איילת נחמיאס ורבין: "היום שמאלנים זו הקללה הכי פופולרית"

כשנה וחצי לאחר שעזבה את הכנסת, איילת נחמיאס־ורבין חרדה ומודאגת אל מול המציאות הישראלית הנוכחית. "אני מרגישה שאנחנו בתקופה הכי מאתגרת מבחינה פוליטית, הכי קשה מבחינה רגשית, הכי מפחידה והכי מסוכנת שאני זוכרת", אומרת הח"כית לשעבר מטעם מפלגת העבודה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בין ביירות לחיפה: האסון בלבנון הוא קריאת השכמה לישראל
– תנועות הנוער מתגייסות לריפוי השסע החברתי
– המשטרה חזרה בה: תיק על איומים נגד "עד כאן" ייפתח שנית

בצעדיה הראשונים בזירה הציבורית הייתה נחמיאס־ורבין חלק מצוותו של ראש הממשלה יצחק רבין לפני הירצחו. כעת היא מתבוננת על האיבה המתלהטת בין המחנות, ומזהה קווי דמיון. "כשעבדתי עם רבין, זה היה מזעזע ברמות שמזכירות את התקופה של היום", היא אומרת. "לשמחתי נתניהו מוגן הרבה יותר טוב ממה שרבין היה. אני מגנה כל בדל הסתה כלפי נתניהו או משפחתו, אבל זה משחק לא ראוי. אני אף פעם לא רואה מנהיג מהימין שמגנה הסתה כלפי מנהיגי המחנה שמנגד – בני גנץ או ציפי לבני. מעולם לא השתמשתי בשורש בג"ד, כשאת המחנה שלי מאשימים כל הזמן בביטוי הזה" .

התחושות הקשות גרמו לה לבצע בשבוע שעבר צעד אישי, ולראשונה בחייה צמה בתשעה באב. היא כתבה על כך בטוויטר והסבירה בכנות אופיינית את החלטתה: "אני מרגישה שניסיתי כבר הכול כדי לוודא שילדיי יוכלו לגדול באותו מקום מלא תקווה ויופי שאני גדלתי בו. מקום שהייתה בו אחדות מבלי שאי־פעם הייתה בו אחידות. כח"כית זה היה הדבר הכי חשוב עבורי. נסעתי למקומות שבהם לא הסכימו איתי, הושטתי יד, נאבקתי בקולות מתוך המחנה שלי שחשבתי שפוגעים בסיכוי לחיות כאן יחד, שילמתי מחיר שהייתי נכונה לו כי חשבתי שיריבות פוליטית זה בסדר, אבל לא מלחמת אחים…

"מראות הימים והשבועות האחרונים לא יוצאים לי מהראש והדמעות חונקות את גרוני. הבוקר קמתי וידעתי שאצום. בצהריים אחרי כל מה שהתרחש ברשתות ובכנסת, הבנתי שהדבר היחיד שלא עשיתי עד כה הוא לצום בט׳ באב. אני פשוט כבר לא יודעת איך להתחנן על חיינו כאן, והעתיד אפילו לאישה אופטימית כמוני נראה מפחיד".

בכניסת הצום, היא מספרת לי, "התקשרתי לחברה שלי, שולי מועלם־רפאלי (ח"כ לשעבר מטעם הבית היהודי; שא"כ), כדי לברר את המנהגים של תשעה באב. אמרתי לה בבכי 'שולי, אני לא יודעת מה לעשות'. התחושה שלי היא שאף אחד לא מפחד מספיק. הביטוי העממי 'אין לו א־לוהים' הופך לישות ממשית". במהלך הצום קראה את מגילת איכה כמה פעמים. "מגילה יפה וקשה ועצובה ומטלטלת", כדבריה.

מה בעיקר מטריד אותך בימים אלה?
"הכול. אני מסתכלת על הפוליטיקה שהייתי חלק ממנה, והתאמצתי לשמור על שיח נקי. אני רואה מה מופנה כלפי המחנה שבו צמחתי, ואני מתקשה לקבל את זה. ביטויים כמו אנרכיסטים והאשמות איומות נגד מפגיני בלפור. ללעוג לאזרחים מפגינים זה טרגי בעיני. הדבר הכי חשוב זה לראות את האזרחים ואת המצוקות שלהם, וגם אם אינך מסכים, לכאוב איתם ולא לישון בלילה.

