"קוראים לו בחיבה גלויה 'הדיפלומט'. עמיתיו החילונים רואים בו את 'שר החוץ' של גוש אמונים. אפשר לשוחח עמו במתינות. יש לו סבלנות. מאזין מצוין. דיבורו שקט. איש רגוע, מאוזן במגעיו עם הבריות. הוא הנושא והנותן בשם גוש אמונים. קיבוצניק משחר נעוריו החובש כיפה זעירה. גרשון שפט, המזכיר המדיני של גוש אמונים, נמנה עם השלישייה המובילה בארגונו, לצד הרב משה לוינגר וחנן פורת". בתיאור המחמיא והפלסטי הזה נפתח ב־1979 ריאיון עם גרשון שפט שהלך השבוע לעולמו שבע ימים ומעש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מקרי ההתעללות בגנים: בעוד שבוע ייכנס לתוקפו "חוק המצלמות"
– שינויי מזג אוויר: האם החזאים יעלמו מהמסך?
– פעילויות להורדת הילוך לקראת סוף הקיץ
שפט, שלימים היה גם לחבר כנסת פעלתן, נולד ב־1927 בווינה שבאוסטריה, וב־1934 עלה עם הוריו ארצה. הוא היה נשוי לרחל, אב לארבעה וסב לנכדים ונינים רבים. בספר שכתב הוא מתאר את ימי נעוריו: "פעלתי בבני עקיבא ובהגנה, והשתתפתי במאבק נגד הבריטים במצודת ביריה אשר בגליל. בסוף 1946 עליתי יחד עם חברי לעין־צורים שבגוש עציון בעלייה דרמטית, מתחת לאפו של השלטון הבריטי. נאחזנו בסלעי ההר, נטענו עצים ופיתחנו את המשק". במלחמת העצמאות נפל עם חבריו למשק בשבי הירדנים, והוחזק שם עשרה חודשים.
לאחר מכן היה ממייסדי עין־צורים במקום מושבו החדש בשפלה, וניהל מפעל בקיבוץ. בשנות השבעים היה ממייסדי גוש אמונים, ולאחר מכן מראשוני מפלגת התחייה. הוא כיהן מטעמה בכנסת במשך כשש שנים.
תמר הקשר, בתו הצעירה, מספרת שבשבועות האחרונים לחייו קיימה איתו שיחות מעמיקות. "לפני כשלושה שבועות חלו הוריי בקורונה, והחלטנו לטפל בהם בבית ולא לאשפז אותם. זכיתי כך לשעות רבות ערך", היא מספרת. בפעילותו הפוליטית, לדבריה, "הוא היה מאוד שכלתן. זו לא הייתה התפרצות עזת רגש של התלהבות מגאולה, אלא משנה סדורה שכך יש לפעול. הוא היה כזה מגיל צעיר מאוד. שאלתי אותו למשל אם הוריו לא התנגדו כשהלך להתיישב כנער בביריה. הוא ענה: 'מי שאל אותם בכלל. הם רצו שאשאר לעבוד במפעל הנקניק המשפחתי'.
"תמיד הובילה אותו המחשבה מה הוא יכול לעשות כדי שהדברים יתקדמו. אם השאלה הייתה מה לעשות כדי לבסס את אחיזתנו בארץ עוד בתקופת המנדט הבריטי, אז התשובה הייתה – התיישבות. הכול אצלו היה מעשי. גם כשייסדו את עין־צורים. הוא נסע לתל־אביב כדי לדבר עם מי שצריך לדבר, נפגש עם הערבים שהיה צריך להיפגש איתם. המוטו היה תמיד לקום ולעשות".
ספרו של שפט "גוש אמונים, הסיפור מאחורי הקלעים", מתאר באופן מדוקדק את תחילת שיבת היהודים אל נחלת אבות ביו"ש. "הוא כותב שאחרי מלחמת יום כיפור הייתה תחושה שחייבים 'לעשות משהו' כי היה חשש שיתחילו לסגת מהשטחים", מתארת בתו. "החברים חיפשו מנהיג, חשבו על מסגרת מפלגתית, ואז הבינו שצריך פשוט לעשות".
"הרגשנו שהטבעת מתהדקת", כותב שפט בספר. "הטפטוף האיטי של הרעיון שנסיגה תביא שלום היה מלאכת מחשבת תעמולתית של הכשרת דעת הקהל לנגיסה הדרגתית בשטחים. הצורך לפעול הפך להיות קודם לכל עניין אחר".
הקשר עצמה הקימה בית ספר ייחודי המשלב ילדים עם צרכים מיוחדים, וכן כפר משלב, ביישוב גבעות בגוש עציון. "בעיניי זה המשך הדרך שלו. המעשיות של אבא הייתה שילוב מצוין עם אנשים בעלי חזון כמו הרב לוינגר, חנן פורת ויובל נאמן זכרם לברכה. הוא העריך אותם מאוד. בהמשך התחבר לזמביש, שהיה כבר מהדור הצעיר מבחינתו.
"בעין־צורים, עד השנה האחרונה הוא השתתף באספות חברים ובדיונים. אחד הנושאים שמעסיקים מאוד את הקיבוץ הוא בנים חילונים שרוצים להתקבל למגורים. אבא התנגד לכך, ואז חזר בו ואמר שאפשר לקבל אותם בפורמט מסוים. בכל הוויכוחים שלו, המעורבות הרגשית שלו הייתה בצד. אף פעם לא נעלב מאף אחד, אף פעם לא נפגע. היה אומר 'אז אמרו, אז כתבו'".
