באחד הימים הראשונים של חודש מרץ האחרון עמדתי בלשכת שר הביטחון בקומה ה־14 של הקריה והסתכלתי החוצה. תל־אביב נפרשה מתחתיי מאופק עד אופק, במלוא הדרה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכנסת אורחים: ביקור ממוגן במלונית קורונה
– ליקויים, ניתוק ומסרים סותרים: הכאוס במערכת החינוך חוגג
– האם אלשיך יכול להשפיע על תיקי נתניהו דרך התקשורת?
שבועות ספורים לפני כן החלו לזרום ידיעות על נגיף חדש בשם קורונה, 19־COVID, שהופיע בסין והתחיל להתפשט באירופה. קשה להאמין, אבל אז עוד לא התייחסו לנגיף הזה ברצינות. זה היה קוריוז בחלק הבינלאומי של החדשות. התקשורת התמקדה בהתחלה בפרטים פיקנטיים, כמו העטלף שנמכר בשוק מזון בווהאן והיה לכאורה המקור הראשוני לנגיף. עוד לא ידענו למה אנחנו נכנסים.
זו הייתה שעת ערב מוקדמת. השמש התחילה את מסעה אל עבר הים ונצצה בחלונות מגדלי המשרדים ובנייני הדירות בעיר העברית הראשונה. בדרך כלל זה אחד המראות הכי יפים בישראל. קו הרקיע של תל־אביב הוא סמל להצלחה הכלכלית של ישראל; הוכחה שאפשר להפוך גבעות חול נטושות למרכז הייטק עולמי, ושאין גבול להישגים של רוח היזמות והחדשנות שכל כך מאפיינים את אזרחי ישראל.
אבל באותו ערב, כשהסתכלתי על בתי הקפה ההומים והכבישים הסואנים, ראיתי משהו אחר. בעיני רוחי אלף טילים פגעו בכל יום בתל־אביב וזרעו בה חורבן והרס. הם לא הרסו בניינים ולא הרגו בני אדם, אך כל טיל השמיד עוד בית עסק ושלח עוד מאות אנשים לאבטלה ולחרדה איומה. ראיתי איך המדינה שלנו מותקפת והכלכלה שלנו מדממת – ואנחנו ישנים, שאננים. לא עושים דבר כדי להתגונן.
את הטילים האלו לא שיגר לעברנו חיזבאללה. הם גם לא נשלחו מארגוני הטרור שבעזה. אלו היו הטילים הלא־נראים אבל ההרסניים של מגפת הקורונה, שבאותם ימים החלה להתפשט גם במדינת ישראל. הסתובבתי חזרה פנימה אל תוך הלשכה, וידעתי בלי שום ספק: אנחנו במלחמה. מאותו לילה, הלו"ז שלי נראה בדיוק כמו של שר ביטחון במהלך מלחמה. כינסתי את הצוות שלי, את מנכ"ל משרד הביטחון ואת מפקדי צה"ל ואמרתי להם: "אם עד עכשיו התפקיד שלכם היה מאתגר, עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. אנחנו הולכים לעבוד 24/7, כן, כולל בשבת, כי מדובר בפיקוח נפש לכל דבר. לא לוקחים סיכונים על הבריאות של אזרחי ישראל, ולא לוקחים סיכונים על הפרנסה של אזרחי ישראל".
נפרדתי מגילת ומהילדים. זה לא היה קל, כי ראיתי שגם הם מצויים במבוכה ובבלבול מפני הלא־נודע. הילדים שאלו אותי: כמה זמן המגפה תימשך? האם אנחנו צריכים לקנות קופסאות שימורים ונייר טואלט? כמה אנשים ימותו?
ניסיתי לענות כמיטב יכולתי, והסברתי להם גם שאבא נמצא בתפקיד שר ביטחון והוא יוצא למלחמה, וזה הולך להיות ארוך. חיבקתי את המשפחה חיבוק פרידה, כי ידעתי שבתקופה הקרובה לא אהיה הרבה בבית.
הפתרון שמצאתי החזיר אותי לתחושה שהייתה לי כמפקד פלוגה בצה"ל: במלחמה כמו במלחמה, סידרתי לי מיטה, כרית ומצעים בחדר שליד לשכתי במשרד הביטחון.
