"אנחנו אנשים, לא עציצים שמעבירים ממקום למקום"

20 שנה גרים בני הזוג חנה (39) וחיים ימין במצפה־כרמים. "זה הבית שלנו. אנחנו פה מאז שהתחתנו", הם אומרים כשאנחנו יושבים לשיחה על קפה בכורסאות הגינה החדשות שעטופות עדיין בניילון. ישי, בנם השני, שזוף וגבוה, מתיישב איתנו ומנדב לי סיגריה. בקרוב יתחיל את לימודיו במכינה המעורבת עמיחי בקיבוץ כרמים. בפיסת הא־לוהים הקטנה שלהם – דק עץ ופרגולה, בריכה קטנה מוקפת גדר וכרי דשא סינטטיים – פרויקט הקורונה של בני הבית. "ישי כתב על זה פוסט בפייסבוק – ביום חמישי הוא שם את המסמר האחרון בדשא ובדיוק אז קיבלנו את המסמר של בג"ץ'", אומר חיים, "מציאות הזויה". לפני שבועיים, החליט בג"ץ כי מרבית מבני היישוב יפונו בתוך שלוש שנים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ברשויות האדומות מאיימים לא לשתף פעולה עם הסגר
– דו"ח הפנטגון: סין במרוץ חימוש ונערכת להכפיל את כוחה הגרעיני
– כל הדרך לאומן: מכאב לב אל הנחמה

"זה בית הכי כשר שיכול להיות", מסבירה חנה. "היתר בנייה, בר־רשות על הקרקע, תב"ע, משכנתא, הכול. בשום צורה לא מדובר פה על מאחז לא חוקי, הכול היה כדת וכדין. בחיים לא הייתי מגיעה לגור פה אם הייתי חושבת שיש צל צלו של ספק שאני הולכת להיתקע עם איזה בג"ץ". הימים היו ימי פוסט ההתנתקות. ראש המועצה האזורית בנימין דאז, פנחס ולרשטיין, בחר עם בני הזוג ימין את המגרש מתוך התב"ע, שלח אותם להיות נחשונים, הראשונים שבונים ביו"ש אחרי הקיץ הכתום ההוא שבו נקרעו אלפי משפחות מבתיהן. "התחושות אז היו מאוד קשות. הרגשנו כזוג שאנחנו חייבים לתקוע יתד בהתיישבות, החלטנו ללכת לבנייה. במועצה התלהבו, אמרו 'יאללה, יש תב"ע, קדימה'", אומר חיים.

בית משפחת ימין ניצב קו ראשון מול הנוף המדברי. "הר הקובה" (קובת א־נג'מה) מדרום, מדבר יהודה והרי הגלעד ממזרח. "כשהגענו לפה לא היה כלום מסביב. הר עם בית", אומרת חנה. לבית הקבע הם עברו בדיוק לפני 13 שנים, שבוע לפני שילדה חנה את בנם השלישי, יגל. ועכשיו, בתוך כל הטירוף, מתארגנת המשפחה גם לחגיגת בר־המצווה שתחול בשבת.

מצפה־כרמים הוקם לפני כעשרים שנה על אדמות מדינה מדרום ליישוב כוכב־השחר. כשמונה חודשים לאחר מכן פונה המצפה ממיקומו המקורי והועתק מזרחה, במסגרת הסכם המאחזים בין מועצת יש"ע ותנועת אמנה לראש הממשלה דאז אהוד ברק ובחתימתו של אלוף פיקוד מרכז אז, משה (בוגי) יעלון. ברק היה זה שבחר את המיקום המחודש ואף תרם מתקנים לטובת ילדי היישוב. יעלון העיד בהמשך לטובתם. 12 בתים נבנו ביישוב. בתב"ע אמנם תוכננו 120 יחידות דיור, אך בעקבות עתירה שהגיש לבג"ץ ארגון השמאל "יש דין" בשנת 2011, בטענה שהיישוב יושב בחלקו על קרקעות פרטיות של פלסטינים, העסק נתקע והוצא צו הקפאת בנייה.

