הקרבה לתרבות הישראלית המערבית וההישענות על הכלכלה והמסחר הישראלים, מסייעות למרבית הצעירים הפלסטינים לרכוש השכלה מילדות. בהשוואה למדינות ערב כמו מצרים, סוריה ועיראק, שבהן ישנו אחוז גדול של בערות ואנאלפבתיות, הפוטנציאל של הצעירים הפלסטינים להמשיך את בית הספר היסודי והתיכון להשכלה אקדמאית גבוה, אך גורמים אחרים משאירים אותו פעמים רבות בגדר פוטנציאל בלבד. על פי נתוני משרד החינוך הפלסטיני, מספר הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בשנת הלימודים האחרונה (2016/2017) עמד על קצת יותר מ־218 אלף סטודנטים.
בדומה לנתונים בישראל, מרבית הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה הן נשים – 133 אלף סטודנטיות פלסטיניות מול 85 אלף סטודנטים. מספר הנרשמים למוסדות ההשכלה הגבוהה נמצא בעלייה, כאשר בשנת הלימודים האחרונה הצטרפו למעגל הלימודים האקדמאי 59,318 סטודנטים וסטודנטיות. יתרון הסטודנטיות על פני הסטודנטים נשמר גם השנה ועומד על פער של עשרת אלפים תלמידות.
בכל שטחי הרשות הפלסטינית ישנן 14 אוניברסיטאות, בנוסף לאוניברסיטת "אלקודס" המוגדרת כאוניברסיטה פתוחה. אם מצרפים את האוניברסיטאות למכללות השונות הפזורות ברצועת עזה, ירושלים המזרחית ושטחי הרשות, בסך הכל ישנם 49 מוסדות לימוד שבהם אפשר ללמוד לימודים אקדמאיים. במהלך שנת הלימודים הנוכחית, שמונה סטודנטים קיבלו דוקטורט, 2997 סיימו תואר שני וכמעט 30 אלף סטודנטים סיימו תואר ראשון.
פחות חקלאות, יותר התמקדות במנהל עסקים
בדומה לחברה בישראל, אחת הפקולטות הפלסטיניות העמוסות ביותר היא זו המלמדת את מקצועות החינוך. 46 אלף סטודנטים השתלמו בשנת הלימודים הנוכחית בפקולטה זו. למגדר הנשי יש רוב מכריע בלימודי חינוך, כאשר רק עשרת אלפים גברים רשומים לפקולטות השונות באוניברסיטאות ובמכללות המלמדות את התחום. השינוי החברתי שהתרחש באוכלוסיה הערבית בישראל והמעבר מחקלאות לתעשייה, מתבטא בין היתר גם במקצועות הלימוד באוניברסיטאות. אם פעם השדות הרחבים שנמצאים בסמוך לכפרים הערביים ביהודה ושומרון היו מוריקים בחורף ומצהיבים מהגידולים הבשלים באביב, היום רבים מהם נשארים יתומים ועל חלקם מוקמים בתי מגורים, מסחר ותעשיה. בהתאמה, בפקולטות לחקלאות באוניברסיטאות לומדים בסך הכל 1,349 סטודנטים, כשליש מהם בנות. זאת לעומת הנדסת ייצור ובניין, שנחשב למקצוע מבוקש, ובו לומדים כ־20 אלף סטודנטים. נתון מפתיע מלמד שכשליש מהסטודנטים שלומדים מקצוע זה הן נשים.
