חודשים אחדים חלפו מפרוץ נגיף הקורונה ולמדנו עליו לא מעט, אבל עדיין ישנם דברים רבים שאיננו יודעים על אופיו ונזקיו. בבתי החולים מתמקדים מטבע הדברים בחולים שמצבם קשה כדי למנוע ממערכת הבריאות לקרוס, אך ככל שעובר הזמן מתברר שגם אלה שנמצאים מתחת לרדאר סובלים מהשפעות ארוכות טווח. צעירים ובריאים שכבר החלימו מהנגיף חווים כעת תשישות מתמשכת, והשפעות נוירולוגיות שטיבן עדיין אינו ידוע. כשהתמקדנו במאות המונשמים, פספסנו עשרות אלפים שאולי נותרו עם פגיעה קשה וכרונית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אלפי פצצות, מאות טילי נ"מ: נתוני התקיפות בסוריה נחשפים
– "הרחובות שממו פרט למתים": 75 שנה להפצצת הירושימה
– איש צבא לבנון לשעבר הצטרף למוחים – ונעלם
ההשפעות החברתיות והכלכליות של הנגיף, הן בעלות אופי חמקמק דומה. כשהדיון והטיפול מתרכזים בעסקים הקורסים, קל להניח בצד קבוצה שחשבנו שהיא מסתדרת: המובטלים. הממשלה האריכה את הזכאות לדמי אבטלה עד יוני 2021, אבל אם נחשוב שבכך נפתרה בעיית האבטלה, נתעלם מפצצה מתקתקת שיהיה הרבה יותר קשה לנטרל.
אבטלה היא תופעה חברתית קשה, עם השלכות פסיכולוגיות וכלכליות למובטלים. שיעור אבטלה גבוה גורר הוצאות ממשלתיות ניכרות, ומוריד את רמת הייצור במשק ואת הכנסות המדינה. אבטלה ממושכת וכרונית היא כבר בעיה חמורה במיוחד. אנשים שנותרים מחוץ למעגל התעסוקה פרק זמן ארוך מאבדים ניסיון חשוב וכישורים, ומעסיקים נמנעים מהעסקתם. אם מדובר בצעירים שרק התחילו את צעדיהם בעולם העבודה, עלולות להיות לכך השלכות ארוכות טווח על הכנסתם העתידית ועל חסכונותיהם לימי הזקנה.
רמות האבטלה בישראל נותרו גבוהות למרות הורדת חלק ניכר מההגבלות על הכלכלה, ועל אף שורה של צעדים שנקטה הממשלה כדי להורידן. בעוד על הפסדים של עסקים אפשר לגשר באמצעות אשראי והלוואות בערבות ממשלתית, או לכסות חלקית במענקים, אבטלה היא תופעה חמקמקה יותר. ככל שהאבטלה הגבוהה מתמשכת קשה מאוד לצמצם אותה, וההשלכות למשק אדירות.
למרבה ההפתעה, אחת הבעיות המרכזיות היא שלא ידוע כמה מובטלים יש באמת בישראל כרגע. התקשורת מדווחת על מיליון מובטלים, שהם יותר מ־20 אחוזים מכוח העבודה בישראל, אבל המספר הזה איננו מדויק. שיעור האבטלה הרשמי של מדינת ישראל הוא השיעור שמדווחת עליו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והיא מדווחת על כ־210 אלף מובטלים, שהם כ־5.2 אחוזים מכוח העבודה – בסך הכול עלייה של אחוז וחצי מאז תחילת הקורונה. אז מהיכן מגיע הנתון של מיליון מובטלים שאנו שומעים כל־כך הרבה?
