ישראל לא באמת הייתה זקוקה לשבועיים של הסלמה בדרום כדי להבין שהבעיה ששמה עזה רחוקה מלהיפתר. גם הכסף הקטארי מתפקד כפלסטר על פצע מדמם, ואיננו יכול להיות תחליף לטיפול שורש. הפצע רק הולך ומעמיק, עד שבסופו של דבר יידרש ניתוח רציני כדי להבריא אותו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רגע לפני 1 בספטמבר: חוק הפיקוח על המעונות מקודם בעצלתיים
– כיצד פספסו מבדקי השב"כ את המחבל מפתח תקווה?
– מי יקבל את החיסכון שלכם? כדאי שאתם תקבעו
צריך לומר, למדינת ישראל אין כרגע פתרון לעזה; רצועה שחיים בה כשני מיליון פלסטינים שאינם יכולים לצאת ולהיכנס בלי אישור ישראל, מונהגים בידי ארגון שמשקיע את רוב משאביו בבניית תשתיות טרור, ושראשיו מסרבים לזוז מילימטר מהאג'נדה שבמרכזה השאיפה להשמדת ישראל, ובינתיים, עד שנוכל לעשות זאת, נתיש אותה.
בשבועיים האחרונים תקף צה"ל קרוב ל־60 מטרות שונות ברצועת עזה, בתגובה לטרור ההצתות. בין היתר הותקפו עמדות תצפית, מחסני אמל"ח ופירים של בונקרים. בצה"ל מכנים זאת מטרות עומק. גובה הלהבות ואיכות המטרות מושפעים גם מהשיח העקיף המתנהל מול עזה באמצעות המצרים. בהשוואה לתפיסה ששררה בצה"ל בימיהם הראשונים של בלוני התבערה והנפץ, מדובר בגישה שונה לחלוטין.
בראשית 2018 הבין מנהיג חמאס יחיא סינוואר שהדרך היחידה להמשיך ולבנות צבא טרור מול ישראל ומצד שני לרַצות את עמו – היא לאפשר התקוממות עממית. מאחר שבהיעדר חיכוך עם צה"ל ועם אזרחים ישראלים אין אפשרות לפתוח באינתיפאדה בדומה לזו שחווינו ביהודה ושומרון, הגה סינואר פתרון יצירתי: אינתיפאדה על הגדרות. אחרי סדרה של הכנות ואיומים שחרר סינוואר את הרסן ושלח את עמו לגדרות בדרום. העימותים כללו הפגנות המוניות ברצועת עזה ליד הגבול הישראלי, יידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. הם מותגו כ"צעדת השיבה הגדולה", שבמרכזה קריאת הפליטים הפלסטינים לשוב לכפריהם בתוך שטח ישראל. צה"ל לא ברר באמצעים ופתח באש צלפים חיה, והמחיר היה כבד.
ההתחלה הייתה מדממת מבחינת הפלסטינים, אבל ההמשך הוכיח לישראל החזקה שהיא יכולה לנצח את חמאס בקרב אחד או שניים, אבל במלחמה ארוכת הטווח הסיפור שונה לחלוטין. חמאס הובס בקרב, אבל הצליח לגרום לעולם להתייחס אליו ברצינות. מצוקתו נשמעה היטב, ואם היה נדמה שישראל השיגה משהו, בדיעבד ניתן לומר שההפך הוא הנכון. יחיא סינוואר, שעד אז התייחסו אליו בעולם הערבי כפרחח קטן ואסיר לשעבר בכלא הישראלי, הפך לאיש החזק בעזה ומי ששולט בגובה הלהבות. כשסינוואר רוצה שיהיה שקט בדרום כך קורה, וכשלא – תושבי העוטף סובלים. הוא המציא את הטרור מחדש ולימד את ישראל שיעור או שניים באופן שבו אמצעים פשוטים בתכלית יכולים להטריף מדינה שלמה.