המלחמה בסוריה ובעיראק והמשבר במדינות המפרץ דחקו את הסכסוך הישראלי־פלסטיני לקרן זווית במישור המדיני, ולמרות זאת השיח התקשורתי באשר לסכסוך עדיין קיים ומעניין את המערכות המקומיות והבינלאומיות. הניסיון של התקשורת הבינלאומית לחסוך בעלויות של צוותי תקשורת המוצבים בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, והרצון למנוע סיכונים של כתבי שטח ברצועת עזה ובשטחי הרשות, הובילו לתופעה הולכת ומתרחבת של כתבים וצלמים פלסטינים שאוספים ומעבירים חומרים בשביל הכתבים הזרים שיושבים בתל אביב ובירושלים. הם מעבדים את החומרים עצמאית לכתבות שטח ואז מעבירים למערכות השונות. מציאות הזאת הובילה לרישום הולך וגדל לפקולטות המלמדות את מקצוע מדעי החברה והעיתונות. 18 אלף סטודנטים רשומים לפקולטות השונות המלמדות את המקצוע. גם פה הרוב הנשי נשמר, אך בצורה מתונה יותר. עוד מקצוע מקובל ללימודים הוא מדעי הרוח והאומנות, הכוללים גם לימודי דת, שאותם לומדים כ־20 אלף סטודנטים.
המקצועות הריאליים אינם הצד החזק של הציבור הפלסטיני. במדעי הטבע, מתמטיקה וסטטיסטיקה לומדים כ־7500 סטודנטים בלבד, ובמקצועות הטכנולוגיה והמחשבים לומדים מספר דומה של תלמידים.
לימודי בריאות ורווחה נחשבים גם כן למבוקשים, כאשר 26 אלף סטודנטים לומדים אותם. לימודי רפואה נחשבים לטובים בפקולטות הפלסטיניות, אבל קשה מאוד להתקבל אליהם. ארבע אוניברסיטאות פלסטיניות בלבד מלמדות רפואה – אוניברסיטת אלקודס שבאבו דיס, אוניברסיטת א־נג'אח בשכם ואוניברסיטאות אלזהאר והאסלאמית בעזה – ורק 400 תלמידי תיכון מקבלים בכל שנה תעודת הבגרות בעלת ממוצע ציונים של יותר מ־95 הנדרש ללימודים אלה.
ד"ר האני עבדין, דיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת אלקודס, ומי שכיהן כשר הבריאות הפלסטיני, ציין במאמר שכתב בנושא כי לימודי הרפואה הם הדוגמא הברורה לבריחת המוחות הפלסטיניים לחו"ל. במאמר הוא מסביר שרצונם של התלמידים החרוצים והשאפתניים ללמוד רפואה ותנאי הקבלה הקשים, גורמים להם לנסוע ללמוד את המקצוע באמריקה, קנדה ומדינות אירופה. בנוסף הוא מציין שלאחרונה התקבלה החלטה במשרד ההשכלה הגבוהה הפלסטיני שלא לקבל תעודה רפואית חיצונית אם למבקש אין ממוצע ציונים של 85 לפחות, וזאת בכדי לשמור על הרמה הרפואית. אלא שלדבריו, החלטה זו גורמת בסופו של דבר לבוגרי הפקולטות לרפואה בחו"ל להישאר לעבוד שם, או להתפתות לכסף הגדול שמובטח להם בתור רופאים במדינות המפרץ. ד"ר עבדין מסביר שבסופו של דבר, למרות הביקוש הגדול ללימודים, ענף הבריאות הפלסטיני לא מתפתח, וצוות הרופאים שנשאר בבתי החולים הפלסטינים נחשב לבינוני ומזדקן ואחרי הכל, המקצוע המועדף ביותר על הסטודנט הפלסטיני הוא משפט ומנהל עסקים. כ־67 אלף סטודנטים לומדים בפקולטות השונות המלמדות מקצוע זה, מתוכם 34 אלף נשים.
לעשות תואר שני או לשטוף מכוניות?
