בבצרה, מחוז החוף היחיד בעיראק, האיום מוחשי במיוחד. הפרת והחידקל, שמיליוני חקלאים עיראקים מסתמכים עליהם, מתמזגים בבצרה לנהר אחד, שט אל־ערב, לפני שהם נשפכים למפרץ הפרסי. אך כעת הזרימה חלשה מאוד, ומי הים פולשים אל נהרות המים המתוקים וחונקים את חיי הבר וההתיישבות האנושית על גדות הנהר. "המליחות עלתה בשנים האחרונות והיא הורגת את האדמות החקלאיות", אומר אבו־שאקר, בן 70, שהשקיע עשרות שנים בגידול הדקלים המפורסמים של עיראק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נתניהו נפגש עם קושנר: "הווטו הפלסטיני על השלום הסתיים"
– הנוכחי מול המיועד: מאחורי המאבק בין כ"ץ לברקת
– הקומיקאי היהודי שרוצה להתמודד לנשיאות ארה"ב
כעת, כשהמים המתוקים מעטים כל כך, אבו־שאקר ועמיתיו החקלאים נטשו את הדקלים העתיקים הנובלים באדמה הסדוקה. הם נדדו צפונה בחיפוש אחר מים מתוקים. "עד עכשיו יכולנו למכור את התמרים שלנו במפרץ ובכל ארצות הברית", אומר אבו־שאקר. "עכשיו אתם יכולים לראות במו עיניכם. הנהר הזה מת".
משבר המים בעיראק אינו חדש. אך עם התגברות המדבור וגידול האוכלוסייה, המדינות במעלה הנהר – טורקיה ואיראן – להוטות מתמיד לוודא שמקורות מים יקרים יישארו אצלן. הסכרים החדשים שלהן על החידקל והפרת ועל היובלים שמזינים אותם הפחיתו את זרימת המים לעיראק במחצית, לפי שר המים העיראקי מהדי אל־חמדני.
עוד נותרה לו תקווה, בדמות תוכניות לשיפור הגישה למים מתוקים בכל הארץ והבטחת מי שתייה לכול, אפילו בתרחיש הגרוע ביותר. חמדני, שעמד בראש אגף הסכרים בעיראק לפני מינויו לשר, אומר שיש תוכניות להקים מאגר מים גדול במחול, מצפון לבגדד. "הוא יאפשר לאגור מים, לייצר חשמל ולהגן על בגדד משיטפונות".
מילוי המאגר יהיה אחד ממיזמי התשתית הגדולים בעיראק אחרי כיבושה ב־2003 בידי האמריקנים. מאז נדחו שוב ושוב תוכניות הממשלה לשיקום רשתות החשמל ותשתיות המים והתעבורה הרעועות.
בבצרה התפרץ ב־2018 משבר בשל מחסור במי שתייה. השנה, מחנק תקציבי חסר תקדים שנגרם כתוצאה ממחירי נפט נמוכים אילץ את הממשלה להשעות את ההשקעות בתשתית. מומחים מזהירים שסכרים חדשים בלבד לא יצילו את הנהרות של עיראק. לדבריהם, גישה בת קיימא תובטח רק באמצעות עסקאות חלוקת מים עם אנקרה וטהרן.
השיחות עם טורקיה, שהתמקדו בסכר איליסו העצום על החידקל, הושעו לשנתיים אך חודשו במאי, עם הקמת ההממשלה החדשה בעיראק. חמדני נשבע שהמתקפה האווירית והקרקעית המתמשכת של אנקרה נגד כוחות כורדיים בצפון עיראק לא תפריע לשיחות "החיוביות", שכללו הסדר למילוי סכר איליסו.
איראן ממזרח הפעילה גם היא סכרים חדשים, שהפחיתו את הספיקה היוצאת ממאגרי דוקן ודרבנדח'אן בכורדיסטן העיראקית מ־45 מ"ק בשנייה ל־7 בלבד, ובאזורים מסוימים פחת הזרם לספיקה של 2 מ"ק לשנייה בלבד, "כלומר, קטיעה כמעט מוחלטת", לפי משרד המים. אך חמדני נותר אופטימי, ולדבריו המשא והמתן המקיף עם טהרן מתנהל היטב.
כמדינה שקולטת מים ממקורות אחרים, לעיראק אין הרבה מינוף. "טורקיה יכולה לפתוח במלחמת מים בכל רגע, בכל פעם שמתאים לה", מקונן מוחמד אל־צ'ליאוי, שמנהל קואופרטיב חקלאי באל־דיוואניה, במחצית הדרך בין בצרה לבגדד. הבצורות שמחקו את הקציר של עיראק בין 2016 ל־2018 היו רק טעימה ממה שעלול לבוא בהמשך, טוען אל־צ'ליאוי, ומזהיר שבתוך חמש שנים הפרת והחידקל עלולים להתייבש, להרוג את חיות הבר ולהגביל מי שתייה.
"לעיראק יש פתרון אחד בלבד: שימוש בלחץ כלכלי נגד טורקיה", אומר צ'ליאוי. הוא מציע שבגדד תגביל ייבוא סחורות ושירותים מטורקיה. אחרים הציעו לסחור בנפט גולמי תמורת מים, כמו בתוכנית שהוביל האו"ם בשנות התשעים, שאפשרה לעיראק – גם תחת עיצומים כבדים – לסחור בנפט תמורת מזון ותרופות.
אולם עיראק, מפיקת הנפט השנייה בגודלה ב־OPEC, צריכה לפעול במהירות. לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, העולם משתמש בפחות נפט גולמי, וכמעט 40 מיליון תושבי עיראק זקוקים ל־71 מיליארד מ"ק מים בשנה. ב־2035, כאשר בניית הסכרים בטורקיה ואיראן תסתיים, עיראק צפויה לקבל רק 51 מיליארד מ"ק בשנה. אוכלוסיית "הארץ שבין שני הנהרות" תצמח עד אז ליותר מ־50 מיליון. בשבילם, המים היקרים האלו עלולים להיות לא יותר מזיכרון רחוק.