"אני מבטיחה לך שהייתי נלחמת עבור יכולתם של ימנים להפגין, למעט ארגונים כמו לה־פמיליה ולהבה, שצריכים להיות מחוץ למחנה. מעולם לא האשמתי אנשים שהם גיס חמישי ורוצים להרוס את המדינה. אנשים באים להפגין מדם ליבם והכול מתערבב יחד, הקורונה וראש ממשלה עם כתבי אישום. אני מצפה מהמשטרה לאפשר את זה ולהגן על המפגינים מפני אנשים שבאים לפגוע בהם. לא כל הפגנות הימין ב־92' היו לגיטימיות. אדם שהיום הוא ראש מועצה בכיר בהתיישבות, אמר לי שהפסיק אז להגיע להפגנות כשראה מה קורה שם".

היום יש תחושה של אווירה הפוכה בשמאל כלפי הימין.
"אני לא מאשימה את כל הימין, ובטח שלא את כל חובשי הכיפה. בואי נוריד את זה מהשיח. ברמה העקרונית, נגד המחנה שגדלתי בו אומרים שזה מחנה של בוגדים, עוכרי ישראל. בעיניי, זהבה גלאון היא פטריוטית ואוהבת ישראל. כשאומרים על החילונים עגלה ריקה או שאני לא מספיק יהודייה, זה מכאיב לי פיזית. גם אנשים שעושים דברים איומים בעיניי – למה אני לא חושדת ביהדות שלהם, שהם לא אוהבים את ישראל? היום שמאלנים זו הקללה הכי פופולרית, אני לא יכולה עם זה יותר. אותי לא ילמדו מה זה לאומיות וציונות, ומה זה להיות מחוברת לארץ בכל נימי נפשי. היום האיום באלימות מופנה בעיקר מימין לשמאל. אני מגנה כל גילוי אלימות בהפגנות, אם כי אלה אירועים חריגים. אבל להאשים אותם שהם מפיצים מחלות? מותר לקרוא להתפטרות ראש ממשלה, למה זה לא בסדר?

"חשבתי שרצח רבין היה התהום של הפילוג בינינו, והיום אני מפחדת שטעיתי ויש עוד תהומות לרדת אליהם. היו לרבין אמירות שנויות במחלוקת, אני לא יכולה להגן על כל דבר שאמר ועשה. אהבתי אותו אהבה גדולה מאוד, אבל הוא לא היה מנהיג מושלם. הוא אהב את העם, הארץ והמדינה, ורצה להגיע להסכם עם הפלסטינים, להיפרדות. לדעתי גם נתניהו יודע שזה מה שצריך לעשות. אגב, אני ורבים  בשמאל היינו תומכים בנתניהו אם הוא היה מביא לשולחן את חיזוק גושי ההתיישבות והחלת ריבונות על מעלה אדומים וגוש עציון, אבל אפילו את זה הוא לא העז לעשות גם בממשלה שכולה ימין".

בלי ימנומטר

כחברת כנסת הייתה נחמיאס־ורבין דמות חריגה במשכן. במקום שמציף את הקיטובים והמחלוקות, היא ניסתה כל העת לייצר חיבורים. השבוע אני שומעת ממנה דברים דומים. "תמיד ניסיתי לשחות נגד הזרם, לטייל עם בועז העצני בשומרון ולדבר עם בנות האולפנה בעפרה ביום השנה לרצח רבין. אני יכולה לעמוד עם קצובר והעצני ביהודה ושומרון ולהבין שזו ארץ האבות, אבל אנחנו לא חייבים להיות בכל מקום שהארץ ניתנה לנו. זה לא אומר שאתם האויבים שלי, אתם אחיי ואחיותיי.