"הלימודים נחשבים למצרך יקר בחברה הפלסטינית ולכן נשמרים למעמד הבינוני ומעלה. התשלום עבור הלימודים מתבצע על פי שעות אקדמאיות, כאשר על תואר ראשון יידרש הסטודנט הפלסטיני לשלם כ־30 אלף שקל", כך מעידה תושבת רצועת עזה העונה לשם נשמה. היא סיימה תואר שני במדעי החברה ותקשורת באוניברסיטת אלאזהאר, ומסבירה קצת על הכסף שמאחורי התארים. "ברצועת עזה מרבית מוסדות הלימוד האקדמאיים הם פרטיים, וגם התשלום משתנה ממוסד למוסד. אבל באופן כללי התשלום הוא לפי שעה אקדמאית ובדינרים ירדנים. אני שילמתי 14 דינר לשעה אקדמאית לתואר ראשון ו־30 לתואר שני, כאשר בתואר ראשון צריך ללמוד כ־300 שעות ובתואר שני קצת פחות. ישנם מקרים של הנחות, אבל זה מאוד חריג".
נשמה מסבירה את העובדה שמרבית הסטודנטים שממלאים את הקמפוסים הן למעשה סטודנטיות. "זה פשוט מאוד, הנערים הולכים לעבוד. יש כאלו שלומדים באוניברסיטת אלקודס הפתוחה ועושים את התארים במקביל לעבודה. הם ניגשים רק לבחינות ובדרך כלל מושכים את התארים הרבה זמן. הצעירים האלו מבינים מהר מאוד שהלימודים האקדמאים לא משתלמים כלכלית. גם אם אתה אקדמאי, לא תרוויח מספיק בשביל להצדיק את הכסף שהשקעת בלימודים. לכן הם מחפשים עבודה מיידית בתעשייה, בענף המוניות ובכל מה שמאפשר להם להשיג כסף ומהר".
"קח אותי כדוגמא", מוסיפה נשמה, "סיימתי תואר שני, ובחישוב מהיר שילמתי על התואר הזה בלבד 5200 דינר ירדני, שהם כ־25 אלף שקל. סיימתי בהצטיינות והתחלתי לעבוד כמתרגלת באוניברסיטה. היו לי שלוש שעות אקדמאיות בלבד ללמד, כשעל כל שעה קיבלתי עשרה דולר. הרווחתי בשנה אלף שקל". נשמה צוחקת צחוק מריר: "עשיתי כבוגרת תואר שני פחות מנער שמסיים תיכון והולך לעבוד ברחוב בשטיפת מכוניות".
מספר אנשי הסגל העובדים במוסדות הלימוד האקדמאיים הפלסטינים בשנה האחרונה הוא 15,571. "באופן כללי, המשכורות של אנשי אקדמיה בתחילת דרכם נמוך מאוד", אומרת נשמה העזתית, "אלו שמצליחים להגיע למעמד של ד"ר או פרופסור ולקבל קביעות מקבלים כמובן משכורת גבוהה יותר, אבל הם מעטים מאוד. הסיכוי שלי בתור אישה לקבל משרה קבועה באקדמיה עוד יותר קטן כי מרבית אנשי הסגל באוניברסיטאות הם גברים. בגלל הקשיים האלו, הנערים יעדיפו לעבוד בכל עבודה אחרת. קח בחשבון שנערים רוצים להתחתן ולשלם מוהר לכלה שהוא יקר מאוד, לבנות בית ולהתחיל את החיים, ולכן יעדיפו לשמור את הכסף הזה במקום לבזבז אותו על תארים שלא יחזירו את ההשקעה".
אוניברסיטת א־נג'אח שבשכם נחשבת לאוניברסיטה הגדולה ביותר, ובה כ־20 אלף סטודנטים. קמפוס בית הספר כולל גם בית חולים לימודי שבו אפשר ללמוד את מקצועות הרפואה השונים. "שכרו של מרצה באוניברסיטה נע בין 10 אלף שקל ל־12 אלף שקלים", אומר לנו ד"ר סעד גנאם, שעבד עד לא מזמן באוניברסיטה. "מדובר כמובן במרצים שקיבלו קביעות ומספרם מועט מאוד. מרבית הסגל הלימודי מורכב ממרצים במשרה חלקית שמשלימים הכנסה במשרדים פרטיים, משרדי ממשלה שונים או מחקר. הם לא נחשבים למרצים רשמיים ולכן שכרם נע בין 4000 ל־6000 שקל בלבד".
