אלו היו שלושה ימים ארוכים ומטלטלים עבור ארבעה־עשר הרופאים והאחיות שישבו במרפסת המלון בהרצליה. לראשונה מזה חמישה חודשים התאפשר להם להציץ לתוך נפשם ולהתמודד עם החוויה החריגה שעברו במחלקות הסגורות, כשלגופם החליפות האטומות. המפגש המדובר שהתקיים בתחילת החודש היה ראשון מסוגו בישראל, והשתתפו בו אנשי צוות ממחלקת הקורונה בבית החולים שערי צדק בירושלים. צוותים רפואיים נוספים, ממחלקות הקורונה בבתי החולים בישראל, צפויים לעבור אותו בקרוב. המטרה: לאפשר להם לעבד את התחושות והמראות, ולהעניק להם כלים להתמודדות עם העבודה שעוד נכונה להם נוכח גל התחלואה השני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זיהוי מהיר ותקיפה הגנתית: ישראל הפכה למעצמת סייבר
– "הכנסת היא המקום הכי חשוב לדמוקרטיה, וגם הכי מסורס"
– הפכים משלימים: ג'ו ביידן בחר בכל מי שהוא לא
"זר לא יבין", היה המשפט שחזר בשיחותיי עם משתתפי הקבוצה, רופאים ורופאות, אחים ואחיות. חלקם בעלי ניסיון רב שנים, אחרים סיימו לא מכבר את לימודי הרפואה או הסיעוד. מתברר שגם עבור רופאים מנוסים שראו דבר או שניים בחייהם, ההתמודדות עם נגיף הקורונה הייתה ייחודית ויצרה משא רגשי שהם ביקשו כעת לפתוח ולפרק.
זוהי סדנה ראשונה מסוגה בישראל ואולי בעולם, המונחית בידי אנשי מקצוע בתחום ההתמודדות עם טראומה ופוסט־טראומה מסוגים שונים. היא פותחה במכון מטיב, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה, שהוקם בירושלים בשנת 1989 על ידי פרופ' דני ברום. במקרה הזה אכן לא מדובר בטראומה כהגדרתה הפסיכולוגית, ובכל זאת, עיבוד ופורקן של קשת התחושות עשויים להקל מאוד על אנשי הרפואה שהתמודדו בחזית הקורונה ולסייע להם בהמשך.
"עברנו משהו שאני לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה, קשה לי להסביר", אומרת אושרת חכימי, שהייתה האחות הראשית במחלקת הקורונה בשערי צדק. במשך שלושה חודשים עבדה חכימי במחלקה, ועד הסדנה המשותפת עם חבריה מבית החולים, לא שיתפה איש בחוויות המורכבות. "עשרים שנה אני אחות, וכמה שחשבתי שראיתי והיה נדמה לי שהתמודדתי עם כל סוגי הלחצים והעומסים, זה לא קרוב למה שקרה מאחורי הדלתות האטומות של מחלקת הקורונה. עמדנו בחזית הטיפול בחולים תחת הלא נודע, ועם כל האתגרים מול החולים הקשים והגוססים. לא ידענו כיצד לטפל במחלה הקשה הזאת, וחששנו כל כך להידבק ולסכן את עצמנו ובני משפחתנו".
אבל יותר מכול, מתארת חכימי, בלט הקושי לעמוד לצד החולים ברגעי חייהם האחרונים, "כשבני משפחתם האוהבים והכואבים רחוקים מהם כל כך. מצאתי את עצמי עומדת ליד מיטתם וקוראת איתם וידוי ושמע ישראל, לפני שהמוניטור מצפצף ומבשר על מותם".
מחלקת הקורונה בשערי צדק הייתה הראשונה שנפתחה בבירה, ואליה פונו החולים הראשונים בעיר. בהמשך, עם התגברות התחלואה, נפתחו בשערי צדק עוד שבע מחלקות דומות, וגם הן התמלאו. בסך הכול טופלו בבית החולים יותר מ־700 חולים במצב קל עד קשה, מהם נפטרו כשלושים.
הפחד לא שיתק
בדומה לחכימי, גם אנשי רפואה נוספים בקבוצה תיארו באוזניי את רגעי המוות של החולים כרגעים הקשים במיוחד שגם הם עצמם חוו. ראשון הנפטרים מקורונה בישראל, בשלהי חודש מרץ, היה אריה אבן ז"ל (88), שורד שואה, שנפטר בערב שבת בשערי צדק, בעוד בני משפחתו מסוגרים ומבודדים בביתם. הרופא האחראי במחלקה היה ד"ר בשאר פתיחה, מומחה לרפואה פנימית.