"היינו בשוק" מספרת חנה, "אני זוכרת את נציג המועצה שבא לספר לנו על הצו הזה, הוא הרגיע אותנו ואמר שזה בג"ץ חלש, שיהיה קל, שזה בקושי שווה התייחסות. הדבר הזה התפתח לסאגה משפטית סבוכה ולמאבק בן עשור". באמצע הדרך, כשהתקבל צו על תנאי, עברו תושבי המצפה ממגננה להתקפה. הם הגישו תביעה משלהם נגד המדינה, שפינתה אותם לשטח שהכשירה בעצמה, שהקרקעות בו נחשבות לאדמות מדינה ולחלק מיישוב האם – כוכב השחר. "תבענו את המדינה במחוזי", מסבירה חנה, "אמרנו: 'אתם הבאתם אותנו לכאן, תשמרו עלינו. אנחנו בנינו בית עם היתר בנייה ופתאום מתברר שבכל שרשרת האישורים יש איזה צ'ופצ'יק שלא סגרו עד הסוף". התקדים החשוב היה שבג"ץ הסכים לדון בראיות בבית המשפט המחוזי, ואחר כך להמשיך את ההליך המשפטי אצלו.

בדיוק לפני שנתיים, כשאושר גדול הציף את מצפה־כרמים בעקבות פסיקת בית הדין המחוזי שקרא להסדיר את המקום, ראיינתי אותם. חיים אמר לי אז: "התחושה היא שבג"ץ שלח אותנו למחוזי כדי לשמוע את האמת, לדון בעובדות, ולא כדי למרוח זמן. קראתי את כל הפסק פעמיים ואני לא מזהה שם חורים, שום טענות שאפשר להגיד שיש פה מקום לספק. אני מאמין שבג"ץ ישפוט משפט צדק, יאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי ויאשר את ההתיישבות. אני לא חושש".

"בריאיון הקודם חגגנו", הוא אומר. "אני עדיין סבור שהשופטת חיות לא מצאה חורים בפסיקה, היא פשוט החליטה שדעתה שונה. גם חיוּת יודעת שאין בעלים לקרקע, היא מתייחסת לזה בפסיקה, גם אם היא מחפשת צדק – להשיב קרקע שנגזלה ממישהו לבעליה – איזה מין צדק היא עושה? אף אחד לא יבוא לעבד פה שום קרקע. כל כך רציתי אז, ואני עדיין רוצה היום – להאמין במערכת הצדק במדינה".

"גם אנשים ליברלים כמוני", אומרת חנה, "מתקשים להסביר את מה שקורה פה. אני רוצה לחזק את בג"ץ. אני חושבת שזה המוסד הכי חשוב במדינת ישראל. אם אחד מהילדים שלי מעז לצייץ משהו על שופט כזה או אחר, מבהירים לו מיד שזה לא מקובל אצלנו. בג"ץ נחוץ כדי לקיים מדינה דמוקרטית, אבל האטימות שלו כואבת לי מאוד. נרמסו פה זכויות אדם באופן גס ובוטה. חיוּת אפילו לא ציינה שיש פה קהילה שחיה כאן 20 שנה. היא בחיים לא הייתה עושה דבר כזה לצד אחר. זה לא יכול להיות שאין בתי משפט בישראל, וזו לגמרי התחושה, שאין בתי משפט שיגנו על הפרט. כרגע מבחינתי לא משנה מי הפרט".

נראה שזה דווקא משנה מאוד מי הפרט.
"נכון, אבל זה לא אמור להיות משנה. הלך הרוח במצפה־כרמים רחוק מלהיות מתנחלי סטייל 'נתפוס גבעה ונעלה בלילה'. זה לא הסגנון שלנו. התראיינתי ברשת ב', וחברים שלמדו איתי במכון מנדל ושמעו אותי היו המומים. אמרו לי 'מה? את גרה במצפה־כרמים? אלו האנשים שגרים שם?' אנחנו באמת אנשים תמי לב".

יש שיגידו שאין תום לב ביהודה ושומרון בכלל.
חיים: "זו עמדה לגיטימית, אבל אני מצפה מבית המשפט שלא יתפוס צד פוליטי במאבק הזה, ואם הוא צד במשחק הפוליטי, בואו נגיד את זה. אני מצפה שבית המשפט יבדוק בפשטות אם עשינו פעולה נפשעת".

רשלנות של ממש

"דומה שאין מי שיחלוק כי מקום שבו קיימים סימני אזהרה מחשידים ובעל הסמכות עוצם את עיניו מלראותם", כתבה בהכרעתה נשיאת בית המשפט חיות, "לא ניתן לומר כי הוא צלח את מבחן תום הלב". היא האשימה בעיקר את המדינה: "בעת שמצפה־כרמים הועתק למקומו החדש היו הגורמים המוסמכים במנהל האזרחי מודעים לכך שיש אי דיוקים במפות הקיימות… בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות שרשויות האזור ינקטו משנה זהירות כדי להבטיח שהמקום שהמאחז מועבר אליו מאפשר את הסדרתו".

