דמיינו עולם שבו בזק היא עדיין מונופול ממשלתי בשוק התקשורת. דמיינו תשתית סלולר אחת, תשתית אינטרנט אחת. "אין לנו טכנאי בשבילך כרגע, אולי בחודש הבא. רוצה קו טלפון? היכנס לרשימת ההמתנה ונשתמע עוד שנה".
היינו קרובים להיות שם אלמלא יצאה לדרך הרפורמה לפירוק המונופול אי-אז בשנות התשעים. קרובים מאוד, מפני שעם תחילת הרפורמה הודיע ועד העובדים של בזק על כוונתו לשבות. המדינה פנתה לבית הדין לעבודה, וזה אישר את זכותם של העובדים לשבות נגד הרפורמה. היא הרי עלולה לפגוע בהם. אלא שהמדינה לא הרימה ידיים ועתרה לבג"ץ, בהליך חריג יחסית, נגד בית הדין הארצי לעבודה.
בפסק דין מכונן ואחראי, הפך בג"ץ את החלטת בית הדין הארצי לעבודה, ועשה סדר: שביתה כלכלית על תנאי עבודה – מותרת. שביתה פוליטית נגד החלטת מדיניות של הריבון – אסורה. אם חוששים העובדים שתנאיהם ייפגעו מרפורמה כלכלית של הממשלה – מותר להם להביע מחאה בשביתה קצרצרה בת כמה שעות.
בתי הדין לעבודה הם מערכת סגורה ועצמאית, הנפרדת מן ההיררכיה של בתי המשפט הרגילים. העצמאות הזו מאפשרת לבית הדין הארצי לשמש שחקן מכריע ובעל מדיניות עצמאית בסוגיות גורליות למשק. אין עליו ערעור במובן הרגיל; רק עתירה לבג"ץ נגד החלטותיו, הליך נדיר כאמור.
העצמאות הזו גם אפשרה לבית הדין הארצי לשחוק את פסק הדין של בג"ץ בעניין בזק. במקום ההבחנה הברורה בין רפורמה של הדרג הפוליטי ובין החלטות ניהול של המדינה כמעסיקה, החליט בית הדין לפתח הגדרה חדשה – "השביתה המעורבת". כך חוזרת הזכות העקרונית לשבות לידי העובדים, תוך פיקוח וליווי של בית הדין. למעשה מורה בית הדין למדינה להקפיא רפורמות במשך שנים ארוכות ובמקביל לנהל מו"מ עם העובדים בפיקוחו. כך רוקנה מתוכנה קביעתו הנחרצת של בג"ץ בעניין בזק, כי נשק השביתה לא יתקע רפורמות ממשלתיות לטובת הציבור.
דור הולך ודור בא, ההתקדמות הטכנולוגית ומאגרי הגז מאפשרים תחרות במשק החשמל. בעולם המתפתח נעלמים המונופולים ומחירי החשמל יורדים. גם בישראל מבקשת הממשלה סוף סוף להוציא לפועל רפורמה במשק החשמל, זו שהמחוקק יזם כבר לפני עשרים שנה. הכוונה היא להרחיב את פעילות היצרנים הפרטיים בייצור החשמל, בהולכה ובחלוקה. למהלך כזה צפויה השפעה ישירה על חשבון החשמל של כל אזרח בישראל, והשפעה עקיפה עצומה על הכלכלה הישראלית בכלל.
אבל כצפוי, ועד עובדי חברת החשמל (שכר ממוצע של 25 אלף שקלים בחודש לצד הטבות מופלגות נוספות) הודיע שישבות: לא קיימו איתו משא ומתן כנדרש לשם גיבוש הרפורמה. את הרפורמה יקבעו הם, אחרי שתוספות הפנסיות והפיצויים יפייסו את דעתם. ההסתדרות, מגינת החלשים, התגייסה לתמוך בוועד העובדים החזק במדינה.
בקיץ הקודם אישר בית הדין לעבודה את השביתה, והוסיף עוד קביעה: המדינה חייבת לגבש את הרפורמה במשק החשמל תוך היוועצות מראש עם נציגות העובדים, עוד לפני שגובשו עיקריה, בהליך של "שיתוף", תוך נכונות לשמוע ולהשתכנע. במילים פשוטות, לעובדי חברת החשמל זכות להשפיע על הרפורמה יותר מכל גורם אחר, ואם רצונם לא יושבע – זכותם לשבות.
מדינת ישראל מוכת שביתות. לפי נתוני ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), אנחנו כמעט מובילים בעולם במספר ימי השביתה בשנה לכל אלף מועסקים. עם ממוצע של מעל 250 ימים כאלה בשנים 2004־2012, רק ניו־זילנד, דרום אפריקה וארגנטינה נמצאות מעלינו. בשנים האחרונות המצב השתפר מעט לכאורה, אבל בל נטעה: לפי פסיקתו של בית הדין הארצי כל רפורמה משמעותית במשק החשמל, בנמלים, בתחבורה ובחינוך נתונה לשבטה ולחסדיה של ההסתדרות.
ראש הממשלה, שמודע לכך, הורה לשוב ולעתור לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה. בג"ץ הבין גם הפעם את משמעות האירוע והוציא צו על תנאי נגד ועד עובדי חברת החשמל. דיון בעתירה צפוי להתקיים בעוד שבועיים. אלא שבינתיים ממשיך להתנהל מו"מ בין האוצר להסתדרות, וזו מתנה את המשך קידום הרפורמה במחיקה של עתירת המדינה לבג"ץ נגד בית הדין לעבודה.
אם תסכים הממשלה להיכנע, להתפשר עם ועד העובדים על רפורמה בינונית, ולמשוך את העתירה מבג"ץ – נראה אולי שיפור מסוים במשק החשמל, אך כבלי איום השביתה ימשיכו לחנוק כל רפורמה במשק. לפי הפרסומים השבוע, ממשיך נתניהו בקו הנחוש שהציג, ועל אף הלחצים מכיוון שר האוצר, עומד על המשך בירור ההליך בבג"ץ.
באופן אבסורדי, בג"ץ הוא הגוף היחיד במדינה שיכול לשפר את המצב. כל יוזמה ממשלתית או פרלמנטרית לתיקון חקיקה שיגביל שביתה נגד הריבון תגרור מיד השבתה כללית של המשק. הפוליטיקאים שלנו לא יכולים לעמוד בכך, וזהו מעגל סגור שמנציח את כוחה של ההסתדרות. אם ייעתר בג"ץ לעתירת הממשלה וישוב ויבהיר ששביתה פוליטית אינה לגיטימית – עוד נזכה לשבת ולהיזכר בחלחלה בעולם שבו היה מונופול לחברת החשמל.