"יש לי ותק של ארבע שנים בבית החולים וחוויתי המון פטירות, אבל האירוע הזה היה שונה מכל מה שהכרתי", מספר ד"ר פתיחה. "אפילו ברמה הטכנית, לא ידענו מה לעשות עם הנפטר אחרי מותו. איך מטפלים בגופו, איך מודיעים למשפחה שלא נמצאת כאן ולא יכולה להיפרד ממנו ולראות אותו. אני חושב שרק בסדנה יכולתי לדבר על זה בפעם הראשונה, ולשמוע גם מהחברים שלי למחלקה איך הם ראו את המציאות והתמודדו איתה בינם לבין עצמם.
"יש כאלה שלא סיפרו למשפחה שהם עבדו במחלקות הקורונה, כי לא רצו להדאיג אותם. היו רופאים שלא היה להם בית לחזור אליו"
"החוויות שעברנו במחלקת הקורונה, בוודאות ישאירו בנו צלקות. לחמנו בשדה קרב נגד אויב בלתי מוכר, שלא ידענו עליו דבר. כל פטירה הייתה קשה לנו כמו כישלון אישי. מוות בכלל זה אירוע טרגי, אבל מוות מקורונה זה משהו שאי־אפשר לתאר במילים. במקרים רבים לא יכולנו לפגוש את בני המשפחות של החולים והנפטרים ולדבר איתם פנים אל פנים, כי הם עצמם היו בבידוד לאחר שנחשפו לחולה שמאושפז אצלנו.
"מחלקת הקורונה זו מחלקה של בדידות", ממשיך ד"ר פתיחה. "רק אחרי שבועות ארוכים 'העזו' במחלקות להכניס בן משפחה להיפרד. בהתחלה, מתוך רצון להגן על הצוותים הרפואיים, גם אנחנו לא יכולנו להיכנס כמעט אל המחלקה, והיינו מתקשרים עם המטופלים בשיחות וידאו. עם כל החמלה שניסינו להפגין כלפיהם, זה מאוד קשה בלי המגע האנושי והקרבה. גם היום, כשאנחנו מגיעים אל החולים עם החליפות האטומות שנראות כמו חליפות חלל, הם לא רואים את הפנים שלנו, לא את שפת הגוף ולא את החיוך. קשה למחוק מהראש את הבהלה שאחזה בכמה מהחולים כשראו אותנו, בטח בקשישים דמנטיים שלא מבינים מי האדם הזר שמטפל בהם. התגובות שלהם היו מבוהלות ומלאות פחד".
ד"ר משה גרינברגר, מומחה ברפואה פנימית שגויס למחלקת הקורונה בשערי צדק בגל הראשון, מעריך כי ייקרא שוב לדגל המאבק בנגיף. "אני מקווה שההתמודדות החוזרת תהיה פשוטה יותר", הוא אומר. אני מבקש ממנו לחזור ולתאר את הימים הראשונים של הקורונה, כאשר חוסר הוודאות היה גדול מאוד, וטרם גובשו נהלים ברורים.
מדבריו עולה כי בימיהן הראשונים של מחלקות הקורונה, כאשר גם הרופאים לא ידעו הרבה על הנגיף ועל ההתמגנות מפניו, הוא ועמיתיו פעלו בחשש ובתודעה של סיכון חיים. "לא ידענו אם המיגון שלבשנו באמת יגן עלינו", הוא מספר. "שמענו כל הזמן דיווחים מאיטליה ומארה"ב שרופאים נדבקים בקורונה ומתים בעשרות. זו הייתה תחושה מפורשת ונוכחת של סכנת חיים גם עבורנו. ראינו אנשים מתים ממחלה שלא ידענו איך לטפל בה. מצאתי את עצמי לא אחת עטוי ב'חליפת החלל' ומחזיק יד לחולים גוססים. היו גם לא מעט דילמות אתיות. נכון שבמיוחד אנחנו, הרופאים בבתי החולים, חיים את האקסטרים, וכל מי שעובד בחדר מיון מכיר את האתגרים והלחצים שאנחנו מתמודדים איתם, אבל תמיד יש לנו הוראות, נהלים, אמצעים ודרכים לטפל בחולים. פתאום מצאנו את עצמנו מוגבלים מאוד, ואולי אפילו הרגשנו בסכנה קיומית".
גם מיכל גריבסקי, אחות צעירה שסיימה לפני כשנתיים את לימודי ההסמכה בסיעוד, מתארת את החוויה במחלקות הקורונה כ"מפחידה". "ראינו מה קורה באיטליה ואת כמויות המוות והתחלואה, וידענו שזה עלול לפגוש אותנו בישראל ואף אחד לא רוצה להגיע לזה. פחד זו לא מילה פסולה, אבל מצד שני הוא בפירוש לא שיתק אותנו כי היינו חייבים לעסוק כל הזמן בפרקטיקה של הטיפול בחולי הקורונה, שנכתבה תוך כדי עבודה".
