כמעט שני עשורים עברו מאז פיצוץ עז החריד את מרכז ירושלים, ברחוב קינג ג'ורג פינת רחוב שטראוס. מחבל מתאבד נכנס למסעדת "סבארו" ופוצץ מטען חבלה אדיר בשעות העומס בצהריים. בפיגוע אז, לפני 19 שנה, נהרגו 15 ישראלים ועשרות רבות נפצעו. אז, באותו אירוע, נולד ארגון "משפחה אחת" שנועד ללוות ולטפל בנפגעי הטרור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגריר גאורגיה בארץ: "ישראל חזקה חשובה לנו"
– כיצד הפכה הריבונות לכלי מיקוח בהסכם השלום
– בחסות חוסר התיאום הביטחוני: אזרח ישראלי נעצר ומוחזק על ידי הרשות
את הארגון שמטפל כיום בכ-2500 משפחות נפגעי טרור, הקימה משפחת בלזברג ששהתה באותם ימים בביקור בחו"ל והתכוונה לחזור לארץ כדי לחגוג את בת המצווה של בתם מיכל, שבימים אלה חוגגת יום הולדת 31.
"זה היה בחופש הגדול, חודש לפני בת המצווה שלי, שתוכננה אחרי שנחזור ללימודים", מספרת מיכל, "התקופה אז הייתה מאוד קשה מבחינה ביטחונית. גרנו בירושלים ומאוד נזהרנו. גם מנסיעה באוטובוסים או ישיבה במסעדות. בתור נערה ביסודי ובתיכון גדלנו עם המון זהירות באווירה שהייתה אז בארץ".
"לפיגוע הזה היה המון הד", היא נזכרת. "הייתה אז החלטה משפחתית שזה לא נכון לחגוג את הבת מצווה. חיכיתי לזה מאוד כי כל החברות חגגו, והתבאסתי אבל הבנתי בסופו של דבר, שזה לא נכון לחגוג את האירוע הזה. בדיעבד, כאילו הפסדתי ערב אחד שכל החברות רוקדות סביבי בבת מצווה, אבל היום אני חוגגת את הבת מצווה הזו תמיד. מדברים על הבת מצווה שלי שלא הייתה עד היום".
עם חזרתם ארצה, החליטו בני המשפחה כי יירתמו לטובת נפגעי הטרור. הם לקחו את הכספים שהיו מיועדים לחגיגות בת המצווה ויחד עם תרומות נוספות שקיבלו ממכריהם בחו"ל החליטו להפוך למשפחה של נפגעי הטרור: "לא ידענו אז מה הצרכים. אבל ידענו שאם דבר כזה היה קורה למישהו שאנחנו מכירים חס ושלום, לא היינו עוזבים את "השבעה" ואת בית החולים. ורצינו להיות המשפחה שלהם. זה בעצם הארגון "משפחה אחת". אנחנו נשארים איתם תמיד. יש את השכן שמביא להם אוכל כמה שבועות או החבר שדואג להם עד שכולם חוזרים לשגרה, אבל אנחנו רצינו לעטוף אותם תמיד".
אחת הסיבות שהפיגוע ב"סברו" נשאר חרוט בזיכרון הוא משפחת סחיווסחורדר. שההורים ושלושה ילדים נהרגו בפיגוע והותירו חמישה ילדים יתומים מאב ואם. "הדבר הראשון שעשינו כשחזרנו לארץ היה לקנות שרשרת. נסענו לבית החולים לבקר את חיה ולאה סחיווסחורדר. ואז התחלנו להבין מה זה צרכים של יתומים. היו אז פיגועים נוספים, ובהם גייסנו עוד אנשים שילכו לבית החולים כדי לראות מה הם צריכים. עברנו ממיטה למיטה ומבית לבית, התחלנו להכין רשימות ולארגן את זה. עשינו אירועים ליתומים ביחד, לאלמנים ואלמנות ביחד. הקמנו מחלקת נוער. יש משהו גם במפגש של האנשים עם אנשים שחוו את האירוע כמותם ולקשר ביניהם. לא רק שאנחנו נהיה איתם ביחד אלא גם שהם יהיו ביחד אחד עם השני".
