מה השתבש עם הריבונות?

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני בתקופת הנשיא ניקסון, אמר פעם כי "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". בימים האחרונים התברר כי האמירה המפורסמת הזו חלה גם על הממשל הנוכחי בארה"ב. מקורבים למסע הבחירות של המפלגה הרפובליקנית מודים שהחלת הריבונות ביו"ש הפכה להבטחה כחלק ממסע הבחירות של טראמפ. אם הוא ינצח בנובמבר וימשיך לקדנציה שנייה בבית הלבן, סיכוייה להתממש יעלו שוב.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– היהודים באים – לנחל האסי: הנושאים שהסעירו באמת את הטוויטר
– משבר כלכלי? כך חוגגים על הקופה הציבורית
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן

"זה לא היה בלוף", אמר השבוע ראש הממשלה נתניהו על החלת הריבונות שהוא דיבר עליה שוב ושוב בחודשים האחרונים. האמריקנים רק ביקשו להשהות אותה, הבהיר. זו הפעם השנייה שהאמריקנים מבקשים השהיה. הראשונה הייתה בינואר, לאחר הטקס בבית הלבן. אלא שאז היא נעשתה באמצעות ראיונות לתקשורת של ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו הבכיר של הנשיא טראמפ, ולא באמצעות בקשה מפורשת מישראל.

כזכור, מיד לאחר הטקס בבית הלבן בישר נתניהו בהתרגשות לכתבים שהתלוו למסעו כי הוא מתכוון להעלות את החלת הריבונות להצבעה בממשלה כבר בשבוע הקרוב. מהנסיעה, הזו ערב הבחירות השלישיות, הוא היה אמור לשוב לא רק עם האסירה המשוחררת נעמה יששכר, אלא גם עם פיסה מחלום הדורות: ריבונות ישראלית מובהקת על חלקים מיו"ש.
כבר בלילה ההוא התראיין קושנר לכמה כלי תקשורת ואמר שלא, זה לא יקרה מיד. קודם צריכה לקום ועדת מיפוי ישראלית־אמריקנית, יש עבודה לעשות, ורק אז. נראה. בבוקר שאחרי, נתניהו נראה מובך. עם עלייתו לטיסה למוסקבה הוא אמר שהכול בסדר. בסביבתו הודו שהם כועסים על קושנר.

בימין ההתיישבותי אוהבים לתת בהם סימנים, אבל בשביל מרבית העולם ואפילו מרבית הציבור האמריקני, אין הבדל גדול בין קושנר לדיוויד פרידמן, מקורבו ועורך דינו הוותיק של דונלד טראמפ, שמונה לשגרירו בירושלים. שניהם יהודים שומרי מצוות, לשניהם קשר חם לישראל, ושניהם מונו בידי טראמפ, יחד עם ג'ייסון גרינבלט – שהוחלף בהמשך בידי אבי ברקוביץ' – לשמש כשליחיו לעניין "העסקה הקשה מכולן", כהגדרת הנשיא: השגת שלום במזרח התיכון.

במשך כשנתיים עמל הצוות על מציאת נוסחה, ובחלוף הזמן יכולנו לכאורה להבחין בחלוקת הגזרות בין השניים. קושנר היה ממונה על הפנייה למדינות ערב, וערך מסעות דילוגים בין בירות האזור. הוא ביקר במצרים, בירדן, בסעודיה ובמדינות המפרץ. פרידמן היה ממונה על הצד הישראלי.

וכך, זמן קצר לפני שהמריא בינואר לוושינגטון כדי להשתתף בטקס חשיפת "חזון השלום" האמריקני שנשמר עד אז בסוד, אסף פרידמן לפגישה רבים ממנהיגי הימין וההתיישבות. הם אמנם לא קיבלו את הפרטים במלואם, אך רובם יצאו מהמפגש מעודדים. סמוכים ובטוחים יותר מתמיד שזו תוכנית מסוג אחר. אגב, חודשים לפני כן זימן גרינבלט לבית הלבן גורמים רפובליקנים ניציים, ותיאר בפניהם בקווים כלליים את התוכנית. לא כולם השתכנעו שהיא תחזק את ישראל.

ההערכה בינואר הייתה שנתניהו הבין מפרידמן שהחלה מיידית של ריבונות היא אפשרית, ואז קושנר הרים את המעצור. מקורות רפובליקנים טוענים שלא מפרידמן הבין נתניהו שהוא יכול ללכת על זה, אלא מהנשיא טראמפ עצמו; ובכל זאת, קושנר עצר את המהלך.