לתת לגיטימציה לקושי
על ניווט הסדנה והמפגשים הטיפוליים, שהתקיימו לפני כשבועיים, היו אמונים שניים: דליה עמית זיוון, עובדת סוציאלית קלינית ומומחית לטיפול בטראומה, ולצידה יואל ורדי, פסיכולוג קליני ומנהל המרפאה של מרכז מטיב.
הסדנה הייחודית מתקיימת בשלוש פעימות שאינן שוות באורכן, מסבירה זיוון. "תחילה ערכנו עם המשתתפים מפגש היכרות בן שלוש שעות בבית החולים, בסביבה הטבעית שלהם. בהמשך נפגשנו לחלק העיקרי, כמעט שלושה ימים של סדנה אינטנסיבית בבית מלון בתנאים מפנקים. השבוע שבנו למפגש מסכם, לראות מה שלומם ולשמוע את תחושותיהם בעקבות החוויה שעברו איתנו".
לדברי זיוון, "חוויית ה'לגיטימציה' לקושי ולרגשות בכלל לא מוכרת בסביבת העבודה הרפואית, כי כאנשים שעוסקים בהצלת חיים, המשימה שעומדת כל העת לנגד עיניהם היא תפקוד מלא והספקים. אין להם כמעט הזדמנות לעצור ולשמוע, לדבר, לשתף ואף לעודד. מהניסיון שלנו בטיפול בחיילים, בנפגעי פעולות איבה ובאירועי טראומה נוספים, הבנו שאירוע כזה עלול בהחלט להשאיר צלקות בקרב הצוותים הרפואיים. המטרה שלנו היא לאפשר לצוותים שנחשפו למצבי טראומה ולחץ, לעבד את החוויות שעברו, ולתת להם כלים להתמודדות עתידית ככל שהמגפה מתמשכת והמציאות עלולה להחריף יותר. אנחנו מנסים גם לאתר ולזהות כאלה שזולגים לקצה וזקוקים לטיפול ולסיוע נפשי. זו לא קבוצה טיפולית ממוקדת, אלא סדנה שנועדה לאפשר בניית חוסן ועיבוד האירועים". הסדנה מועברת לצוותים הרפואיים ללא תשלום, וזאת בזכות תרומה ייעודית.
ביומה הראשון של הסדנה יצרו המשתתפים ציר זמן, מהחולה הראשון שאושפז במחלקה החדשה, דרך הנפטר הראשון ופתיחת המחלקות הנוספות. כל אחד מהנוכחים סימֵן היכן הצטרף לציר הזמן הזה, ואיפה היו הנקודות הקשות ביותר מבחינתו. "זה אִפשר להם לראשונה ליצור סיפור רציף עם היגיון והתחלה וסוף, וזה מאוד עוזר בבניית הנרטיב של מה שעברו", מסבירה זיוון.
לאחר שכל משתתף הצביע על נקודה בציר הזמן שבה התמודד עם אירוע קשה במיוחד, הוא התבקש גם ליצור איור אישי שמבטא את הקושי הזה. "פתאום כל המשתתפים גילו שהדאגות והפחדים האישיים לא היו רק שלהם אלא גם של חבריהם. יש כאלה שהתברר שהם לא סיפרו למשפחות שלהם שהם עבדו במחלקות הקורונה, כי לא רצו להדאיג אותם. לראשונה, במרפסת המלון על שפת הים ובאווירה רגועה ותומכת, הם הרגישו שמישהו מבין אותם".
רבים מהנוכחים, מספרת זיוון, חשפו במפגשים תחושות אשמה וקושי על כך שלא היה באפשרותם להעניק לנפטרים ולבני משפחותיהם את הכבוד והיחס הראויים. הרופאים והאחיות עבדו אמנם זה לצד זה אבל חשו בודדים במידה רבה גם בין חבריהם לצוות, שכן מלבד הריחוק הפיזי, היה גם ריחוק נפשי כתוצאה מכך שמחלקות הקורונה הוקמו בחופזה והושאלו אליהן אנשי צוות ממחלקות שונות, שלרוב לא הכירו זה את זה קודם לכן.
נושא מעיק נוסף שנפתח בסדנה הוא התחושות שביטאו כמה מהמשתתפים בנוגע לתגובות בעולם שבחוץ. לדבריהם, הם הבחינו בחשש והתרחקות מהם בגלל עבודתם במחלקות הקורונה. "כמה מהם תיארו סיטואציות קשות, שלא היה להם בית לחזור אליו, והם היו צריכים להתגלגל בין דירות ולמצוא פתרונות, כי כולם מתרחקים מהם. אלה גיבורי השעה, שלקחו על עצמם את המשימה הלאומית. חיילים זקוקים לעורף ולתחושה שמאמינים בהם ולא חוששים מהם. אז נכון שמחאו להם כפיים במרפסות, אבל ההתמודדות של הלוחמים בקו הראשון עם חולי הקורונה הייתה קשה מאוד. התחושה שכל הזמן צפה ועלתה, הייתה זעקה ש'לאף אחד אין מושג מה עברנו שם'".