כאשר סינוואר קיבץ קבוצה של פלסטינים צעירים ותגמל אותם, בצעד של חשיבה מחוץ לקופסה, ב־100 דולר לחודש תמורת השתתפותם בעימותי הגדר, הם גמלו לו בהמצאה פלסטינית שמטריפה את הדרום. זה החל בעפיפונים שבקצה שלהם קשור סמרטוט מהול בנפט, ובהמשך הגיע שדרוג לזרי בלונים שאפשר לקשור להם גם מטען מאולתר או ראש נפץ של אר־פי־ג'י. העפיפונים והבלונים אינם הורגים והם רחוקים מלהיות איום אסטרטגי, אבל יש להם בהחלט אפקט תודעתי, והם גורמים נזק רב ומשבשים קשות את חיי תושבי הדרום.
באותם ימים פיקד על הדרום האלוף אייל זמיר, כיום סגן הרמטכ"ל. חודש לאחר שמאות דונמים עלו באש, הוא שוחח בלשכתו עם כתבים צבאיים. כאשר נשאל מדוע צה"ל מתעלם מהתופעה החדשה שמציתה את הדרום, הוא השיב בזלזול מתנשא: "איזו מין שאלה זו". הנושא פשוט לא עניין אותו. הגישה הזו קיבלה חיזוק מהפרשנים באולפנים, ששאלו בבוז האם אתם באמת חושבים שצה"ל צריך לעסוק בשטויות האלו.
במשך כמה חודשים התעלם צה"ל מהטרור החדש. הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט סבר שלא צריך להגיב, ובתדרוך לכתבים התבטא שלא יורים על ילדים עם בלונים. הוא לא חשב על אופציות אחרות, ובחר בדרך ההתעלמות. אך בעקבות לחץ ציבורי הבינו במטכ"ל שאי־אפשר יותר להתעלם מהתופעה המטרידה. חמאס הפך את טרור ההצתות לאסטרטגיה, וגרם בסופו של דבר לצה"ל לשבור את הראש ולחשוב כיצד מגיבים. ועדיין נשאלת השאלה: כיצד צבא גדול וחזק לא מצליח לעצור את הטרור.
מלחמת רעש
"צריך לומר את האמת, למדינת ישראל אין פתרון לבעיית רצועת עזה", אומר סא"ל במיל' אלון אביתר, מומחה לזירה הפלסטינית ולשעבר יועץ לענייני ערבים למתאם פעולות הממשלה בשטחים. "אני מדבר עם הפלסטינים וגם הם מבינים שלישראל אין פתרון לעזה. הייתה הזדמנות טובה אחרי צוק איתן, אבל הפתח ליישום פעולות כמו רתימת מדינות ערביות נוספות לשיקום הרצועה, אולי אפילו פתח מדיני – לא נוצל. לא חייבים לדבר עם חמאס באופן ישיר, אבל כן אפשר להגיע להבנות באופן עקיף, בדיוק כמו שמגיעים איתם להבנות על הפסקת אש. יש את המצרים באמצע, שיודעים לדבר עם שני הצדדים. לא צריך שלום עם חמאס, אבל היה צריך לפתור אז את בעיית עזה. היום זה כבר בעייתי מאוד".
בשנים האחרונות עולות על השולחן שוב ושוב הצעות לשיקום הרצועה ולפיתוח מיזמים אזרחיים, אך הטרור החמאסי והמצור הישראלי אינם מאפשרים את קידומן. "אתה לא יכול היום, אחרי שחמאס בא אליך עם טרור, לשחרר את המצור", אומר תא"ל במיל' צביקה פוגל, שבתפקידו האחרון בצה"ל שירת כראש מטה פיקוד הדרום. הזירה הזו מוכרת לו היטב, גם כמפקד מרכז האש בשלושה מבצעים מול הרצועה. "החלום הזה כבר לא קיים, וישראל חייבת להבין שלא משנה מה היא תעשה – אסור לה לגרום שחמאס בעזה יתחבר עם יהודה ושומרון. זו תקלה אסטרטגית שתתחיל בחיבור מרחוק ותסתיים בחיבור פיזי, מעל לאדמה או מתחתיה. לכן זה אינטרס ישראלי שחמאס יישאר בעזה, וחלש, מחזיק את הרצועה ומצליח לקיים אותה".
