיאורטית לפרק אותם. עו"ד מיכאל קורינלדי שהגיש את העתירה סיפר בספר שכתב על האירוע, כי הסמליות הכרוכה בכך שיהודים הורסים בעצמם בתי כנסת, וההשלכות שעלולות היו להיות על היחס לבתי כנסת במדינות אחרות, הביאו אותו להילחם למענם. דובר מועצת חבל עזה דאז, השווה את אפשרות הריסת בתי הכנסת להחרבת בית המקדש.
העתירה הראשונה נדחתה, ובית המשפט קיבל את עמדת המדינה וקבע כי בתי הכנסת ייהרסו בידי כוחות הביטחון. פנייה נוספת לבית המשפט, שלוותה במאמצי שכנוע מצד רבנים, הביאה לצו עיכוב זמני להריסה. אולם בסופו של דבר הייתה זו החלטה ממשלתית להותיר את המבנים על כנם, ולא משפטית.
לבד מבית הכנסת של אלי-סיני שנהרס, ומספר בתי כנסת ששכנו בקראוונים ופונו, נותרו מרבית בתי הכנסת עומדים. שעות לאחר יציאת צה"ל מחבל עזה, התנפל עליהם המון פלסטיני. רובם נהרסו לחלוטין, אחרים הוסבו לשימוש בלתי ראוי. כמו בית הכנסת המואר שתכנן גבור בגן-אור, שעל פי פרסומים בשנים שאחרי הגירוש, הפך ללול תרנגולות.