בהתחלה לא יכולנו לשער מה תהיה חומרת הפגיעה של המגפה. אשליית ה"יהיה בסדר" ריחפה באוויר כל עוד המצב בישראל לא היה כל כך חמור. באחד הימים התקשרתי לכמה חברים שלי שגרים בניו־יורק. רציתי לקבל תמונת מצב על ההתפשטות שם ולהבין מה בדיוק קורה. פתאום אחד מהם סיפר לי שדודה שלו נפטרה מקורונה כמה ימים קודם לכן. השני שיתף אותי באסון שפקד את העיירה בניו־ג'רזי שבה גדלתי כילד: הוא פירט שמות של אנשים שהכרתי באופן אישי, חברי המשפחה שלנו שסעדו איתנו בשבתות, אבות ואימהות של חבריי לכיתה מבית הספר היסודי שבו למדתי, שנפטרו בעקבות הידבקות בנגיף.
השיחות האלו עשו לי עוד סוויץ' בראש. אנשים אמיתיים מתים מקורונה.
הבנתי שאנחנו חייבים לשנות באופן מיידי את צורת ההתנהלות שלנו. מדברים גדולים ועד קטנים – אנחנו צריכים להיות גמישים, סתגלניים ויצירתיים. כך למשל, בשגרת העבודה של משרד הביטחון וצה"ל ישנו איסור מוחלט להכניס טלפונים סלולריים לדיונים, וצמרת המערכת לעולם לא פועלת באמצעות קבוצות ווטסאפ. זוהי שמירה בסיסית על מערכת היררכית ועל ביטחון מידע.
אך עם פרוץ המגפה היה צורך בשיתוף מידע מהיר בין גורמים שונים. כל עיכוב היה משמעותי. אי אפשר היה להמשיך לפעול בנוהל ההיררכי הרגיל שבו כל ישיבה אצלי, שר הביטחון, דורשת שלוש או ארבע ישיבות הכנה בדרגים נמוכים יותר. פשוט אין זמן. כדי להבטיח פעולה מהירה פתחנו קבוצת ווטסאפ בשם "צוות קורונה ביטחוני", שכללה את סגן הרמטכ"ל האלוף אייל זמיר, מפקד פיקוד העורף האלוף תמיר ידעי, מנכ"ל משרד הביטחון אודי אדם, עוזר השר להתגוננות משה אדרי (שהיה יד ימיני הנמרץ לכל אורך משבר הקורונה), אזרחים רלוונטיים וצוות הלשכה. דרך הקבוצה התנהלו עיקר המשימות, וכך יכולתי לשאול שאלות ולקבל תשובות בתוך שניות.
בניגוד להנחיות השגרתיות במשרד הביטחון, החלטנו כי השותפים למערכה ייכנסו עם הטלפונים שלהם לפגישות, כדי שנוכל להיות מעודכנים כל הזמן. עברו כמה ימים עד שכולם התרגלו למצב המוזר שבו סגן הרמטכ"ל ומנהלי אגפים בכירים במשרד הביטחון נמצאים בקבוצת ווטסאפ יחד עם שר הביטחון. אבל "להתרגל למצב המוזר" היה המשימה העליונה של כולנו. מרגע זה הוקדשו הימים לפעולה, והלילות ללמידה.
בלילה של ה־16 במרץ עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה. דאגתי מאוד לבעלי העסקים הקטנים שהחלו לשדר אותות מצוקה. דאגתי משום ששמעתי באותו בוקר על אימא חד־הורית שפוטרה ואין לה איך לפרנס את שני הילדים הקטנים שלה. סביב אחת לפנות בוקר פתחתי את המחשב והמשכתי מהמקום שעצרתי בקריאת המחקרים הכי מעודכנים על מה שקורה בסין ובאיטליה, שהמצב בהן הידרדר בקצב מפחיד.
פתאום צדה את עיני טבלה שתיארה את התפלגות הגילאים של המתים בלומברדיה, אחד האזורים בצפון איטליה שהפגיעה בהם הייתה הקשה ביותר. הטבלה הייתה מדהימה: ראו בה בבירור שילדים לא מתו מקורונה, ואילו מבוגרים וזקנים מתים ממנה בשיעורים גבוהים. עלה בבירור שככל שהנדבק מבוגר יותר, כך סיכוייו לחלות ולמות גבוהים יותר.
כינסתי את מפקדי צה"ל ואמרתי להם: "אם עד עכשיו התפקיד שלכם היה מאתגר, עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. לעבוד 24/7, כן, כולל בשבת"
מחקר אחד איננו מספיק. פתחתי מיד מאמר אחר שסקר את המצב בסין. הנתונים שם הראו בדיוק אותו דבר: ילדים לא מתו, ואילו זקנים ובעלי מחלות רקע מתו בשיעורים גבוהים. זה היה רגע של גילוי דרמטי.