בליבו של פרידמן יש אמנם פינה חמה מאוד להתיישבות ביו"ש, מוסיפים שם, אבל האינטרס המוביל בסוף הוא תמיד אמריקני. הממשל הנוכחי רוצה להיות חתום על פתרון העסקה הקשה מכולן, ולגזור את הקופונים הכלכליים וגם הדיפלומטיים, בדמות העמקת ההשפעה האמריקנית באזור על חשבון רוסיה וסין. "וכל אחד עשה את העבודה שלו".

בריאיון למקור ראשון אמר לאחרונה ג'ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, כי "ככל שרשימת המתפטרים מהבית הלבן גדלה, השפעתו של קושנר מתחזקת. איני יודע מה השגריר דייוויד פרידמן יעשה. הוא עשה עבודה נהדרת כשגריר בארבע השנים האחרונות. ייתכן שיחליפו אותו".

דורי גולד, בעבר יועצו המדיני של נתניהו, אומר גם הוא ש"במאבקים בממשל האמריקני, מי שקרוב יותר לנשיא יש לו סיכוי טוב יותר לנצח. קושנר נמצא שם, בתוך הבית הלבן". כרגע יש ניצחון של קושנר, וחבל מאוד שהריבונות ירדה מהשולחן, הוא מוסיף. "התרשמתי שחלק מהבעיה הייתה שלא היה קונצנזוס בקרב הימין הישראלי בקשר ליוזמה הזו. אם הייתי עובד בבית הלבן ורואה שאין תמיכה מישראלים במועצת יש"ע ובמקומות אחרים, שהייתי מצפה שיתמכו במהלך הזה, הייתי שואל למה אני צריך להתאמץ.

"בשבילי הדבר החשוב ביותר, כמובן אחרי ירושלים, הוא ריבונות בבקעת הירדן. זה עניין ביטחוני. אין לי הוכחה לכך, אבל אני מאמין שאפשר להגיע להבנות עם הממשל על נושאים הקשורים לביטחון, ובקעת הירדן חשובה מאוד לישראל", אומר גולד.

מקור מקורב למסע הבחירות הרפובליקני מוסיף גם הוא: "זה לא מעניין את הבית הלבן מה אומרים יוסי דגן ועודד רביבי. אבל התמונה של התנגדות לתוכנית יצרה בלאגן בבסיס התמיכה האוונגליסטי. הם היו בטוחים שהם מביאים להתיישבות את הבשורה הכי גדולה שיש", שהיא תוכנית נטולת פינויים שמשאירה את כל המתיישבים במקומם, ונותנת דגש חזק על ביטחון ישראל, אך "המחאה נגד התוכנית יצרה שאלות אצל הממשל".

גרג רומן, מנכ"ל מכון המחקר "פורום המזרח התיכון" בוושינגטון, מעלה תזה אחרת. לדעתו הריבונות לא הייתה רעיון ישראלי אלא דווקא רעיון של קושנר, כאמצעי איום אמריקני על הפלסטינים. "התהליך מול מדינות ערב היה החשוב, הריבונות הייתה משנית. זה לא היה בלוף. היו שני תהליכים שהתקדמו: קודם נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב, ואם זה נכשל, אפשרות הריבונות על השולחן"

"לא נרדוף אחרי הפלסטינים"

את התשתית להסכם עם האמירויות הניחה דווקא ישראל, שתחזקה נציגות רשמית באבו־דאבי וניהלה קשרים ביטחוניים וכלכליים רצופים. "פרידמן אחראי רק ליחסים עם ישראל. התפקיד שלו לא מאפשר שיחשוב גם על ירדן או מצרים. אין לו תיק אסטרטגי כמו זה שמופקד בידיים של קושנר או אבי ברקוביץ'. אין באמת מאבק ביניהם", הוא אומר.

"זה לא סוד שלא רצית שהריבונות תתרחש", אמרה לג'ארד קושנר עיתונאית CNN כריסטיאן אמנפור, בריאיון שערכה עמו ביום שישי שעבר, למחרת חשיפת מהלך הנורמליזציה. בתשובתו הוא התייחס בפירוט לכך שמוסלמים מהאמירויות יוכלו כעת להתפלל באל־אקצה שבפאתי הר הבית, והסביר שבכך פיצחה ארה"ב את ליבת הסכסוך במזרח התיכון.