"שכר הלימוד אצלנו תלוי רבות בממוצע הציונים של הסטודנט המעוניין להתקבל לאוניברסיטה. תלמיד מצטיין שממוצע התווג'יה – הבגרות הפלסטינית – שלו מעל 95 ורוצה להתקבל לפקולטה להנדסה, ישלם סכום נמוך משמעותית מתלמיד שהממוצע שלו הוא 80 או מתלמיד שבכלל לא יתקבל לפקולטה כי ממוצע הציונים שלו מגיע ל־70 בלבד. ההבדל במחירים יכול להיות אפילו כפול. כמו כן, בחלק מהאוניברסיטאות תלמידים מצטיינים בעלי ממוצע ציונים גבוה יכולים לקבל אפילו סיוע כספי ממשרד החינוך הפלסטיני. ככה מעודדים הצטיינות".
ד"ר גנאם מתייחס למאמרו של ד"ר האני עבדין שבו עסקנו לעיל, ומחרה־מחזיק אחריו: "בכל שנה יש יותר ויותר סטודנטים, ובכל שנה כ־2000 בוגרים יוצאים רק מאוניברסיטת אנג'אח. מרבית הבוגרים ימצאו את עצמם עם תואר ראשון ושני ביד, אבל ללא עבודה כי השוק הפלסטיני קטן מדי בשבילם. לכן ישנה תופעה די רווחת שבמסגרתה דווקא המשכילים והאקדמאיים המוצלחים יותר יוצאים החוצה לעבוד במדינות ערב ובאירופה, מקומות שבהם יש כסף וכבוד למקצוע שאותו למדו".
ד"ר גנאם מציין שעל מנת לעצור את התופעה הזו, האוניברסיטה בשכם פתחה פקולטות שבהן מלמדים את הסטודנטים עבודות מעשיות יותר שיאפשרו להם להשיג עבודה בתום הלימודים. "האוניברסיטה פתחה פקולטות ללימוד מקצועות כמו הנדסת מיזוג אוויר וקירור, נגרות ומכונאות, שבעבר היו נוהגים ללמד במכללות מקצועיות. הסטודנטים וכן האוניברסיטה עצמה הבינו שתארים אקדמאיים לא בהכרח מובילים לעבודה".
שמים טרור בקלפי
מוסדות האקדמיה הפלסטינים נחשבים למקום פוליטי למדי. בדומה לפוליטיקאים רבים בישראל שהחלו את פעילותם הציבורית בתאי סטודנטים שונים באוניברסיטאות, גם בקרב הפלסטינים מנהיגים בולטים שהשתלבו בהמשך כשרים וכחברי הוועד הפועל של אש"ף, החלו את דרכם באוניברסיטאות. לכל מפלגה וארגון פלסטיני ישנו ייצוג באוניברסיטאות, דרכו הם עושים נפשות בקרב הדור הצעיר. אלא שבניגוד לפעילות מקבילה בישראל, הפעילות הפוליטית הפלסטינית משלבת בין היתר גם התארגנות טרוריסטית. גורמי המודיעין והביטחון הישראלים, וגם מנגנוני הביטחון הפלסטינים, מודעים לפעילות הארגונים השונים באוניברסיטאות ועוקבים אחריה בקנאות.
אוניברסיטת ביר־זית לדוגמא, הוציאה מתוכה את המחבל יחיא עיאש, ממקימי גדודי עז־אדין אלקסאם, הזרוע הצבאית של חמאס ומי שהגה את רעיון חגורות הנפץ שאיתן פוצצו עצמם מחבלים מתאבדים באוטובוסים ובמסעדות בשנות ה־90. עיאש כונה "המהנדס", בין היתר בשל העובדה שהיה בוגר של הפקולטה להנדסת חשמל באוניברסיטה. בוגר נוסף של ביר־זית הוא מי שהיה מנהיג התנזים ביהודה ושומרון, שנשפט לחמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנים ונחשב לאחד המנהיגים הפוליטיים המובילים בחברה הפלסטינית, הלא הוא מרואן ברגותי.