"אני אומרת במחנה שלי, אל תשפטו אותי בשמאלומטר, ויש כבר מי שסימנו אותי מחוץ למחנה. אבל גם אצלכם בודקים בימנומטר. דן מרידור ולימור לבנת מוקעים, על מה? אני הרי דיברתי עם נתניהו על פיוס לאומי. הייתי מוכנה לשלם מחיר גם כשהוא בא לדבר איתי במזנון על חוק ההמלצות. המחנה שלי עלה עליי. אבל נתניהו הפך את כולם להרבה יותר ציניים. הוא מדבר על ישראלים טובים שמפגינים נגדו כמפיצי מחלות. לא יכול להיות שהממשלה לא תבין את הצורך של אנשים להפגין, זה הדבר הכי לגיטימי. למה לא שומעים את הקול של אנשי הימין המתון, שאני אחות שלהם?

"כשהלכתי להפגנות בפתח־תקווה הייתי מורידה שלטים מאנשים, אמרתי להם 'אתם לא תדברו ככה נגד היועמ"ש'. היום כשליאת בן־ארי מסתובבת עם אבטחה צמודה, למה זה מטריד רק אזרחים משמאל ולא מימין? באירועים ביטחוניים אנחנו יודעים להתאחד, ופה עם האיום החיצוני של הקורונה לא נשאר יותר שום דבר שמחבר בינינו".

ההפגנות נגד נתניהו הן לא פוליטיות?
"אין דבר כזה הפגנה לא פוליטית. כשאתה מפגין אתה מפגין נגד אלה שמקבלים את ההחלטות וזה תמיד פוליטי, אבל זה לא חייב להיות מפלגתי. כן, יש שם גרעין דומיננטי של אנשים מהשמאל, אבל אני מכירה גם אנשים מהימין שקשה להם עם תיקי ראש הממשלה. אני נתתי גיבוי לגנץ ופרץ בכניסה לממשלה, כי ראיתי לאיזו קטסטרופה אנחנו הולכים. אבל מהרגע שגנץ הסכים ליפול על חרבו הפוליטית, זה נראה שמנסים למשוך לו את השטיח מתחת לרגליים כל הזמן. אני לא מבינה מה הצורך הזה לבזות אנשים. למה נתניהו צריך לבזות את בנט ושקד? למה היה צריך לבזות את גנץ?

"הגנתי על החלטות הממשלה בסגר והריחוק החברתי עוד לפני ממשלת האחדות. זה היה נדרש, אפילו כדי ליצור את ההרגלים האלה. אבל מאז משהו השתבש בהתנהלות הכלכלית והבריאותית של הממשלה, ולכן ההפגנות קיבלו עוצמה והן כבר לא שייכות לשמאל. כששר אומר שמצוקה של אנשים זה חרטא, אנשים מרגישים נטושים. האור היחיד שמבצבץ מתוך חשכת הקורונה והפוליטיקה, זה הסולידריות שהאזרחים יוצרים לעצמם".

גם רבין לא היה מרוצה מההפגנות נגדו.
"מול הבית של רבין עמדו במשך למעלה משנה עשרות מסיתים מהימין הקיצוני, שקראו לתלות אותו בכיכר. בפעם היחידה שהוזכר השם צ'אושסקו בהקשר של נתניהו, יצאתי נגד זה. רבין קיבל את ההפגנות. שלושה שבועות לפני הרצח ביקשנו ממנו להקים קבוצות שיסתובבו איתו וישמרו עליו מפני ההסתה. רבין אמר לנו, 'זו זכותם להפגין, אני לא צריך להיות מוגן מפני בני עמי'. נתניהו כל הזמן אומר שהוא צריך להיות מוגן מפני בני עמו. מפגין הוא לא שווה ערך לראש הממשלה, שתודה לא־ל הוא מוגן לחלוטין".

הגלובליזציה איננה עוד

שורשיה המשפחתיים של נחמיאס־ורבין, ילידת 1970, מתאפיינים בגיוון עדתי ופוליטי, ואולי מסבירים את תפיסת עולמה ושאיפתה לאחדות. "סבא היה מהאצ"ל, סבתא מאחדות העבודה", היא מספרת על הורי אימהּ. "אבא של סבתא שלי הוא ממייסדי נהלל. מצד סבא שלי אנחנו ממשפחת פיין הידועה, שהתיישבה בצפת במאה ה־18. סבא של סבא שלי, דוד אייזנברג, הוא סבא־רבא משותף לי ולבצלאל סמוטריץ'. ההורים של אבא, לעומת זאת, הגיעו לכאן מסלוניקי. גדלתי על מסורת מאוד מחוברת. בתור נערה קשקשתי באידיש ובספניולית".