גם בימיו בכנסת?
"לגמרי. היו שלושה חודשים שבהם עוזרת פרלמנטרית שלו יצאה לחופשת לידה, ועבדתי במקומה לצידו בכנסת. נדהמתי מאורך הרוח שלו. לא עניינה אותו הרכילות ולא היה אכפת לו מי אמר מה למי. הוא גם לא שמר על קשרים אישיים עם אנשים. כשנסע השנה לשבעה של גאולה כהן, שאלתי אותו למה לא שמר איתה על קשר. הוא השיב שהעריך אותה מאוד, אבל לא היה לו צורך בקשר סתם. לא עניין אותו 'להשתייך', להיות מוכר כמייסד. היה לו מבנה אישיות מתאים לאיש ציבור.
"שאלתי אותו לאחרונה מה הוא חושב על מפעל ההתיישבות ביו"ש כיום, שבאמת הצליח לעשות שינוי גדול ולשמר את השטח בידי ישראל. הוא השיב שזו בדיוק הייתה הכוונה, ושהוא שמח שהצליח. הוא תמך בעסקת המאה, חשב שצריך ללכת על זה. אמרתי לו שבצעירותו לא היה מוכן לקבל את הפשרה שבה, והוא השיב שנכון, אבל ממרום גילו הוא מבין שצריך לפעמים להתפשר בדרך אל יישוב הארץ.
"ובכל זאת, למרות התרחבות ההתיישבות, הוא תמיד אמר שאנחנו עדיין במלחמת העצמאות. 'אל תחשבו שיש לנו מדינה ובזה זה נגמר. אנחנו עדיין נלחמים על הארץ'. למשל, תפיסות הקרקע בשטחי C בסיוע האיחוד האירופי הטרידו אותו מאוד. 'צריך להילחם, לא לפחד', היה אומר. להילחם בלי התלהמות. לעשות הכול באופן חכם וסדור".
מלבד משפחת הקשר, המתגוררת בגבעות, בת אחרת של שפט מתגוררת באפרת. "העובדה שיש לו משפחה גדולה בגוש עציון ניחמה אותו על המלחמה הנוראית בתש"ח ועל הנפילה בשבי. 'לא העזנו לחלום אז שככה הגוש יהיה מפואר', אמר לי. זה שימח אותו מאוד".
לדברי בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים, שפט הפך ל"מבוגר האחראי" של התנועה. "מנחם פליקס ואני באלון־מורה והרב לוינגר וחנן פורת בחברון היינו יהודים נלהבים, ואילו הוא היה עם רגליים על הקרקע. ידע לנהל משא ומתן מצוין, גם בתחום הכלכלי. קשר קשרים עמוקים עם פוליטיקאים ואישי ציבור. הפעילות שלו כמזכיר המדיני הועילה רבות. העובדה ש־25 ח"כים ביקרו בסבסטיה, ואישי ציבור הביעו תמיכה פומבית, היא הרבה בזכות מאמץ שלו".
כפעיל במפלגת התחייה, מספר קצובר, "חוויתי את גרשון שוב. הוא הפך לנדבך חשוב יחד עם הרב אליעזר ולדמן, הם ייצגו את הצד הדתי של התחייה. פרופ' יובל נאמן וגאולה כהן סמכו עליו בעיניים עצומות. איש של אמצע, של חיבורים. אני לא זוכר שהרים את הקול. כמעט אי אפשר היה להוציא אותו משלוות רוחו, גם לא בגוש אמונים עם כל העצבים שם. הוא סבל מאוד מהיעדר השעון של גוש אמונים כי היה אדם מסודר, ובתחייה סבל מההתנגשויות בין החברים. הספר שכתב מנציח את תחילת גוש אמונים באופן מאורגן ויסודי, ממש כמוהו. זה המסמך הכתוב המסודר ביותר על התנועה".
שפט מתאר בספרו את ניסיונות העלייה לקרקע, את הקשיים הלוגיסטיים, את העיכובים הפוליטיים, הבוץ, הטלפונים הליליים והאכזבות וגם את רגעי הצחוק והרוח הגדולה. לצד השתלשלות הדברים הוא שוטח גם את משנתו המדינית, והמילים שכתב לפני 25 שנה רלוונטיות גם כעת: "הטענה שעליה ביססנו את תביעתנו להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון, הייתה כי מול הגישה הביטחונית צריכה הייתה לעמוד התיישבות מבוססת על ערים, כבישים ותעשיה. רק יישובים אזרחיים יקנו תוקף מוסרי לנוכחותנו בשטחים… בעינינו ארץ ישראל היא מולדת, נחלת אבותינו, ואין כל צורך להצטדק על כך שאנחנו רוצים בה ומתיישבים בה. ואם אמנם ארץ זו שלנו היא, אין כל זכות למישהו אחר לתבוע ריבונות עליה".
כאמור, כחבר כנסת היה שפט פעלתן ביותר, אם כי מיעט להתחכך בתקשורת. בין השאר הוא פעל להעלאת אחוז החסימה לכנסת, ובאופן אירוני הדבר פגע לימים דווקא במפלגתו שלו, שב-1992 לא עברה את אחוז החסימה. מאז מיעט שפט בפעילות פוליטית, אם כי המשיך לעסוק בצורכי ציבור. בתחילת השבוע מת, דווקא אחרי שהיה נראה כי החלים מהקורונה שבה לקה לפני שבועות אחדים.