סא"ל במיל' אלון אביתר: "הבעיה שבישראל כל הזמן יוצאים בהצהרות ולא מבצעים. זה כמו לאיים על ילד בעונש ולא להעניש, מה המסר שאתה מעביר לו?"
סא"ל במיל' אביתר מסכים ש"אסור שעזה ויו"ש יתחברו, זה חיבור שישראל לא צריכה אותו", אך סבור ש"ישראל כן צריכה לפתוח את החמצן לרצועה בהיבט האזרחי. כן לפתוח נמל, כן לתת מרחב דיג, כן להכניס פועלים ולאפשר תוכניות שהיו מוכנות לביצוע והצהיבו במגירות במשרדי הממשלה. למרות שחמאס ממשיך עם הטרור, ישראל צריכה עכשיו לאפשר את הקיום בעזה, בדומה לזה שהיא מאפשרת את הקיום ביו"ש. ניתן למשל לאפשר הקמה של עוד תחנות כוח לחשמל, מכוני התפלה של מים ותחנות כוח קטנות. אלה דברים בסיסיים".
על פי נתוני מדינת ישראל, ברצועת עזה מתגוררים כ־2.2 מיליון נפש. בראשית 2020, עוד לפני הקורונה, הוערך שיעור האבטלה שם בכ־45 אחוז, אך כעת הוא כבר חצה את רף 50 האחוזים ויותר. בקרב הצעירים האבטלה מטפסת לכ־70 אחוזים. הצעירים בעזה "משכילים ומתוסכלים", אומרים במערכת הביטחון. הם יוצאים ללמוד במדינות ערב וגם באירופה אבל אין להם שם תעסוקה, ואף מדינה לא מוכנה לקלוט אותם. לאחר הלימודים הם חוזרים לרצועה, חלקם מתגייסים לחמאס ולפלגים האחרים.
בימים האחרונים, בעקבות ההסלמה, נסגר מרחב הדיג כליל על ידי ישראל. מעברי הסחורות, ארז וכרם־שלום, פועלים במתכונת הומניטרית בלבד ומאפשרים הכנסת מזון ותרופות. מעבר רפיח, למצרים, סגור כעת להולכי רגל ופתוח לסחורות. רוב המים המסופקים לעזה נשאבים מבארות ומכמה מכוני התפלה וחשמל. כאשר ישראל מבקשת להפעיל לחץ, כמו בשבועיים האחרונים, החשמל זורם רק ארבע שעות ביממה, והמים אחת לארבעה ימים במקום אחת ליומיים. אם לא די בכל אלה, משבר הקורונה מחמיר את המצב. עד כה התגלו בעזה 110 חולים, אך הם אותרו במעברי הכניסה והושמו במתקני בידוד. בשבוע שעבר התגלו לראשונה ארבעה חולים מחוץ למתקנים, מה שעלול לבשר על תחילתה של התפרצות.
לצד שלטונו המרכזי של חמאס פועלים גם כמה ארגוני טרור קטנים וסוררים. אין להם מימון מסודר, והם מחזיקים ברשותם בעיקר ידע וכמה יכולות מינוריות. הם מרכיבים רקטות, ומדי פעם משגרים אותן לישראל. ארגון הטרור השני בגודלו בעזה, לאחר חמאס, הוא הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שמקבל מימון מאיראן. עד לפני חמש שנים קיבל חמאס מטהרן סכומים לא רעים וכך גם הג'יהאד האסלאמי, אם כי בהיקפים צנועים יותר. מאז הטלת הסנקציות על האיראנים, הסכומים פחתו באופן ניכר. כדי לשרוד כלכלית העמיק חמאס את גביית המיסים באופן דרמטי, אבל במציאות העזתית אין ממש ממי ומה לגבות. רוב הכסף שנכנס בשנתיים האחרונות לרצועה הגיע מהמענקים הקטאריים. זהו הכסף שמממן את המשכורות ופרויקטים אזרחיים, ובעיקר קונה שקט.