בתדרוך לכתבים השבוע תיאר קושנר כיצד משתנות תפיסות העבר לגבי השלום במזרח התיכון. "התחלנו לאחד אנשים סביב אינטרסים, הזדמנויות וחששות משותפים", אמר. הוא הזכיר שהמסע הראשון של טראמפ מחוץ לארה"ב היה לריאד, ירושלים ובית־לחם. "בריאד הנשיא שטח את משנתו בפני 54 מנהיגי מדינות ערביות".

טראמפ הציג בפניהם, הזכיר חתנו, ארבעה אתגרים משותפים להם ולארה"ב: איראן כבעיה אזורית, הרצון למגר את דאעש, המאבק נגד קיצוניות מוסלמית, והסכסוך הישראלי־פלסטיני.

"טראמפ העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בגולן, יצא מהסכם הגרעין – והוכיח שהוא עומד במילתו ואפשר לסמוך עליו", אמר קושנר, והזכיר את ועידת ורשה בינואר אשתקד, "שנתניהו ישב בה עם כמה שרי חוץ ערבים". ההבנה המשותפת לגבי הבעיה האיראנית הייתה חשובה, וחזקה מחילוקי הדעות. "ואז הייתה הוועידה הכלכלית בבחריין, שם הוצג החזון הכלכלי עבור הפלסטינים. כל מי שהזמנו הגיע לוועידה, אבל הפלסטינים החרימו. זה גרם לאנשים לשאול יותר מתמיד, מה לא בסדר עם ההנהגה הפלסטינית".

בינואר נחשפה התוכנית המלאה. "זו הייתה פריצת דרך ששינתה את השקפתם של אנשים רבים באזור לגבי נכונתה של ישראל לוויתורים ומחויבותה לפתרון העימות ארוך הטווח הזה. זה הראה לשחקנים אזוריים אחרים שישראל רצינית".
על החלת הריבונות באזורים מסוימים ביו"ש הוא אמר: "זאת העסקה שעבדנו עליה כדי שישראל, בתמורה, לא תתרחב יותר. הצענו הקפאה של ארבע שנים, שבהן ישראל לא תתקדם מעבר לגבולות שהוסכמו בתוכנית, כדי לשמר את האפשרות למדינה פלסטינית".

אז, מתאר קושנר, ההסכמה הזו לסיפוח ישראלי מונפה לכדי נכס אזורי: "הרבה אנשים התנגדו לכך. וככל שהתקדמנו, באיחוד האמירויות חשבו שאולי על ידי נורמליזציה עם ישראל והעלאת דרג היחסים בין המדינות, הם יוכלו לעצור את זה. זה יציל את ישראל מגינויים, וייתן לפלסטינים תקווה שיש עדיין הסדר לדון עליו".

הוא שב והזכיר את התפילה במסגד: "ישראל אמרה שכל המוסלמים יוכלו להתפלל בהר. במשך מאה השנים האחרונות הקיצונים השתמשו בהר כדי לייצר מתח אזורי. זה צמצם את העניין בין ישראל והפלסטינים לוויכוח טריטוריאלי. ישראל הציעה הצעה נדיבה מאוד למדינה פלסטינית וחילופי אדמות, וכעת הכדור נמצא במגרש של הפלסטינים. נקבל אותם בברכה בכל שלב לשולחן, אבל אנחנו לא הולכים לרדוף אחרי הפלסטינים.

"הושטנו יד ואמרנו, אם אתם רוצים להצטרף, החלת הריבונות הישראלית נמצאת ב'הולד'. הפלסטינים קיבלו הצעה: הם יכולים לקבל מדינה פלסטינית, הם יכולים לקבל ממשל עצמי, הם יכולים לקבל כבוד עצמי. עניין המסגד נפתר. ההנהגה הפלסטינית רק צריכה לשבת ולסיים את המפה, ואז יש חבילה כלכלית גדולה שמצפה להם".

בשלב השאלות בתדרוך, רק לכלי תקשורת בערבית ניתנה אפשרות לשאול. קושנר נשאל כיצד ארה"ב יכולה להיות בטוחה שישראל לא תחיל ריבונות בכל זאת, ואמר שלארה"ב יש איתה קשרי אמון.

"הם הסכימו לא להתקדם ללא הסכמה שלנו", אמר, והזכיר לכתבים את המציאות הנוכחית: "זו אדמה שכרגע ישראל שולטת בה, יש ישראלים שגרים שם. המציאות הזו לא הולכת לשום מקום. לא צריכה להיות שום בהילות מצידם להחיל את החוק הישראלי".