בכל שנה מתקיימות בחירות לאגודת הסטודנטים בכל האוניברסיטאות, והתוצאות מהוות מדד לכוחו של כל ארגון וארגון. אוניברסיטת ביר־זית שוכנת קילומטרים בודדים מהמוקטעה, מוקד השלטון של הרשות הפלסטינית ומקום מושבו של יושב ראש הרשות אבו מאזן, שמחזיק גם בתפקיד יושב ראש פת"ח. למרות זאת, דווקא ארגון החמאס הצליח בשנים האחרונות לזכות במרבית המושבים באגודה ונחשב למשפיע מאוד על הדור הצעיר. הניסיונות של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לסכל את פעילותו של תא הארגון, בין היתר באמצעות החרמת דגלי חמאס ומודעות תמיכה בנבחרי חמאס, לא ממש עובדים.
לפני שנתיים נכחתי ביום הבחירות לאגודת הסטודנטים בביר־זית. נכנסתי כאחד הסטודנטים ובחנתי את המתרחש. המלחמה התודעתית בין הדגלים האדומים של החזית העממית, הצהובים של פת"ח והירוקים של חמאס הייתה ברורה. כל ארגון בחר את גיבורי הארגון שדמותם התנוססה בכרזות ענק. חמאס הציגו את השיח' אחמד יאסין, ואילו הפת"ח הצניעו את דמותו של יושב ראש הארגון, אבו מאזן, שנחשב בעיקר בקרב הצעירים כבוגד ומשתף פעולה עם ישראל. במקומו הם הבליטו את מרואן ברגותי, הכלוא בישראל ולכן נחשב לגיבור. החזית העממית הציבו את אחמד סעדאת, מזכ"ל הארגון, שהורה לרצוח את השר רחבעם זאבי, ונמצא אף הוא בכלא הישראלי.
פעילי ארגון החזית העממית, ואחריהם אלו של הפת"ח, ניסו לשכנע את הסטודנטים לבחור בנציגי הארגונים באמצעות תעמולה שהוקראה מדף מסרים. צרחות במיקרופון נגד ישראל היו חלק בלתי נפרד מהטקס, אבל לא הובילו להתעניינות רבה בקרב הסטודנטים שהציתו סיגריה אחר סיגריה ועשו עיניים לסטודנטיות שנאספו במרכז רחבת האוניברסיטה. מי שכבש את האירוע הייתה שיירה שכללה לובשי מדים עם דגלים ירוקים גדולים, כרזות של פעילי חמאס מבצעי פיגועים ומפתח השיבה הפלסטיני המבטיח את שיבת הפליטים לכל חלקי ישראל, וכן דגם של רקטת קסאם מקרטון. כל אלה צעדו לתוך הרחבה. כמעט מיד הפסיקו הסטודנטים את מעשיהם והתרכזו בשני נערים שהחלו למנות את הישגי ארגון חמאס: "מפה יצא יחיא עיאש, גיבור התנועה", צעקו השניים לקול תשואות הקהל. "חטפנו את שליט ושחררנו יותר מאלף אסירים, בתוכם את אחלם תמימי בוגרת האוניברסיטה", וכן הלאה. תצוגת התכלית של חמאס כללה גם מחזה של שני סטודנטים מוכשרים שצחקו על אבו מאזן ועל הפת"ח שמשתף פעולה עם ישראל. מיותר לציין שגם בשנה זו זכה חמאס במרבית המושבים באגודת הסטודנטים.