כאשר הכסף לא מגיע, מחליפים אותו העפיפונים, הבלונים והרקטות, והסיוט הגדול ביותר של תושבי העוטף: "יחידות הטרלול" הליליות. מדובר בקבוצות של פלסטינים שמגיעים ל"מסיבות גדר" בשעת לילה מאוחרת עם רמקולים ומטענים מאולתרים. המטרה פשוטה: לחולל רעש ולהטריף את מנוחת הלילה של תושבי העוטף.
שני המומחים שאני משוחח איתם סבורים שישראל צריכה להפעיל יותר כוח מול חמאס, אבל חלוקים בנוגע למהותו. "הפתרון הוא סיכולים ממוקדים, בדיוק כמו שחיסלו את בהאא אבו אל־עטא", אומר פוגל, חבר בתנועת הביטחוניסטים. "חיסולים, חיסולים ועוד חיסולים. לא לעצור את החיסולים עד שבצד השני הם יהיו מותשים ויבינו שישראל רצינית והולכת עד הסוף. לא צריך לחסל מנהיגים בכירים. להפך, תוריד את הדרג הנמוך – תקבל שקט. אם יש משהו שבחמאס באמת רועדים ממנו זה חיסולים ממוקדים. אבל בישראל, במקום לפגוע בנקודה החלשה מאיימים ולא מבצעים".
"רק כוח יכול לעצור את הטרור", מסכים אביתר. "תפגע בהם ותן להם להתחבא, ולישראל יש המודיעין והיכולת לעשות את זה. נשאלת השאלה למה היא לא עושה את זה. אבל לא חייבים ללכת להם ישר על חיסולים. אני חושב שיותר נכון בשלב הראשון לפגוע להם בנכסים. ישראל יודעת הכול על הנכסים שלהם, ואם יש משהו שחמאס אוהבים זה רכוש. תוריד להם מרצדס, תיקח להם את הכסף מהחשבון, ישראל יודעת לעשות גם את זה. הבעיה שבישראל כל הזמן יוצאים בהצהרות ולא מבצעים. זה כמו לאיים על ילד בעונש ולא להעניש, מה המסר שאתה מעביר לו? שלא תעניש אותו לעולם. אני בעד שלא יאיימו, שישר ילכו לביצוע. כמו בסיכול הקודם".
תקווה מהאמירויות
בהיבט המדיני, כבר לפני יותר משנה גובשה בתיווך המצרים תוכנית הסדרה הכוללת שלבים שמוגדרים כתקופת רגיעה. אבל המציאות הפוליטית המעורערת בישראל וממשלות המעבר לא אפשרו להביא את הדברים לידי גמר. צה"ל מבחינתו הסכים לאפשר פרויקטים אזרחיים בעזה, כאלה שניתן לפגוע בהם במידת הצורך, כמו תשתיות מים וחשמל ואפילו נמל.
לאחר סיום בנייתו של מכשול המנהרות בעוטף אפשרה ישראל גם להכניס לעזה בטון וברזל, לראשונה מאז צוק איתן. חמאס רוצה מאוד נמל ימי ואזורי תעשייה שמדינות ערב יוכלו להפנות אליהם מוצרים שונים לייצור. מפעלים אלה יספקו פרנסה למאות אלפי פלסטינים, לצד סחורה זולה בעזה וייצוא לישראל ולרשות הפלסטינית. קטאר מוכנה לתמוך בבניית תחנות כוח לחשמל ומתקנים גדולים לטיהור שפכים, ומערכת הביטחון איננה מתנגדת לכך באופן עקרוני. כך גם בעניין שחרור מעברי הסחורות, וכניסת רבע מיליון פועלים לישראל לעבודה. יש הטוענים כי החקלאים בעוטף שהפלסטינים שורפים את שדותיהם, משוועים לכוח אדם מהרצועה.
