"מעולם לא נזקקנו אני וחבריי לעדויות, לחרסים, למטבעות או לממצאים ארכיאולוגיים כדי לחוש קשר להר ולמקומו בחוויה הישראלית שלנו. בשבילנו הר הבית אינו דמיון או אפוס. זהו הר שבו חשים את ההיסטוריה היהודית פועמת ונושבת בפניך. זהו הר שאתה חופר באדמתו או בקירותיו, וחושף בנקל את קורות עמך ברגעיו היפים והקשים כאחד.
עוד כתבות באתר מקור ראשון:
– אמנות, גרפיטי וכובעים: פעילויות לקיץ בפנים ובחוץ
– "אף אחד לא חושק בהוראה": סדרת חינוך, מדור פרידה
– הגיעו לפת לחם: פליטים סורים מוכרים איברים כדי לשרוד
"במלחמת ששת הימים הייתי קמ"ן (במיל׳) בחטיבה הירושלמית. בתחילה חברתי לחפ"ק של מוטה גור בבית הספר לשוטרים, אך מאוחר יותר ובהתאם לפקודות לחמתי להבקיע את הקווים לבית לחם ואחר כך לחברון. את הקריאה 'הר הבית בידינו' שמעתי יחד עם חבריי, חלקם חילונים גמורים, בציר שבין בית לחם לחברון, בין קבר רחל למערת המכפלה, על נגמ"ש בדרך לעיר האבות, ועינינו מלאו דמעות. הכמיהה להר הבית לא הייתה דתית או תרבותית, היא נבעה מזיהויו המוחלט של ההר עם זיקתנו לארץ הזו.
"לא בממצאים היסטוריים נמצאת צדקת אחיזתנו בירושלים או בארץ ישראל בכלל. המפעל הציוני אינו יונק את זכותו מתחרות ארכיאולוגית שהעם היהודי עורך עם שכניו. אין ממצא שיוכיח לי את אמונתי כפי שאין ממצא שיוכיח לי אחרת. כשאני חושב על הר הבית אני נזכר כיצד צעדתי כילד עם אבי בתקופת המנדט אל הכותל כדי לשמוע את תקיעת השופר המחתרתית של הרב סגל, חרף האיסור המנדטורי לתקוע בשופר שהוטל אז על היהודים. הרטט שאחז בי אז כילד לא נבע מכך שקיבלתי הוכחה לזכותנו על ירושלים, אלא מעוצמת הרציפות היהודית בירושלים על כל תלאותיה, שבזכותה אני, היום, יושב בירושלים כדור שביעי שנולד בה.
"אנו חיים במקום שבו קול אחינו קורא לנו מן העבר על כל צעד ושעל. קורות חיינו כעם מתגלות אלינו, מתקלפות משכבות של היסטוריה, של ניצחונות וכישלונות, של מאבקים ותלאות, ומלמדות כי אנחנו עם שלא מרפה, ושלעולם לא ירפה, משיבה לארצו ומהתחייה במולדתו. לצד הידיעה העמוקה הזו, שאני חש ברוחי, בגופי, יש לי כל הכבוד, ההערכה וגם את ההבנה שאני צריך לכבד את קודשי המוסלמים ואין לי כל ספק שירושלים קדושה למוסלמים".
בפועל הר הבית הוא כיום אתר מוסלמי – איך זה משתלב עם קריאתו של מוטה גור "הר הבית בידינו"?
"זו שאלה שבבסיסה הנחה מוטעית. הר הבית אינו אתר מוסלמי. הר הבית קדוש לאסלאם. והוא מנוהל בפועל כאדמת הקדש מוסלמית. אבל הר הבית הוא בריבונות ישראל. האחריות הביטחונית היא של מדינת ישראל ומשטרת ישראל. מדינת ישראל הריבונית מכבדת את הסטטוס־קוו בהר הבית ושומרת עליו תוך שהיא נושאת באחריות הריבונית לממצאים הארכיאולוגים הקיימים בהר. בהחלט יכול להיות שיש ישראלים רבים שאינם מרוצים מכך אבל זו החלטה שהיא לגמרי שלנו, כריבון, וכמובן שבמדינה יהודית ודמוקרטית תמיד אפשר להיאבק עליה. את הדברים הללו אני אומר בזוכרי היטב שכחבר הכנסת עליתי עם אריאל שרון להר הבית כדי לבחון מקרוב את השמירה על ריבונותנו שם".
"הייתי רוצה להאמין שניתן לאפשר חופש פולחן לכל אדם בכל מקום, בלי שיהיו לכך משמעויות שישפיעו על חיינו כאן כאזרחי המדינה. בפועל, איני יודע אם המתח באזור הזה יכול לאפשר זאת. אני יודע שלעיתים ניהול המתחים מוביל לפשרות, שמכאיבות לרבים מאיתנו. אך אני גם יודע שאין ברירה ושהשאלות הבלתי פתורות ייאלצו להמתין ל'הלכתא דמשיחא'"
במוצאי ט' באב תש"ף, האם יש לאפשר חופש פולחן ליהודים בהר? בשבוע שעבר נפתח משפטם של שלושה יהודים שקראו בהר קריאת שמע. האם מדינה יהודית ודמוקרטית יכולה להשלים עם משפט באשמה כזו?
"אתה ודאי מכיר היטב את המושג 'הלכתא למשיחא' בהלכה היהודית. כשהיינו בגלות שאלות רבות נותרו בלתי פתירות במחשבה שכרגע אפשר לדחות את ההכרעה. איך מכוננים מדינה יהודית, מה אופיה והגדרותיה, הקרבת הקורבנות ושאלות רבות חונות תחת 'הלכתא למשיחא'. אני חושב שגם כמדינה אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו קטגוריה של 'הלכתא למשיחא'. אנחנו לא חייבים ובעיקר לא יכולים לענות עכשיו על כל שאלה ולפתור כל סוגיה.
"יש לי הרבה חלומות. הרבה תקוות. הרבה שאיפות. לעם שלנו יש הרבה רצונות. הייתי רוצה שנוכל להגשים את כל החלומות. לחיות ב'בית חלומותינו'. לדוגמה, כצמחוני הייתי רוצה שבבית המקדש שיקום לא יהיו עוד קרבנות מבשר בהמה. לי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשמוח בבית מקדש שמקריבים בו קורבנות. אז אני חולם, כמו שמציעים הרמב"ם והרב קוק, על בית מקדש צמחוני. כך גם לגבי העיקרון של 'חופש הפולחן'. הייתי רוצה להאמין שניתן לאפשר חופש פולחן לכל אדם בכל מקום, בלי שתהיינה לכך משמעויות שישפיעו על חיינו כאן כאזרחי המדינה. בפועל, איני יודע אם המתח באזור הזה יכול לאפשר זאת.
"אני יודע, ואפילו משוכנע, שאנו עושים כל מאמץ כדי להתנהל בתבונה וברגישות תחת כל המגבלות שבאזורנו ומתוך התחשבות בכל השכנים שלנו. אני יודע שלעיתים ניהול המתחים מוביל לפשרות, שמכאיבות לרבים מאיתנו. אך אני גם יודע שאין ברירה ושהשאלות הבלתי פתורות, וחלק מהתקוות שלי, ייאלצו להמתין ל'הלכתא דמשיחא'".
