המיזם "מיעוט ועוד מיעוט שווה" נולד במפגש בין שתי נשים. האחת חרדית, חני זיסמן, מנהלת המחלקה החרדית ב'גשר' והשניה מיכל אברה, מנכ"לית עמותת פידל, יוצאת העדה האתיופית. "נפגשנו במהלך קורס של גשר. גילינו כי התקשורת בינינו מורכבת וקשה יותר מהתקשורת עם כל אחד ואחת אחרת בקבוצה והבנו שיכול להיות איגום משאבים ולמידה הדדית משותפת בין נשים משתי אוכלוסיות גיוון שלא מדברות זו עם זו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאה שנים להסכם שכונן את המזרח התיכון המודרני
– שופטי העליון ידונו: האם להתערב בהסכמים פוליטיים
– נישואים בבני אדם: האדמו"ר מבעלזא לוקח מנהיגות לטוב או לרע
מה בעצם הייתה המטרה?
"להפגיש בין שתי האוכלוסיות ולהתחיל להניע תהליך של הפסקת הישענות של אוכלוסיות מיעוט על חברת הרוב, על ידי חיבור בין שתי אוכלוסיות מיעוט לטובת מפגש מפרה ומעצים וחלוקת ידע. מעבר לכך היה חשוב לנו לקדם את הפחתת הגזענות והתפיסה הסטריאוטיפית בשתי חברות מיעוט. גם בחברה החרדית וגם בזו האתיופית יש ציפייה להכלה וקבלה על ידי חברת הרוב בעוד ביניהן חסרה קבלה והכלה כזו, בהתייחס לאישיו המרכזי בין שתי החברות הגורם לעוינות וחשדנות – הממסד ההלכתי והכרה ביהדות יוצאי אתיופיה".
אל הקבוצה, שהתקיימה כמקובל בימים אלו במפגשי זום, הוזמנו נשים פורצות דרך משתי החברות. המיזם התקיים בשיתוף פעולה של עמותת גשר, פידל ומרכז ספיר לתרבות יהודית.
פנטנש טבג'ה, מרכזת בכירה בתחום קידום בריאות מחלות זיהומיות במשרד הבריאות, עלתה לארץ בגיל 15 מאתיופיה. "אני מכירה את המגזר דרך העבודה שלי במשרד הבריאות, ובכל זאת שמחתי להכיר נשים פורצות דרך משני המגזרים", היא אומרת. "בשתי האוכלוסיות נשים הן המובילות. הן פורצות דרך. העלנו הרבה רעיונות יחד שיכולים לקדם את שני המגזרים. הפתיעה אותי הפתיחות שבה נוצרו הקשרים, הרגשנו כאילו אנחנו מכירות שנים כי אנחנו חולקות הרבה דברים משותפים. בסופו של דבר שני המגזרים רוצים להשתלב כמה שיותר ולתרום במדינה מבלי לוות על הערכים שלהם".
אחת המשתתפות, דינה טורנהיים, יועצת זוגית, מרצה ואשת תקשורת המשתייכת לחסידות חב"ד מספרת כי לא פעם היא משתתפת בפאנלים ומייצגת את המגזר החרדי, כאשר בדרך כלל היא נמצאת במיעוט מול נציגים מהחברה החילונית.
"כאשר הציעו לי להשתתף בתוכנית הזאת, זה הרגיש לי טוויסט בעלילה. עד היום חשתי מקרוב את האפקט שיש למפגש של מיעוט מול רוב. עניין אותי לבדוק מקרוב את האפקט שיכול להיות למפגש של מיעוט מול מיעוט, או יותר מדוייק מיעוט ועוד מיעוט. רציתי לבדוק עד כמה זה יכול להיות שווה ומעצים. סקרן אותי לדעת מה והאם ניתן לעשות, לפעול ולדייק יחד, כדי שהמאזן של המפגש המשותף מול חברת הרוב ישתנה. במקום מיעוט מול רוב, נהיה שני מיעוטים מול רוב וזו עוצמה אחרת לחלוטין".
טורנהיים, תושבת לוד, מספרת כי רבים מתושבי עירה הם יוצאי אתיופיה, ובכל זאת לא הכירה אותם די מקרוב. " אני מודה שההשתתפות בתוכנית, שינתה לי לגמרי את ההסתכלות על נשים אתיופיות. עד התוכנית לא חשבתי שהן כל כך עוצמתיות ומשפיעות. נדהמתי לגלות נשים שממש עומדות בחוד החנית של הקהילה שלהן, ופועלות להוביל אותה למקום טוב יותר".