הגב הציבורי נחלש
ד"ר משה גרינברגר משוכנע כי אחרי הסדנה יחזור לבית החולים בצורה שונה. "הבנתי שאני לא לבד בחוויות האלה, וכולנו חלק מזה. עד כה לא ידענו את מי לשתף ואיך, כי זה היה נראה חסר טעם. לא המשפחה ולא הקרובים ביותר יבינו על מה אני מדבר, וקשה לי להסביר גם לך. זה כמו במלחמה, שרק החבר'ה שלך מהפלוגה יודעים ומבינים מה שעברתם בקרבות כתף לצד כתף. גם המדריכים עצמם, דליה ויואל, הבינו בשלב מסוים שגם הם לומדים פה על חוויה חדשה, ולקח להם זמן לחוש זאת".
ד"ר גרינברגר מכיר את הטענות שהקורונה פוגעת בעיקר בקשישים ובעלי מחלות רקע, ולפיכך יש להתמקד במניעת הפגיעה בכלכלה. הוא מתקשה לקבל את הקולות הללו. "זה כל כך מכעיס שיש שמקבלים את המוות של חולי קורונה עם התווית 'מחלות רקע' בהבנה. מחלת רקע זה לא גזר דין מוות, אדם עם סוכרת הוא לא אדם שמגיע לו למות. יותר מחצי מהאוכלוסייה הם עם מחלות רקע שנחשבות לגורם סיכון בקורונה. בישראל משקיעים מיליארדי שקלים בטיפול רפואי אפילו בזקנים דמנטיים בני 95 עם איכות חיים אפס, כי אלה הערכים שלנו. כאשר מדובר באדם עם בעיות נוספות, הקורונה הופכת את הטיפול כולו למסובך ומסורבל יותר. גם ההליכים הרפואיים האחרים נעשים כולם בחליפות מיגון. בנוסף, זו מחלה שקוטלת גם אנשים צעירים ללא אבחנה, ואין לנו טיפול יעיל עבורה".
היחס הציבורי לקורונה עבר תמורה בין הגל הראשון לשני. ד"ר גרינברגר מביט על השינוי הזה בעין ביקורתית. "כואב לי שמשהו 'נדפק' במערכת הערכים שלנו", הוא אומר. "בגל הראשון, בחודשים מרץ־אפריל, הקורונה הייתה בפרונט של מערכת הבריאות. כל הזמן גילו עניין בתקשורת וסיפרו כמה חולים התאשפזו. אזרחים מכל רחבי המדינה שלחו לנו פיצות. עם הזמן הבינו במערכת הבריאות שזה לא טוב לדבר על קורונה, כי זה פוגע בכלכלת הבריאות. בתי החולים הפסידו מאות מיליונים מפעולות אלקטיביות שבוטלו, ומחולים שלא הגיעו לטיפולים בשל הפחד מהקורונה. משהו פה השתנה, הלך הרוח בציבור השתנה, ויש תחושה שגם אם ההתלכדות והאחדות בגל הראשון היו נחמדים מאוד, 'מיצינו את הקטע' וכעת מה עם החיים עצמם והכלכלה. אלה טענות לגיטימיות, אבל עם כל הצעקה המוצדקת וההפגנות ההמוניות שאני רואה כאן בירושלים, כשאני הולך ברחוב אני עד לכך שרבים בציבור כבר לא עושים את מינימום המאמץ כדי שנוכל לעצור את הקורונה.
"כל אדם שני שאני רואה מולי ברחוב הולך בלי מסכה על האף והפה כמו שצריך. הוכח שזו הפעולה המניעתית הכי בסיסית, ואנשים לא מצייתים ולא נשמעים לצו הערבות ההדדית. אני לא מבין את זה. אדם מתלונן שאיבד את פרנסתו כי סגרו לו את אולם האירועים או את המלון שבו עבד, איך הוא יכול להתלונן אם הוא לא מקפיד על מסכה שתעצור את הקורונה ותאפשר את פתיחת המסחר מחדש? אני מרגיש שאנחנו, הצוותים הרפואיים ואולי כל מערכת הבריאות, מקבלים פחות גב ציבורי הפעם. בגל הראשון כולם היו מאחורינו. עכשיו אנחנו נחשבים אלו ש'מציקים עם הקורונה', ולא רוצים כבר לשמוע אותנו".