שירות התעסוקה מפרסם נתונים יומיים על מספר "דורשי העבודה" שנרשמו אצלו, והוא מדווח על כ־880 אלף דורשי עבודה. הנתון הזה מטבעו גבוה בהרבה מזה של הלמ"ס, מכיוון שהוא כולל כל מי שנרשם כדורש עבודה, וכולל גם עובדים בחופשה ללא תשלום. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המחויבת בתקן בינלאומי, לא מחשיבים כמובן מי שמצוי בחופשה (בתשלום או שלא) כמובטל, וזהו עיקר הפער. מתוך אותם 880 אלף דורשי עבודה, כ־570 אלף הם עובדים בחל"ת.
אבל אפילו הפער הזה לא נותן תמונה מדויקת. מאז פרוץ משבר הקורונה אוספים בלמ"ס גם את הנתונים הללו, ושם מדווחים על כ־214 אלף איש שנעדרו מעבודתם מסיבות הקשורות לנגיף, או כאלה שמקום עבודתם נסגר בגלל הקורונה. בשקלול של כל הקבוצות – מובטלים, חל"ת, מפוטרים ועצמאים שאינם עובדים – בסך הכול מדווח על שיעור של 12.3 אחוזים מכוח העבודה שאינם מועסקים כרגע. הנתון הרלוונטי השלישי הוא של המוסד לביטוח לאומי, שמעביר לזכאים את דמי האבטלה. כרגע מדינת ישראל משלמת דמי אבטלה לכ־502 אלף מובטלים, נתון קרוב יותר לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאשר לזה של שירות התעסוקה.
לבליל הנתונים הללו יש משמעות גם לשאלת הפתרונות למשבר התעסוקה: אם מדינת ישראל לא יודעת להגיד מיהם המובטלים, מהם המאפיינים התעסוקתיים והדמוגרפיים שלהם, ואפילו כמה כאלה ישנם בישראל, היא תתקשה לייצר פתרונות מתאימים. גם לשם כך מינה ראש הממשלה בימים האחרונים צוות מנכ"לים בכיר, שיגבש את מדיניות ישראל לנוכח משבר התעסוקה. אחת ממטרותיו היא לבדוק את הנתונים המתקבלים מכל הגופים המקצועיים, לשקלל אותם ולייצר תמונת מצב עדכנית.
יושבים על הגדר
כשמסתכלים היטב על הנתונים מבינים דבר נוסף: המדיניות שהופעלה עד כה פשוט לא עובדת. כחצי מיליון עובדים בישראל נמצאים בחופשה ללא תשלום כבר חודשים ארוכים, וגורלם עדיין לוט בערפל. מנגנון החל"ת היה פתרון ישים ונגיש שהעניק לעסקים מרווח נשימה בתקופת הסגר. עם הטלת המגבלות על המשק התבקשו עסקים רבים לסגור את שעריהם או נאלצו לצמצם משמעותית את פעילותם, וחלקם הגדול היו כנראה מפטרים מרבית מעובדיהם.
כדי להימנע מכך, הציעה המדינה פתרון זמני: אפשרות להוציא עובדים לחופשה ללא תשלום לכמה חודשים, והתחייבות לשלם לעובדים הללו דמי אבטלה כאילו פוטרו. כך נחסכה מעסקים אחת ההוצאות הגדולות שלהם – שכר העובדים – תוך שהעובדים עצמם מקבלים דמי מחיה. זוהי אסטרטגיה לא מושלמת אבל נכונה אם צופים הפסקה זמנית בפעילות העסקית, שאחריה חוזרים לפעילות נמרצת. אלא שחודשים ארוכים עוברים, וחלק ניכר מהעובדים הללו לא חזרו מחל"תם, ורבים אחרים יוצאים לחל"ת מדי יום ביומו.
בינתיים התגלו מגרעות רבות במנגנון הזה. ראשית, הוא לא מאפשר גמישות. עסקים נאלצים לבחור בין שתי אפשרויות: להוציא עובדים לחופשה ללא תשלום, או להעסיק אותם בהיקף גבוה. עסקים שעדיין לא בטוחים בהיקף הפעילות שלהם מעדיפים שלא להחזיר את עובדיהם, ולצמצם פעילות. בינתיים העובדים לא מחפשים עבודה אחרת – הם הרי בחופשה ועדיין חושבים שהעבודה תחכה להם בסיומה, ודמי האבטלה מובטחים לשנה הקרובה.