אוניברסיטת ביר־זית היא לא היחידה שמעודדת טרור. אוניברסיטת אל־קודס, שהקמפוס המרכזי שלה יושב באבו־דיס, מאכלסת כ־13 אלף סטודנטים. אירועי הוקרה להורי מחבלים שביצעו פיגועי דקירה ודריסה מתקיימים בקמפוסים בעידוד הרשות, ולעיתים אף בחסות משרדים רשמיים של הממשל הפלסטיני. באוניברסיטה הזו ארגון פת"ח הוא שזכה בבחירות האחרונות, בין היתר בשל העובדה שהתאים האסלאמיים המזוהים עם חמאס והג'יהאד האסלאמי החרימו אותן. כאמור, כל זה לא סותר פעילות אנטי ישראלית תומכת בטרור ברחבי הקמפוס. העובדה שבאוניברסיטאות פלסטיניות לומדים גם סטודנטים בעלי תעודות כחולות מקרב ערביי ישראל, מהווה בעיה נוספת לשירותי המודיעין והביטחון. אלה מבינים שהסטודנטים הללו לא חסינים מההסלמה הרטורית ושטיפת המוח שמתבצעת בקמפוסים השונים.
"בכל אוניברסיטה יש כשישה תאים של כל הארגונים המרכזיים בחברה הפלסטינית", מסביר ד"ר גנאם, "התפקיד של אותם תאים הוא לדאוג לרווחת הסטודנטים: לתנאים שהם מקבלים באוניברסיטה, לדרישות שלהם מחברי הסגל וההנהלה וכדומה. הם לא אמורים בכלל לעסוק בפוליטיקה, בטח שלא בארגון הפגנות והפרות סדר. הקמפוסים אמורים לשמור על עצמם רחוקים מכל פוליטיקה. כמובן שבפועל זה לא קורה, בין היתר בשל העובדה שהפוליטיקה בחברה הפלסטינית ובעיקר בקרב בני נוער בגילאים הללו היא חלק בלתי נפרד מהחיים. ידוע שחלק מהארגונים לא שומרים על הכללים ומשתמשים באוניברסיטאות לצרכים פוליטיים, אבל אני חושב שהסטודנטים הפעילים בעניינים האלו הם בדרך כלל סטודנטים שלא באו ללמוד באמת, ובדרך כלל הינם בעלי ציונים נמוכים. הם בורחים ממבחנים ומהלימודים לפעילות פוליטית. הפעילים הפוליטיים מחפשים את הסטודנטים הנכשלים ומגייסים אותם לפעילויות השונות".
ערבי, דבר עברית
לימוד השפה העברית הפך לטרנד של ממש בהרבה אוניברסיטאות בעולם. במצרים, למשל, לימוד השפה העברית נחשב למקצוע רשמי וסטודנטים רבים בקהיר נרשמו ללימודים אלה בתקופת הפריחה של התיירות מישראל לארץ הפירמידות כחלק מהכשרתם כמדריכי תיירים. נשמה מרצועת עזה מספרת שבאוניברסיטאות הפלסטיניות ברצועה אין שום חוג ללימוד עברית. "עכשיו נפתח בעיר עזה בית ספר פרטי שבו התחילו ללמד את השפה העברית לילדים, אבל לצערי באוניברסיטאות לא לומדים. ניסיתי במהלך שנות לימודיי ללמוד עברית בעצמי, אבל התייאשתי מהר מאוד והעדפתי להשקיע את המאמץ בלימוד אנגלית". לעומת רצועת עזה, באוניברסיטאות בשטחי הרשות דווקא אפשר ללמוד עברית כמקצוע אקדמאי. "מדובר במקצוע בחירה שאפשר לקחת, כמו את השפה הרוסית, אבל קשה לומר שהוא אטרקטיבי", אומר ד"ר גנאם, "למרות העובדה שאצלנו באוניברסיטה ישנם מרצים מערביי ישראל שדוברים עברית טובה, הסטודנטים לא מגיעים לרמת עברית שאפשר לעשות איתה משהו".
