הכבישים הסובבים את כיכר צרפת עמוסים בכלי רכב פרטיים ובתחבורה ציבורית, כמצופה מציר מרכזי בעיר הבירה בשעת אחר הצהריים של יום חול. שאון ההפגנות אינו נשמע כעת; אלה יגיעו במוצאי שבת, יחד עם גדודי עיתונאים, שוטרים, ניידות ואולי גם פרשים ומכת"זיות. מצד שני, גם עכשיו השטח מול מעון ראש הממשלה אינו נטוש וחף ממחאה. המאהל הקבוע שהוקם כאן מתפעל אותה ללא הרף, בטונים שקטים יותר אך תחת אותם דגלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכיר בליכוד על כחול לבן: "אי אפשר לנהל ככה מדינה"
– עם שני פתרונות לתקציב, אופציית הבחירות עדיין רלוונטית
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי
רוב משתתפי המחאה המתמדת הזו הם מבוגרים בגיל הפנסיה, שמגיעים לכאן מרחבי הארץ, עוטים חולצות שחורות עם הכיתוב "אין מצב" באדום ולבן. חלקם עושים את הדרך לירושלים וממנה כמה פעמים בשבוע, בימים קבועים שכבר משתלבים למעין סבב. הם נחים על ספות שהוצבו במאהל, שותים קפה של בין ערביים, ומקבלים את פני העוברים והשבים, המתעניינים והנשארים לביקור. לכאורה זהו בילוי נינוח של סבים וסבתות שמנועים מלשמור על נכדיהם בימים אלה בגלל הקורונה, אך שלא יהיו טעויות: הם כאן בשביל לעבוד. משימתם היא לאייש את המקום 24/7, להראות נוכחות ולהניף שלטים מול המכוניות החולפות – שחלקן צופרות לאות הזדהות, ומאחרות נשמעות קללות שנעדיף לא לחזור עליהן.
משבוע לשבוע מאהל "המצור על בלפור" משתכלל. מה שהחל בכמה אוהלים פתוחים של אמיר השכל וחבריו, עם קצת ציוד הגברה שהביאו למקום – התפתח למאחז שנערי גבעות בשומרון יכולים להתקנא בו. דבר לא יחסר למי שירצה לעבור לגור כאן, ולא מעט אכן עשו זאת בשבועות האחרונים. בכל ערב ישנים במאהל, כלומר ברחוב עזה, בין עשרה לעשרים בני אדם. למענם מאופסנים שם, בפינה מיוחדת, מזרנים וכלי מיטה. מלבד זאת יש כאן מטבח מצויד במוצרי מזון ובכלי אוכל, מים זורמים, גנרטור, צידניות המשמשות כמקררים מלאי כל טוב, מכלי שתייה חמה ועוד. אפילו עציצים מטופחים מונחים על הגדר המקיפה את קולג' טרה סנטה, המבנה הסמוך למעון ראש הממשלה. את המטבח ממלאים בעיקר במימון תרומות המגויסות עבור המאבק נגד נתניהו – או כפי שהוא מכונה כאן: "הנאשם מבלפור", "הדיקטטור", "הנוכל", "העבריין" ושלל תארים נוספים.
כשהגעתי לכאן לראשונה לפני כמה שבועות כדי לראיין את מארגני המחאה, הצגתי את עצמי ככתבת מקור ראשון ונתקלתי באמירות עוינות כלפי החינוך הדתי וכלפי העיתון. היושבים מיהרו לתייג אותי כמשתייכת לצד האלים של עם ישראל. הפעם בחרתי לשהות במאהל כמה ימים על תקן אזרחית שבאה לתרום ממרצה ומזמנה למחאת בלפור, ולא להסגיר את זהותי. כך זכיתי לאירוח בסבר פנים יפות מצד אנשים שהגיעו לכאן כולם לאותה מטרה, ומאוחדים סביבה בלב שלם.
אחד ממארחיי הלבביים הוא פעיל השמאל הקיצוני גיא הירשפלד, שגר פה כבר חודשיים. "לא פשוט להיות ככה במחנה הזה, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע", הוא אומר. בימים כתיקונם מעדיף הירשפלד לבלות בשטחי יהודה ושומרון לצד פלסטינים, בהפגנות והפרות סדר מול חיילי צה"ל. כעת הוא אחד ממפיקי השטח של המאהל: הוא נושא ונותן עם אנשי העירייה, הוא מארגן באופן פיזי את מקומות הישיבה – אך חשוב לו להישאר מאחורי הקלעים ולא להתבלט בסיקור התקשורתי. בני זוג שמגיעים לבקר במאהל, מספרים לו שהם עוקבים בפייסבוק אחר הפרסומים שלו ושל אחרים כמו אור־לי ברלב, "אבל אתה לא מרבה להצטלם או להתראיין", הם מעירים. הירשפלד מצידו מסביר: "משתמשים בזה שאני בשטחים כדי לצייר את המאהל כשמאל קיצוני". במאהל של תומכי נתניהו, המרוחק מכאן כמה מטרים, אכן מודעים לנוכחותו, ומדי פעם עולה שמו בקריאות הנשמעות ממערכת ההגברה המתחרה. "כל הזמן הם מקללים אותי ואת לאה צמל, אומרים 'גיא הירשפלד שזורק אבנים על חיילים'. אבל הם עושים לי רק טוב, כי ככה אנשים נחשפו לסיפור שלי".
בכניסה למאהל הוצבה בשבוע שעבר צוללת שחורה באורך כחמישה מטרים – מיצג המבקש להזכיר דווקא את פרשת הצוללות, שנתניהו כלל לא נאשם במעורבות בה, לפי הפרקליטות. כשפקחי העירייה מגיעים ומודיעים שהם מחרימים את הצוללת, הירשפלד משתף איתם פעולה, ומסביר לנוכחים מדוע: העירייה נתנה למוחים יום שלם לפנות את המיצג בעצמם, ומשלא עשו כך, זה המחיר שיש לשלם. "לא נורא, נקבל אותה בחזרה בעוד כמה ימים", הוא מרגיע. "בתחילת המחאה, כשפינו אותנו והחרימו לנו ציוד, הכול הוחזר לנו כעבור שעתיים".
איך באמת אתה מסביר את העובדה שבעבר עשו מאמצים לפנות אתכם, ועכשיו כבר לא מנסים?
"כי כל פינוי רק מגדיל אותנו. לקח להם זמן, אבל הם הבינו את זה".