מנגנון החל"ת מייצר לעובדים תחושה שמדובר במשבר זמני, אבל עסקים רבים גילו שהם יכולים להסתדר בלי כל העובדים שהעסיקו ערב המשבר, ועסקים אחרים שיידרשו להתאים את פעילותם לא יחזירו את העובדים ששחררו. הערכות מדברות על כ־20־30 אחוזים של עובדים שלא יחזרו לעבודתם הקודמת, אבל עדיין יושבים על הגדר ומחכים. מוטב היה אילו יצאו וחיפשו תעסוקה אחרת כבר עכשיו, לא בעוד חצי שנה.
בנוסף, תוכנית המענקים לעידוד תעסוקה יצרה מוטיבציה גבוהה לבעלי העסקים לשחרר את העובדים לחופשה ללא תשלום מול כל סימן של משבר. אין לכך כמעט שום עלות מצידם, והממשלה לימדה אותם שלא כדאי להתאמץ ולהשאיר את העובדים. מי שעשה זאת בעבר לא קיבל דבר, ודווקא מי ששחרר את העובדים לחופשה ללא תשלום, קיבל מענק של 7,500 שקלים כדי להחזירם. זהו מנגנון שקל מאוד להשתמש בו לרעה: ישנם עובדים שהתבקשו להמשיך ולעבוד בצורה כלשהי למרות היותם בחופשה ללא תשלום, או שלא יוחזרו לעבודה בהמשך. עסקים גם מדווחים על עובדים שמעדיפים שהמעסיק לא יחזיר אותם מחל"ת. כל עוד מקבלים 70 אחוזים מהשכר הקודם, לא מעטים מעדיפים לנצל את תקופת הזכאות עד סופה ולהישאר בבית.
הרס יצירתי
מסיבות אלה ואחרות נשמעים קולות רבים בזכותו של מודל חל"ת גמיש, המוכר גם כמודל הגרמני. במסלול זה, מעסיקים לא חייבים להוציא עובדים לחופשה ללא תשלום אלא יכולים להמשיך להעסיקם במשרה חלקית, והמדינה תסבסד את שארית שכרם בהיקף שדומה לדמי האבטלה שהיו מקבלים. כך למשל, עובד שהרוויח 8,000 שקלים לפני המשבר, זכאי לדמי אבטלה בגובה 70 אחוזים משכרו, שהם 5,600 שקלים. על פי המודל הגרמני, המעסיק יכול להמשיך להעסיקו בחצי משרה ולשלם לו 4,000 שקלים לחודש, והמדינה תשלם לעובד דרך המעסיק את החלק שהוא זכאי לו בדמי אבטלה, במקרה הזה מחצית מדמי האבטלה שקיבל קודם שכן הוא מועסק בחצי משרה, וכך הוא מקבל שכר בגובה 6,800 שקלים. השכר הגבוה יותר מעודד עובדים לחזור לעבוד, והאפשרות להעסיק עובדים במשרה חלקית מעודדת את המעסיקים להחזירם בעלות נמוכה יותר. וכמובן, גם המדינה חוסכת חלק מדמי האבטלה ששילמה קודם.
מדובר למעשה במודל של סבסוד שכר, שבגרמניה הצליח להשאיר רבים בעולם העבודה אחרי המשבר הכלכלי של 2008 ולמנוע גידול באבטלה, והוא משמש מדינות רבות באירופה כיום במשבר הקורונה. את המודל הזה מקדמים גורמים בממשלה ובהם השרים עמיר פרץ ואיציק שמולי, וגופים כמו ההסתדרות, התאחדות התעשיינים וארגון המגזר העסקי. היתרון הגדול שלו הוא כמובן הגמישות שהוא מאפשר לעסקים לצמצם את היקף שעות העבודה במקום לוותר על העובדים כליל. העובדים מצידם נהנים מיתרונות רבים: הם יכולים לשמור על יחסי עובד־מעסיק ועל רצף תעסוקתי, ועדיין להרוויח יותר מדמי האבטלה בלבד.