"זו הייתה תקופה של הירתמות לעשייה: מישהו צריך מיטה אורתופדית וביטוח לאומי לא נותן את זה אז אנחנו הבאנו לו. מישהו שעזב את העבודה ולא היה יכול להמשיך לעבוד, אז אנחנו סייענו לו. עד היום אנחנו לומדים צרכים חדשים. קבוצת כדורגל שהקמנו כי היו פצועים שלא רצו לשחק בקבוצה עם אנשים רגילים כי יש להם צרכים אחרים ולא מבינים אותם. מקהלה לאבות שכולים כי ראינו שהם כבר לא שרים אז הקמנו מקהלה. וזה דברים שבאו מהם כי הם יודעים הכי טוב מה הם צריכים".
שנטל, אמא של מיכל, מנהלת היום את העמותה בהתנדבות, יחד עם עוד 33 עובדים. גם בשנים האחרונות שבהן אין פיגועים ונפגעים בסדרי גודל כמו אז, היא מסבירה את הצורך בעמותה: "בתקופה ההיא באמת היה עומס מטורף וכל שבוע צירפנו משפחות חדשות לעמותה. אבל גם בשנים האלה אנחנו עסוקים. אתה צריך כל הזמן לדאוג שהמשפחה במצב טוב, שהם קמים בבוקר והולכים לעבודה, שיש להם אור בקצה במנהרה ושהם רוצים לחיות. זו מטרת העמותה", היא מסבירה. "לא מדובר פה על החלמה כמו על פצועים. המשפחות מסבירות שיש להן חור בלב והן צריכות לחיות איתו, ואנחנו רוצים להיות איתם כדי שירצו לחיות. יש משפחות שעולות לקבר כל הזמן או לובשים שחורים, ושלא רוצות לחיות. יש עבודה בזוגיות, מול הילדים שלפעמים צריך סיוע. יש כאלו שחולים ואנחנו מלווים אותם. יש משפחה שעכשיו היא במצב טוב ואתה לא יודע מה יהיה בשבוע הבא ויש המון עליות וירידות ולכן הליווי הוא תמידי. לא רוצים לתת לאף אחד לשקוע".
במובן מסוים, ארגון משפחה אחת משלים את מה שהמדינה, דרך הביטוח הלאומי או משרד הביטחון לא מספקת למשפחות. שנטל לא רואה בכך בעיה: "כשהקמנו את העמותה ישבנו עם משפחות שכולות שהסבירו לנו שיש דברים שהמדינה נותנת ויש דברים שהיא לא יכולה לתת. אני לא מדברת נגד הביטוח הלאומי או משרד הביטחון כי הם עושים את מה שהם יכולים. אנחנו עושים את מה שמעבר ובנוסף אנחנו דואגים שמה שהמדינה צריכה לעשות באמת ייעשה. למשל, אם משפחה צריכה פסיכולוג אז אנחנו דואגים שביטוח לאומי ישלם על זה. לעיתים משפחות לא יודעות מה מגיע להן. אנחנו יכולים להשלים. אנחנו גם הייצוג של המשפחות מול הרשויות".
בחודשים האחרונים הפעילות שינתה את אופייה כמובן בעקבות הקורונה. שנטל מספרת על ההיערכות מחדש: "הרבה מהפעילויות שלנו הן באופן טבעי זה המפגשים. של ההורים, נופשים לילדים נוער או בוגרים. בקיץ אנחנו עושים מחנה קיץ. ומפגשים של כל מיני שכבות גיל. יש קייטנה לילדי הפצועים. ניסינו לארגן דברים בשטח פתוח ולפי מה שמותר אבל אנשים גם קצת מפחדים להגיע אז חלק מהפעילויות קורות אבל במספרים הרבה יותר קטנים. אנחנו עושים המון מפגשים בזום, יש המון ביקורים וגם ביקורים בבתים. עכשיו זו תקופת האזכרות של לבנון השנייה, וצוק איתן אז אנחנו עובדים בצורה יותר פרטנית", היא מסכמת.