"בעניין הזה אני מסכימה עם חיות", אומרת חנה, "היא לא פסקה נגדנו. היא תוקפת את המדינה ומוסדותיה ואומרת שההתנהלות שלהם לא מקובלת עליה. היא צודקת במובן מסוים – שהפרטאץ' הזה צריך להיעצר".

חיות דרשה למצוא פתרון מיטבי לתושבים שבתיהם ייהרסו: "המעט שניתן לומר על התנהלותם של המשיבים (שר הביטחון, מפקד הכוחות ביו"ש, המנהל האזרחי, מפקד משטרת מחוז ש"י) הוא שהיא נגועה ברשלנות של ממש… לא ניתן להשלים עם התנהלות המדינה בפרשה זו ועם התוצאה הקשה שאליה היא מובילה מבחינת המחזיקים. בנסיבות אלו אני סבורה כי למצער, מוטלת על המדינה החובה למצוא למתיישבי מצפה־כרמים פתרון חלופי ראוי והולם".

"בית המשפט לא יודע להגן עליי כשהמדינה שלי טעתה", אומר חיים. "חיוּת אומרת תהרסו את הבתים ותפצו את התושבים. זו הפכה להיות שיטה. אבל מי מבטיח לנו שלא נעבור למקום אחר ונחטוף בג"ץ אחר? זו מציאות סוריאליסטית".

"יש פה עניין עקרוני", אומרת חנה – "יש יישובים קיימים. המדינה חייבת להכיר בזה. עם ריבונות, בלי ריבונות. זה חיים של אנשים, זה לא עציצים שאפשר להעביר ממקום למקום".

במצפה־כרמים 16 בתי קבע ו־40 קרוונים, ובסך הכול 46 משפחות. לפי הפסיקה כל שכונת הקרוונים וארבעה מבתי הקבע צריכים להתפנות בתוך שלוש שנים, אבל ההשלכות כמובן נוגעות גם לשאר הבתים שמחוץ לחלקות האלו. "לא יישארו פה 12 משפחות עם עצמן", אומר אבידע בן־יוסף (40), עובד המועצה האזורית מטה בנימין, הנשוי ללירז (40), מנהלת התיכון של אולפנת הגלעד בבקעה. "הגענו לפה לפני עשר שנים עם שני ילדים וב"ה נולדו לנו פה עוד ארבעה. שישה ילדים בשני חדרים. אנחנו שמחים בחלקנו, אבל לפי הגדרות מסוימות אנחנו נחשבים מתחת לקו העוני לפי מספר נפשות לחדר. אנחנו חיים כבר כמעט עשור בקיפאון".

"קיווינו שיגיע פסק דין ונוכל להרחיב", אומרת לירז, "כולנו חולמים על זה, ופתאום אנחנו שואלים, זהו? הכול נגדע? תורה ועבודה זה באמת החיים שלנו, אני אישה פשוטה, אני רוצה לחיות בפיסת אדמה שאני מאמינה בכל מאודי שהיא ארץ ישראל שלנו. אנחנו מרגישים שנעשה לנו עוול, בא לי לצעוק, מה קורה פה? שאנשים יזדעזעו. באחד העיתונים כתבו עלינו 'מאחז', וזה עצבן אותי, אנחנו לא חיים במאחז. אנחנו חיים ביישוב".

אף על פי שהבית שלהם לא בסכנת פינוי, הם מודאגים. אולי דווקא מצבם גרוע יותר והם ייפלו בין הכיסאות: "יכול להיות שיגידו לנו 'אתם תישארו פה' ולא יהיה שום פיצוי. אבל מה נעשה פה לבד, אנחנו ועוד כמה משפחות, נישאר פה חוות בודדים?".

חייב להימצא פתרון

"תכלס, הגענו לפה כי המקום הזכיר לנו את גוש קטיף", אומרת נטע פוזס (38), תושבת היישוב ומנהלת פרויקטים בחברה הכלכלית של בנימין. היא נשואה לשרוליק (40), מורה להיסטוריה ומחנך בישיבה התיכונית בבית־אל, ולהם חמישה ילדים. "רואים מפה את ים המלח, וגם משהו באווירה שנוצרה פה בזכות האנשים, הזכיר לי את הגוש". לא סתם היא נקראה נטע. הוריה שפונו מימית, ביקשו לסמל בשמה של התינוקת שנולדה חודש לפני הפינוי את ההשתרשות בנווה־דקלים; ביקשו לסמל בשמה את התפילה הנושנה שלא לעקור נטוע. אך מעשה אימהות סימן לבנות. חודש לפני שנטע ילדה את בנה הבכור, פונו בני הזוג משירת־הים. "יצאתי ללדת מהמלון שבו שיכנו אותנו", היא מספרת. "נדדנו הרבה, חיינו על תיקים תקופה ארוכה, היינו חלק מגרעין שתכנן להקים יישוב בבקעת הירדן, אבל אז הבנו שזה לא מתאים לנו עוד. ששבענו מהרפתקאות. רצינו להגיע לבית שלנו, וככה הגענו לפה לפני 13 שנים. ביום חמישי כששמענו את פסיקת בג"ץ, הכול צף. בכיתי לא מעט", היא מעידה. "בגדול אנחנו מחפשים יישוב חדש להרוס, מכירה מקום?" שואל אותי שרוליק בציניות, ונטע צוחקת ומוסיפה: "כל מקום שאנחנו מגיעים אליו – מפנים".