ובכל זאת יש למודל הזה כמה חסרונות, שמנעו את אימוצו עד כה. ראשית, קיים חשש שייעשה בו שימוש לרעה: מעסיקים עשויים לדווח על עובדים אף שבפועל אינם מעסיקים אותם ולקבל עליהם סבסוד מהמדינה, או לדווח על היקף נמוך יותר כדי לקבל את הסבסוד אבל לדרוש מהעובדים היקף עבודה גבוה כבעבר. אבל חסרונו הגדול של המודל הזה, למרות הגמישות שהוא מאפשר, מתבטא בכך שאינו מכיר במציאות החיים החדשה שנוצרה בעקבות הקורונה. המודל הזה מניח שהמצב הרצוי הוא שעובדים יישארו במקומותיהם, ואיננו מכיר בכך שעסקים מסוימים חייבים להצטמצם בעקבות הנסיבות החדשות. יש עסקים שיצטמצמו באופן זמני, ועסקים אחרים דווקא מחפשים עובדים ולא מצליחים למצוא – בתי מלון, ענף הבנייה, רשתות מזון, שליחויות, סיעוד, וכן העולם הדיגיטלי והשירותים המקוונים שמתרחבים מאוד בעקבות הקורונה.
מנגנון החל"ת אינו מכיר במציאות החיים החדשה בעקבות הקורונה. הוא מניח שהמצב הרצוי הוא שעובדים יישארו במקומותיהם, אך עסקים מסוימים יהיו חייבים להצטמצם
לא מפתיע שהניסיון להקפיא את העולם, להשאיר עסקים במצבם הקודם ולהצמיד את העובדים לאותו כיסא, מגיע מהאגף השמאלי של הממשלה ומגופים כמו ההסתדרות והתאחדות התעשיינים. אלה גורמים שבאופן שיטתי מעדיפים ביטחון תעסוקתי, גם אם הכלכלה הנוכחית אינה מאפשרת זאת אלא מחייבת דווקא הרס יצירתי: סגירת מקומות עבודה שאינם נדרשים, ופיתוחם של עסקים חדשים המותאמים למצב הנוכחי.
גלולה מרה והכרחית
מה כן עשוי לעבוד? למשל המודל שמבקשים להחיל עכשיו במשרד האוצר, שיאפשר לעובדים לבחור עבודה אחרת, גם אם בשכר נמוך משקיבלו בעבר, ועדיין לקבל חלק מדמי האבטלה שלהם. כיום עובד שזכאי לדמי אבטלה נאלץ לוותר עליהם אם מצא עבודה אחרת. ניקח לדוגמה עובד שעבד בשכר מינימום לפני הקורונה והרוויח 5,300 שקלים. כרגע הוא זכאי לדמי אבטלה בסך 3,710 שקלים. אם הוא מוצא עבודה חלקית בשכר של 3,500 שקלים לא משתלם לו לקחת אותה, מכיוון שהוא יעבוד יותר וירוויח פחות. לעומת זאת, אם גם במצב כזה הוא יוכל לקבל חלק מדמי האבטלה – התמריץ לעבוד יגדל.
רעיון נוסף שנשקל במשרד האוצר הוא לתת מענק עבודה למי שמשתכר שכר נמוך, בדומה למענק העבודה שכבר קיים כיום ומגדיל את הכנסתם של עובדים ששכרם נמוך. אפשרויות אלה מעניקות גמישות גבוהה יותר לכלכלה להתפתח בכיוונים חדשים, ולעובדים לצאת לעבוד. אכן, לא בהכרח בעבודה הקודמת שלהם, אלא בעבודה שנדרשת בכלכלה החדשה.
