בשנים האחרונות הוחלט בצה"ל כחלק מההערכות לעימות בגזרת הצפון, להעמיק גם את נוכחות הכוחות בלב שטח אויב. אם עד שנת 2006 צה"ל נלחם בזירת לבנון בעיקר בדרומה – מלחמה שבה היו נכנסים ללבנון בבוקר ויוצאים בלילה או במקרה הטוב תופסים שטח קרוב לגדר, היום מובן שהצורך המבצעי הוא שונה לחלוטין וצה"ל נדרש לאמן את הכוחות שלו להיכנס לעומק דרום לבנון במטרה לחסל את יכולות חיזבאללה לשגר טילים לשטח ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פריימריז בהפתעה: עפר שלח דורש מלפיד שינוי
– מועלם מתנקמת, נתניהו הניח פיתיון: גיוס חדש לליכוד
– תמורת השלום: גם הבנייה ביו"ש מוקפאת
כניסה כזו וכיבוש שטח בלב מדינת אויב הוא האתגר הגדול ביותר במלחמה הבאה, בה התמרון יתפוס מקום מרכזי. בשנים האחרונות התאמנו רבות בצה"ל לתרחיש כזה וכבר מההתחלה עלה הצורך לחזק את היכולות של צה"ל לבצע תקשורת מתוך עומק השטח ליחידות הפרוסות באוויר, בים וביבשה.
לאזרחים מן השורה יש אנטנה של רשת סלולארית בכל פינה, המאפשרת לנו יכולת לתקשר באמצעותה 24/7. אבל בצבא זה שונה. צה"ל בטח לא יכול להשתמש בתקשורת אזרחית פרוצה ובלתי מוצפנת, כזו שכל ילד בן 15 שלמד מדעי המחשב יכול לפרוץ אותה. כחלק מתר"ש תנופה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, הוחלט במטכ"ל לקחת את פרוייקט האינטרנט המבצעי צעד אחד קדימה ולהפוך את הרעיון שהבשיל בשנים האחרונות למשהו מוחשי. כעת מכריזים בצה"ל כי הפרויקט, שנחשב לאחד המסווגים ביותר בצה"ל הבשיל במבצעיותו והוא מוכן לשימוש מלא.
את הפיקוד על המשימה קיבל אגף התקשוב בצה"ל, שכבר החל בפריסת יכולות. המטרה המרכזית היא לייצר תקשורת בין כוחות באופן שלא נעשה בעבר והאתגר היותר גדול הוא למנוע מהאויב לפרוץ לאותה רשת. בשביל להבין את משמעות היכולת צריך להיכנס רגע לתרחיש ממשי שבו צה"ל נדרש לאינטרנט.
תעלו בדמיונכם יום של מלחמה בתוך לבנון, אל המשימה בלב שטח האויב נשלח כוח מיוחד של הקומנדו. הכוח צריך להגיע למבנה בלב לבנון ולכבוש אותו, לחסל את המחבלים שמשגרים מנקודה זו טילים לתל אביב ומשתקים את המדינה. אמנם לצה"ל יש מטוסים שיכולים להשמיד את המקום, אבל העבר לימד אותנו שזה לא מספיק למחוק בניין, ובמקרים רבים הפצצתו לא הפסיקה את הירי. הכוח שנכנס לשטח האויב צריך סיוע מהאוויר באמצעות מטוסי חמקן, מהים באמצעות צוללות שיביאו את המודיעין וסיוע מיחידות יבשה שידעו לחפות במקרה הצורך ולחלץ אותו אם יקלע למארב. כדי להצליח במשימה כזו נדרש לא רק מודיעין מדוייק. נדרשת גם יכולת לניהול מבצע מהמורכבים שצה"ל יודע לבצע, כל זאת תחת מלחמה שבה העורף סופג טילים ומצפה להצלחת הפעולה.
מהרגע שאמ"ן מסמן על המפה הדיגיטאלית את הנקודה שצריך לכבוש ולנטרל, הכוח המיוחד עושה דרכו אליו. מי שימצא לו את הנתיב הבטוח יכול להיות המטוס, הצוללן, השריונר ואולי בכלל כוח חי"ר שתופס כמה כפרים בדרך אל המשימה. דמיינו עכשיו את החיילים עושים את דרכם ללב לבנון וכוח אחר רואה מארב שיכול לפגוע במשימה ובלוחמים, זה הזמן לשתף את המידע. בדיוק בשביל זה צריך רשת פרוסה ומוצפנת שבה כל מי שמחזיק מידע יוכל להזין אותו למערכת ולסייע בהצלחת המבצע. המשימה מוטלת על הקומנדו אבל היכולת שלה להצליח יכולה להיות דווקא מוטלת על הטייס שבאוויר, מפעיל כלי הטייס מרחוק, השריונר בטנק, המ"פ של החי"ר בשטח ואפילו של חייל אחד שיושב בבור ורואה גם הוא תמונות רבות שהופכות מחלקים לשלם וכל השלם הזה נוחת ביד של הכוח שזו משימתו.
הצלחה של משימה כזו תלויה בהרבה מאוד משתנים, שהמרכזי בהם הוא האינטרנט המבצעי. פעם לצה"ל היה את המודיעין אבל לא הייתה את היכולת להפוך אותו להצלחה גדולה וזו הסיבה שבצבמא שלחו מטוסים כדי לתצפת ואף לתקוף שטחי אויב, אבל זה לא פתר את הבעיה. כיום היכולת להזרים מידע לכל נקודה על המפה בעולם והיכולת לשתף את המידע בין יחידות הופך את צה"ל למדוייק יותר, קטלני יותר וכזה שיודע להכריע.
בצד השני עוקבים רבות אחר הפרוייקט. על הפיתוח בצה"ל אמונים מספר בודד של אנשים ולא בכדי הוא נחשב לאחד המסווגים. צה"ל חייב יכולת עצמאית וכזו שלא מושפעת משום גורם חיצוני. העלויות להקמתו הן עצומות ובסופו של יום היכולת הזו מספקת לצה"ל עוצמה כזו שהאויב מאוד מתעניין בה ורוצה ללמוד לשבש אותה. בצה"ל אומרים כי יש כל הזמן ניסיונות של האויב ללמוד את היכולת אבל אין הצלחות בלפרוץ אותה והיא נחשבת לאחת היכולות היותר חסומות לפריצה שיש לצבא.