היא נשואה לעברי ורבין, בעלים של חברת ייעוץ וסגן־אלוף בשריון. "עדיין במילואים", היא מציינת. להם שלושה ילדים. "סבא של בעלי, יהושע ורבין", היא ממשיכה לפרוס את הייחוס המשפחתי, "היה ממקימי הממשל הצבאי ביו"ש והכין את התשתית להתיישבות שם. הוא היה חתום על מודעת ארץ ישראל השלמה של אלתרמן. בחדר שלי בכנסת הייתה תמונה של רבי אריה לוין, שהוא דוד־רבא של בעלי. ליום הולדת חמישים בעלי ידע מה הדבר שהכי ישמח אותי, והוא הכין לי אילן יוחסין של מטר על מטר וחצי, עם כל אבות אבות אבותיי".

סבתה של נחמיאס־ורבין מצד אימה היא שרה שטרן, שנודעה כבעלת "קפה תמר", מוסד תל־אביבי ותיק שנסגר ב־2015. "בימי שישי סבתא שרה שלי הייתה סוגרת את קפה תמר, שנתפס מעוז החילוניות, והיינו הולכות לדודה דבורה, שהייתה אישה דתייה. היא לימדה אותי איך מכשירים עוף ואיך מכינים פלעצלך (לחמניות בצל)", היא מספרת. גם בית הקפה המפורסם של סבתא והמפגשים שהתקיימו בו, מזכירים לנחמיאס־ורבין מציאות אחרת. "לא היו ניכור וזרות כמו היום", היא אומרת. "ישבו שם יחד נתן אלתרמן, ראשי מפ"ם והעבודה, לצד ראשי המפד"ל והציונות הדתית, עיתונאים וסופרים. אברהם מלמד, שהיה חבר כנסת של המפד"ל, היה האיש החשוב ביותר בבית שלנו. גדעון סער היה יושב שם עם שלי יחימוביץ' באופן קבוע, בלי להירתע מכך שזה בית קפה המזוהה עם האויב".

נחמיאס־ורבין היא עורכת דין בהכשרתה, ובעלת תואר ראשון במשפטים ושני במשפט מסחרי. מכהנת כדירקטורית בחברות בולטות במשק. ב־2015 נבחרה לכנסת מטעם מפלגת העבודה. לקראת הבחירות הבאות, ב־2019, הודיעה על החלטתה שלא להתמודד בפריימריז במפלגתה.

גם לאחר עזיבתה את החיים הפוליטיים, היא שומרת על ערוצי קשר עם הזירה הציבורית. היא חברה בהנהלת תנועת פנימה, בהנהלות בתי חולים ועוד, וכן מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב. בשגרה היא משמשת כיו"ר המפעל שהיא ואחיה, מנהלו, ירשו מאביהם, העוסק בהשקיה ובטכנולוגיות מים. בפברואר מונתה לסגנית נשיא התאחדות התעשיינים.  "אני מאוד אוהבת מה שאני עושה היום", היא אומרת. "אם בהתחלה עוד רציתי לחזור לכנסת, גיליתי שאני יכולה לעזור לאנשים גם מחוץ לכנסת. אני כל היום מטפלת בפניות, ורואה את עצמי שליחת ציבור".

חברי המפלגה שלך, עמיר פרץ ואיציק שמולי, נכנסו לממשלה, אבל מרב מיכאלי בחרה להישאר בחוץ. מה חשבת על ההחלטה הזו?
"אי אפשר להתנאות במפלגה דמוקרטית ולא לקבל את ההחלטות הדמוקרטיות שלה", משיבה נחמיאס־ורבין, אך לצד הביקורת מנסה כדרכה גם לגלות הבנה. "אני יודעת שקשה להיכנס לממשלה אחרי שהתחייבת שלא להיכנס אליה, אבל אף אחד לא חזה את הקורונה, ומערכת בחירות רביעית נראתה חזון אימים. היא עדיין נראית, ומי שמושך אליה כעת הוא לצערי ראש הממשלה".