היום זה ברור לכולם, אך באותו זמן עוד לא היה ידוע שהקורונה כל כך "מפלה" בין מבוגרים לצעירים. במגפות הקודמות שלמדתי, כמו השפעת הספרדית, לא היתה אפליית גיל מסוג זה. מבחינה מעשית, המסקנה עבורי הייתה ברורה: חייבים לעשות חלוקה בין הידבקות ילדים ואנשים צעירים להידבקות של זקנים. זה פשוט לא אותו דבר. ועוד יותר חשוב: חייבים להגן מיד על הזקנים באמצעות התרחקות מהם. מיד השארתי הקלטה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו, כדי להגן על אימא שלי. אך רגע אחד לאחר מכן הגיעה המחשבה הבאה: אני שר הביטחון של מדינת ישראל – מה שאני עושה כדי לשמור על אימא שלי, חייבים לעשות כדי לשמור על כל המבוגרים בישראל.
וכך, באותו רגע הקלטתי הודעת ווטסאפ נוספת, שכיוונתי לאוזני כל הציבור הישראלי: "ערב טוב לכולם, זה נפתלי בנט שר הביטחון. כעת יום שני, 1:20 לפנות בוקר. אני רוצה לשתף אתכם בתובנה אחת מאוד חשובה וקריטית: ככל שאנחנו מקבלים מידע מכל העולם, אנחנו מבינים שיש נקודת תורפה אחת ענקית – והיא החיבור בין זקנים לצעירים, בין סבתא לנכד שלה. זה ככל הנראה מהדברים הקטלניים של נגיף הקורונה.
"הרבה מאוד אנשים צעירים יישאו את הנגיף אפילו בלי להרגיש. הם לא יחטפו צינון, לא כאב גרון. כלום. ממי ששומע אותי כרגע – חלקכם נושאים את הנגיף ואתם תעברו את זה בקלילות. אבל אז, כשאתם נוסעים לבקר את סבתא ומחבקים אותה, אתם פשוט מדביקים אותה. וזה אסון, כי בקרב אנשים בני שמונים, כמעט אחד מכל חמישה שנדבק בנגיף – מת. אחד מחמישה. עשרים אחוז!
"אז רבותיי, יש המון הנחיות וחשוב להישמע לכולן. אבל פה אני מחדד נקודה אחת ספציפית: אף אחד לא צריך להתקרב לסבא וסבתא. אם משום מה אתם מוכרחים לעשות את זה, כדי להביא אוכל או משהו דומה – תתרחקו. לא שני מטר אלא שלושה, ארבעה או יותר. אל תתקרבו! אין חיבוקים, אין נשיקות, אין מגע, אין כלום! זה הדבר הכי חשוב. זהו. לילה טוב לכולם. אנחנו ביחד נעבור את העסק הזה בשלום. אני סומך עליכם. לילה טוב".
שחררתי את האצבע מכפתור ההקלטה ושלחתי את זה למספר חברים, באמצע הלילה, בלי עריכה ובלי טייק נוסף. עד 11:00 בבוקר למחרת, כמעט כל מדינת ישראל קיבלה את ההודעה הזאת. הציבור הישראלי הקשיב למסר ולהסבר, הפנים ופעל בצורה נפלאה כדי לשמור על המבוגרים בישראל.
בתוך כמה שעות התחיל "מבצע סבתא". התוצאות היו מרשימות: מכל עבר קיבלתי הודעות עם פתרונות של אזרחים, שהציעו איך אפשר להמשיך לאהוב ולעזור לסבא וסבתא – אבל מרחוק.
כמה ימים אחר כך אמרה לי מנהלת הלשכה שלי, נעמי, שנשיא המדינה רובי ריבלין מבקש לדבר איתי. "כן אדוני הנשיא," אמרתי לו, "מה שלומך?" "אני בסדר", הוא ענה לי, ושמעתי בקולו שביעות רצון, "התקשר אלי עכשיו מלך הולנד כדי לספר לי שהוא ראה את הסרטון של שר הביטחון הישראלי, עזב הכול, התקשר מיד לאימא שלו (המלכה לשעבר ביאטריקס), ואמר לה 'אימא, מעכשיו אנחנו שומרים עלייך ועל כל המבוגרים ההולנדים מרחוק'!".
זה היה רגע מרגש מאוד. הבנתי שהצלחנו לעשות שינוי בתודעה של המונים בכל רחבי העולם. כך תובנה שנרכשה מלימוד הפכה לפעולה שלנו, ואולי בזכותה הצלנו את חייהם של אלפי ישראלים מבוגרים ומאות אלפי מבוגרים ברחבי העולם!