תא"ל במיל' צביקה פוגל: "הפתרון הוא סיכולים ממוקדים עד שהצד השני יותש. לא צריך לחסל מנהיגים בכירים. להפך, תוריד את הדרג הנמוך – תקבל שקט"
אז מה מונע את יישום הדברים? היעדר יציבות פוליטית בישראל וחוסר סבלנות בעזה. "ישראל לא יכולה לשחרר לעזה הטבות בזמן שעזה משחררת את הרסן לפעילי הטרור שלה", אומר גורם ביטחוני בכיר. "כדי לתת גזר אתה חייב שהצד השני ינהג בסבלנות, ומאז מבצע צוק איתן לא הייתה הזדמנות כזו. אחרי צוק איתן היינו עסוקים בלסיים את המבצע ולגמור את מנהרות הטרור, וחמאס היה עסוק באיך הוא משקם את המנהרות ובונה עוד. ולמרות זאת, אחרי שלוש שנים החל שיח. שנה לאחר מכן הוא נפסק בגלל צעדות השיבה, ומאז אחת לכמה חודשים חמאס משחרר את הרסן. אין להם שם את ההבנה שישראל לא תיכנע לטרור ולא תאפשר שום שיקום בלי שקט מוחלט".
למשוואה המורכבת הזו נכנסים גם השבויים והנעדרים – חיילי צה"ל אורון שאול והדר גולדין, והאזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. "נכנסו לעזה שני אזרחים בנסיבות הומניטריות, ואם בעזה היו חושבים הומניטרית היו מחזירים אותם, אבל אין שם צלם אנוש", אומר הגורם הביטחוני.
בישראל הוצב קו אדום: לא ישוחררו מחבלים חיים, כפי שנעשה בעסקת שליט שגבתה מחיר כבד. מנגד, בחמאס לא מוכנים להתקדם צעד בשיח בלי שחרור ביניים תמורת מידע. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט הוא שהמליץ בזמנו לדרג המדיני שלא לאפשר את שיקום הרצועה ללא השבת השבויים והנעדרים, משוואה שכבר נשחקה מאז. היום ישראל מוכנה ללכת צעד קדימה לטובת הרצועה, ושרי הביטחון והחוץ בממשלה הנוכחית, שני רמטכ"לים לשעבר, היו נותנים גיבוי למהלך. אבל חוסר היציבות הפוליטית כאן תוקע את המערכת ואיננו מאפשר שינוי והתקדמות. בהיעדר אופק פוליטי יציב ובהינתן חוסר הסבלנות של חמאס להמתין, קשה לראות פתרון אמיתי בזמן הקרוב.
ובכל זאת, יש גם תקווה מסוימת: היחסים החדשים עם איחוד האמירויות ולצידם התקרבות ישראלית גם לקטאר, המממנת הראשית של חמאס בשנתיים האחרונות, יכולים להיות הזדמנות נדירה לייצוב המצב בעזה. מדינות המפרץ העשירות עשויות לפרוס חסות על הסכם צד שלישי מול עזה, ובעיקר לסייע במימון. השאלה הגדולה היא אם ישראל תסכים לאפשר שיקום של רצועת עזה מתוך הבנה שחמאס יוכל להמשיך בהתעצמותו, או שאולי העולם הערבי יצליח להשפיע על חמאס לראות שני מיליון אזרחים מעבר לאידיאולוגיה הרצחנית שלו.