האיום המרכזי כעת על יציבות הממשלה הוא שאלת התקציב, חד־שנתי או דו־שנתי. מה דעתך?
"נתניהו הלך מבחירה ומהאינטרסים שלו לבחירות שלוש פעמים. חוסר יציבות פוליטי גם משפיע על הדירוג של ישראל, אז למה כל הזמן הוא מרעיד את הקרקע? אתם כבר בתוך הממשלה, תסתכלו על האנשים ששלחו אתכם".

איך הממשלה מתמודדת עם הקורונה מבחינה כלכלית?
"הפקידות באוצר הייתה צריכה להסתכל בנדיבות על ההשלכות של המצב. אם היו יותר נדיבים באפריל, אנשים לא היו נדחפים לצאת מהר מהסגר ולחוסר יכולת לשלם על משכנתאות. הייאוש הוא הדבר הכי מפחיד במשבר הזה".

כסגנית נשיא התאחדות התעשיינים, נחמיאס־ורבין מבקרת את התנגדות פקידי האוצר להכללת סעיף רכש גומלין במכרזי מדינה. מדובר בסעיף המחייב חברות זרות הזוכות במכרזים, לבצע בישראל רכש או השקעה חוזרת. "ישראל הולכת לאבד תשעה מיליארד שקלים של התעשייה הישראלית", היא אומרת. "כל הממשלות בעולם מחזקות את הכלכלה המקומית, כולם מבינים שהגלובליזציה כפי שהכרנו אותה איננה עוד. אין כלכלה בעולם שמוותרת על רכש הגומלין הזה".

כולם מתגוננים

פרצת בבכי כשמפלגת העבודה הייתה בדרך לאחוז החסימה, היום היא לא עוברת בכלל בסקרים.
"ניסיתי להזהיר שזה הולך לקרות. הבנתי את התהליכים, ושחלק גדול מרגישים מנותקים ממנה. הייתה מנהיגות שהעדיפה לעצום עיניים ולדבר רק על 'אני'. בעיניי מה שחשוב זה הערכים של המפלגה, שיישארו בסוף כשתיווצר קונסטלציה של שיתוף בין העבודה לכחול לבן. אני מקווה שיהיו גם דמויות שיחזרו כמו ציפי לבני. אנחנו צריכים אותה יותר משהיא צריכה אותנו. עבדתי איתה ארבע שנים, ואני חושבת שהיא מהמפוארות בבנות ישראל".

מחנה השלום נעלם. מפלגות השמאל לא מצליחות לשרוד אלא רק מפלגות מרכז.
"הציבור הימני גדול יותר מבחינה מספרית. הייתה השפעה גדולה לשתי תופעות. אחת, אותה האשמה קולקטיבית נגד השמאל שהוא בוגד, אז אנשים לא רוצים להיות מזוהים עם השמאל. אני למשל מאוד הערכתי את בנט שהוקיע את בן־גביר. אני זוכרת שבבחירות 2015 היינו בודקים כל בוקר אם אנחנו נתפסים יותר מרכז או יותר שמאל, כדי להביא כמה שיותר בוחרי מרכז. והדבר השני שאי־אפשר לברוח ממנו, שזה מחנה אוטואימוני שמחסל את המנהיגים שלו. זה היה ככה עם לבני ועם הרצוג, וככה עושים עכשיו לגנץ. מיד מחפשים את הבא בתור. בין מנהיג לציבור שהולך אחריו, צריכה להיות ברית שדומה לנישואים. המרכז־שמאל היה צריך להתחתן עם בוז'י להרבה שנים".

ואולי גם הדרך לא מוֹכרת.
"החרדים, שפעם הזיהוי שלהם בעניין הזה היה יותר מטושטש, היום מזוהים יותר עם הימין. מנהיגי החצרות היו מחוברים לרבין. זה תהליך שלא כולו רק אידיאולוגי. הימין התגונן מפני האשמה קולקטיבית ברצח רבין, ואני מתגוננת מפני האשמה שכל השמאל הוא בוגד. צריך למצוא את הדרך לעשות ריסטארט, ואם צריך לצום,, אז אני אצום בשביל זה. שלא תהיה בינינו תודעת אויב, אלא תודעת אוהב".