מצאת דימיון בין שתי האוכלוסיות?
"גם האישה האתיופית וגם האישה החרדית מתוייגות ישר כאשר רואים אותן, מעצם הנראות השונה שלהן, לכן שתיהן מתמודדות יום יום עם ההשלכות של התיוג הזה. הן נתפסות כנשים מוחלשות ואומללות, שלא חושבות באופן עצמאי. לשתיהן מאד חשוב לשמר את המוסד המשפחתי, הזוגיות והאמהות.לשתיהן חשוב החיבור לדורות הקודמים. הן רואות את עצמן חלק אחד משרשרת גדולה, שחשוב מאד לשמר ולהמשיך אותה".
ומה שונה?
"אני חושבת שהכינוי "יוצאי אתיופיה", מסביר את ההבדל המהותי בין החברה החרדית לעדה האתיופית. החרדה הכי גדולה של חרדים זה להיקרא "יוצאי החברה החרדית". אצל חרדים, ההיבדלות היא ערך עליון, שבעיניהם מחזיק ומשמר את החרדיות שלהם. השילוב שלהם הוא בעיקר תעסוקתי, כאשר השאלה הגדולה שמעסיקה ומהדהדת היא, איך לעשות זאת תוך כדי שימור זהות חרדית חזקה? את יוצאי העדה האתיופית, זה הרבה פחות מפחיד. הם רוצים להשתלב לא רק תעסוקתית, אלא גם תרבותית".
מה לקחת איתך מהמפגשים הללו?
"שצריך לצאת זו להגנתה של זו. באירוע בו יש אכיפה בררנית ושיטור יתר כלפי יוצאי אתיופיה, החרדים צריכים להצטרף ולזעוק את זעקתם. כך גם במקרה הפוך. עכשיו בתקופת הקורונה שהפכו את החרדים לקבוצה של מפיצי מחלות, יוצאי אתיופיה צריכים לצאת להגנתם ולזעוק את זעקתם, כנגד ההכללות הגסות כלפי ציבור שלם. דבר זה יכול לקרב. ולייצר אמון בין האוכלוסיות.
אחרי שיצרנו תשתית של אמון הדדי, עוזרים אחת לשנייה להשתלב בעולם התעסוקה בתפקידים בכירים. כשכל אוכלוסייה מנסה להשתלב לבד, זה לא מספיק. כששתי אוכלוסיות מסייעות אחת לשנייה, זה יעיל ואפקטיבי הרבה יותר. כדאי מאד גם לקדם תוכנית טלויזיה או רדיו בהגשה זוגית של אתיופית וחרדית. זו יכולה להיות פלטפורמה מצוינת, שתחזק את מעמד המיעוטים כאן במדינה, תשמיע את קולן במרחב הציבורי ותייצר מאזן קצת אחר".
יעל אלחרר, מנהלת תחום תקציב וממונת גיוון התעסוקתי במכון הגאולוגי, חרדית תושבת בית שמש, הגיעה לקבוצה אחרי הכרות מוקדמת עם בנות העדה האתיופית, אך יחד עם למדה במסגרת הקבוצה להכיר אותן באופן עמוק ושונה. "הכרות היא הבסיס להכל, זה דבר הכרחי כדי לקדם שינוי", היא אומרת.
אלחרר מצביעה על קווים משותפים בין שני סוגי האוכלוסייה. "אנחנו מיעוטים, אנחנו חווים אפליה בתחומים שונים, מתמודדות עם תיוגים. שני סוגי האוכלוסיה כקבוצה מתמודדים עם המקום שאנחנו סוחבות אחרינו את המגזר שלנו ולא עומדות בפני עצמנו. דבר נוסף משותף הוא שבשני סוגי האוכלוסיה הנשים מאד דומיננטיות, ואנחנו רואים אקטיביזם מאד חזק בשני המגזרים".
מה גילית על אוכלוסיית הנשים יוצאות אתיופיה שלא ידעת?
"למדתי על בעיות שונות של האוכלוסייה האתיופית. למשל סוגיות בריאותיות שמעסיקות אותן. פגשתי נשים עם הרבה צניעות, הרבה כבוד לאחר. נשים שעסוקות פחות בלדבר ולהיות עסוקות בפרזנטציה, אלא יותר בעשייה. חלקן נשים שלא יודעות לשווק את עצמן ועושות דברים מדהימים".