ממשבר לשגשוג
במהלך מלחמת העצמאות הטילו הכוחות הערביים מצור על ירושלים. הרכבים שניסו לעלות בכביש הראשי נקלעו במקטע שבין באב אל־וואד ועד הקסטל, למטווח של צלפים ירדנים ששלטו על הגבעות השולטות. כדי לשבור את המצור נפרצה ונסללה חלקית דרך עוקפת בהרי ירושלים. בחלקים מדרך החתחתים הסודית נדרש טרקטור כדי לדחוף את המשאית במעלה ההר, אך המטרה הושגה. זוהי "דרך בורמה" אשר שברה את המצור על ירושלים, זכתה לתהילת עולם והייתה לאבן דרך בתולדות תחיית מדינת ישראל.
דרך בורמה היא סמל לכושר ההמצאה הישראלי. זה האתוס שלנו: חסמו אותנו פה? לא נורא, נבוא משם. עושים עלינו חרם? אין בעיה, נייצר בעצמנו. הגישה האופטימית והדינמית הזו מעניקה למדינה שלנו יתרון מוחץ במצבי חירום כמו מלחמה או משבר כלכלי, וגם בזמן מגפה עולמית. אנחנו זריזים, יודעים איך להסתגל לשינויים תכופים ולשגשג גם תחת לחץ. משבר הקורונה הוא הזדמנות מצוינת לשוב ולאמן את שריר "דרך בורמה", ולהתבלט בעולם ברוח החדשנות והיזמות שלנו.
מדינת ישראל יכולה להיות המעבדה העולמית שממנה יצאו המצאות חדשות בזו אחר זו. אנחנו יכולים להפוך לבירה העולמית של טכנולוגיה חינוכית, ולחממה אוניברסלית של רעיונות פורצי דרך בתחום העבודה מהבית. יש כל כך הרבה דרכי בורמה חדשות, שרק מחכות שנפרוץ אותן.
כדי שזה יקרה צריך לתת ליצירתיות הישראלית מרחב נשימה. במשרד החינוך, למשל, צריך להקפיא לשנתיים את הפיקוח ההדוק על בתי הספר, להסיר את הרגולציה וההכתבה מגבוה, ולאפשר למנהלים ולרשויות מקומיות לערוך ניסויים בלמידה מרחוק. תוך זמן קצר ייווצרו שיתופי פעולה בין המנהלים המובילים והנועזים ביותר, ובין שלל חברות הסטארטאפ הישראליות שעוסקות בלמידה ועבודה מקוונת. אין טוב מזה, לשני הצדדים: החברות ירוויחו פיילוט, והמערכת החינוכית שלנו תרוויח את הפתרונות הטכנולוגיים המתקדמים בעולם.
בתי הספר הם רק ההתחלה. אל מול האתגרים וההזדמנויות העסקיות העומדים בפנינו ובפני העולם, ישראל צריכה לנצל את המשבר ולהפוך את העשור הקרוב לעשור של קפיצת דרך, שתביא את ישראל לעשירייה הראשונה במונחי תוצר לנפש.
איך עושים את זה? משחררים. הצעד הראשון והנועז הוא אתחול של הרגולציה. יש להנחות את הרגולטורים ומשרדי הממשלה השונים כי יש להם תקופה קצובה לכתוב מאפס רגולציה עדכנית ומידתית. ניתן להם לדמיין לרגע שבתחום מסוים אין כלל רגולציה, ואז לכתוב אותה מחדש אחרי שהם עונים על השאלה: אילו חוקים, כללים, חוזרים, הוראות ותקנות באמת חיוניים?
אם נשכיל לשחרר את הכוחות האדירים הטמונים בעם שלנו – במחנכים, בחיילים, בחניכי תנועות הנוער וביזמים – משבר הקורונה יהפוך לנקודת זינוק. צריך לשחרר את הכוחות הללו לחופשי. צריך להעניק להם מרחב תמרון, עם מעט איסורים ומגבלות.
אני מאמין שבעוד עשור כולנו נסתכל לאחור ונראה איך התקופה הטרופה הזאת פתחה תור זהב בתולדות מדינת ישראל. זו איננה אמונה תמימה, אלא הבחנה מפוכחת הנטועה בניסיון חיים ובהיסטוריה שלנו. מהשורשים העתיקים שלנו אנחנו שואבים את כושר ההמצאה, את הראייה ארוכת הטווח ואת היכולת המוסרית והמעשית להפוך כל אתגר להזדמנות פז. 
ספרו החדש של ח"כ נפתלי בנט ראה אור בהוצאת "סלע מאיר"