עם כל אחת מהמשפחות שאיתן ישבתי, עלתה סוגיית היחס למוסדות המדינה. כל התושבים שעימם דיברתי ממלכתיים מאוד, גם אם תמיד אחד מבני הזוג מעט יותר לוחמני בהתבטאויות שלו. כולם חרדים לבני הנוער שגדלים עכשיו בצל המאבק על הבית, בצל ההרגשה שהם שקופים בפני בית המשפט. "אם אני יכול לנחש מה תהיה הפסיקה של בית המשפט לפי הרכב השופטים", אומר שרוליק, "אז אפשר להחזיר את המפתחות".

מאחורי ביתם של שלומי וברקת סבן (שניהם בני 36), וחמשת ילדיהם, צמחה בשנים האחרונות משתלה קטנה. לאט לאט, בלי יכולת לתכנן לטווח ארוך בשל הסחבת המשפטית, גדלה המשתלה עוד קצת. "זו ממש לא הדרך שבה מתאים לי לעבוד", מעיד על עצמו שלומי, "אבל המציאות פה לא אפשרה לנו להתנהל אחרת".

"לא ציפינו להיות בסרט הזה. ממש לא דמיינו", אומרת ברקת. "שנה אחרי שהגענו לכאן התעורר הבג"ץ ויכולנו לבחור לעזוב, אבל בכל שנה החלטנו להישאר. יש לי חברה שצוחקת עליי. אמרתי לה שכשרעות תעלה לכיתה א' אני אדע איפה אני בונה את הבית שלי. הבחורה עלתה עכשיו לכיתה ז', ואיפה אני ואיפה הבית? אני בן אדם פסימי בדרך כלל, אבל אני באמת לא מאמינה שפסיקת בג"ץ תתקיים. אולי זו הדחקה, אני לא יודעת, אבל אני חושבת שאם נעבוד נכון מול הממשלה, יש לנו כוח לשנות את הפסיקה הקשה הזו, כי באמת, הצדק איתנו. לא גנבנו כלום. אנחנו כאן בזכות ולא בחסד. נצטרך לעבוד דרך חקיקה, שיהיה חוק מצפה־כרמים שיעקוף את הפסיקה, אני לא יודעת מה בדיוק, רק ברור לי שחייב להימצא לנו פתרון".

לא רק במצפה־כרמים היו דרוכים לשמוע את פסיקת בג"ץ בעניינם, בכל ההתיישבות תלו בה תקוות. השאיפה הייתה כי בית המשפט יאשר את מצפה־כרמים וייתן קווים מנחים לשימוש בתקנת השוק. שניהם לא קרו. תקנת השוק קובעת כי אם עסקת מקרקעין בין רוכש למי שאינו בעליו של הנכס נעשתה בתום לב של הצדדים, יוכל הרוכש ליהנות מבעלות על הנכס למרות פגם לכאורה בהעברה הקניינית. אלא ששופטי בג"ץ קבעו כי תנאי תקנת השוק אינם מתקיימים במצפה־כרמים: מלבד הקושי להכיר בקיומה של עסקה, פסקו השופטים כי היא לא נעשתה בתום לב מצד הממונה על הרכוש הממשלתי במנהל האזרחי, שהתעלם לדבריהם ממפות מדויקות שתחמו את השטח המסודר והצביעו על השטח הבעייתי.

בית המשפט הסביר כאן מתי התקנה אינה חלה, אבל לא מתי כן. "במצפה כרמים – כל מוסדות המדינה היו לצידנו – מהמנהל האזרחי, עד משרד הביטחון והפרקליטות, ועדיין לא ניתן להשתמש בתקנה", אומר שלומי. "התקווה שלנו שהתבדתה בבג"ץ, קוברת איתה גם את התקוות שתלו בה בתים נוספים ביו"ש, שיש לגביהם בעיות משפטיות".