כמובן, כל פתרון מהסוג הזה נושא עימו תג מחיר גבוה בדמות הוצאות ממשלתיות. בין אם מדובר במנגנון חל"ת לסוגיו, סבסוד שכר או דמי אבטלה מופחתים, עדיין מדובר במיליארדים רבים מתקציב המדינה, בשעה שהקופה הציבורית ריקה. ככל שהמשבר יתמשך כך הבור יעמיק, ואנחנו עלולים להגיע לשוקת שבורה.
על רקע הדאגה הזאת מגיע מודל שלישי של עידוד תעסוקה, שמדבר על צמצום בעלויות של העסקת עובדים. צעד כזה יגדיל את התמריץ להעסיק עובדים, בלי עלויות מצד המדינה. בין ההצעות בכיוון הזה: להפחית או להקפיא זמנית תשלומים שמעסיק נדרש על פי חוק להעביר בעבור עובדיו. בעבור כל משכורת ברוטו שעובד מקבל, ישנה תוספת של 20־30 אחוזים שהמעסיק משקיע בו ואיננה מגיעה לעובד ישירות. היא כוללת בעיקר תשלומים לביטוח לאומי, לפנסיה והפרשות לפיצויים. העלויות הללו אינן נראות בתלוש המשכורת, אבל כל עסק מתייחס אליהן כחלק מעלויות ההעסקה שלו. אם אלה יופחתו, יתחזק התמריץ של עסקים להעסיק עובדים חדשים ולשמר את הקיימים.
ברוח זו אפשר לדבר גם על מה שאיש אינו רוצה לדבר עליו: הפחתה של שכר המינימום. בשנים האחרונות שכר המינימום עלה בהתמדה, מכיוון שהשכר הריאלי גדל ורמת החיים הייתה גבוהה. אבל כשם שאפשר להרשות לעצמנו להעלות את שכר המינימום בימים טובים, כך אפשר לשקול הפחתה שלו בימים קשים. לעובדים צעירים ולעובדים בשכר נמוך נקודת הכניסה לשוק התעסוקה היא קשה, ורבים היו מעדיפים עבודה שמשלמת מעט פחות מאשר לא לעבוד בכלל. במקרים רבים מדובר בעובדים שהשתחררו מהצבא או סיימו לימודים, ואינם זכאים לדמי אבטלה. כניסה לשוק העבודה תאפשר להם לרכוש ניסיון משמעותי, שבעתיד יעלה את שכרם.
הורדת עלויות השכר תסייע גם לעסקים קטנים לשרוד במשבר ולהשתקם ממנו. הניסיון מראה כי במדינות אירופיות שעלויות ההעסקה בהן גבוהות בגלל דרישות ממשלתיות נוקשות, צעירים התקשו למצוא עבודה בשנים שאחרי המשבר הכלכלי של העשור הקודם. במדינות כמו איטליה וספרד, אבטלת הצעירים הגיעה לשיעור של עשרות אחוזים. הניסיון להגן על העובדים שכבר נמצאים במקומות עבודה באמצעות העלאת הדרישות מעסקים, פשוט השאירה אותם מובטלים לאורך עשור שלם.
זוהי כמובן תרופה מרה, שהשימוש בה מוצדק רק לנוכח העובדה שהמחלה עצמה קשה ביותר. אף אחד לא רוצה להוריד את שכר המינימום לעובדים החלשים ביותר או להפחית את ההפרשות הפנסיוניות שלהם, גם אם זמנית. אבל שכר מינימום גבוה והפרשות פנסיוניות לא עוזרים למי שנמצא מחוץ לשוק התעסוקה ומנסה להיכנס אליו. משבר התעסוקה שעומד לפתחנו מאלץ אותנו למצוא פתרונות קשים, ומוטב בהקדם. 
