שמואל וטרו, בן 89 מקריית־ארבע
הותיר אחריו 3 ילדים, 21 נכדים ו־4 נינים
בערב שבת פרשת שופטים, ב' באלול, הלך שמואל וטרו לעולמו לאחר כשבועיים של מאבק במחלת הקורונה. הוא נקבר בלוויה מצומצמת בבית העלמין העתיק בחברון, סמוך לקברי האבות והאמהות במערת המכפלה. בני משפחתו מספרים על אדם מאיר פנים, שחי חיי חסד. "הוא היה אדם פעיל ושמח, מלא עשייה, כמעט עד יומו האחרון", ספד לו בנו אבי. יומיים וחצי אחרי שאושפז, הורדם שמואל והונשם. במשך פחות משבועיים היה במחלקה הסגורה והאטומה, ובלי הכרה לא חש את הבדידות. "ראינו את חסדי ה' בכל התקופה הקשה הזאת: גם כשנגזרה הגזרה, זה היה ברחמים גדולים".
הוא נולד ברומניה, בעיר דורוחוי. אביו היה הגבאי הראשי של בית הכנסת "מערת המכפלה" הסמוך, ובילדותו תמיד התפלל לעלות ארצה ולפקוד את מערת המכפלה. בימי השואה שרד את הפוגרומים האיומים ביהודי עירו, ולימים זכה לעלות לישראל. כאן עבד בסלילת כבישים, לחם במלחמות והקים משפחה לתפארת. "סבא תמיד היה אומר עלינו הנכדים: 'זה הניצחון שלי על הנאצים'", מספרת שושנה ויסקוט, נכדתו. אחרי שיצא לפנסיה עבר עם אשתו אסתר לקריית־ארבע, וזכה ללמוד ולהתפלל בכל יום במערת המכפלה. "סבא חי לבסוף ליד אבותינו ואמותינו בחברון, וגם נטמן סמוך להם", אומרת שושנה.
בדפי הביוגרפיה שהוציא שמואל לפני כמה שנים הוא סיכם וכתב: "יש פסוק בתפילת הלל – 'מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון'. אחרי כל מה שעברתי בחיי, זה מה שאני מרגיש: מקימי מעפר דל".
הרב יעקב ימיני, בן 82 מקריית־מלאכי
הותיר אחריו רעיה, 11 ילדים, יותר מארבעים נכדים וחמישה נינים
בתלאות, בקשיים ובסיכון חיים, בגיל 12 בלבד, עלה יעקב ימיני מתימן. הוא למד בכמה ישיבות, ובבגרותו דבק בדרכי חסידות חב"ד. לימים הקים את בית חב"ד הראשון בכפר־סבא, ופעל ממנו להפצת היהדות. במשך השנים עסק עם רעייתו צילה בחינוך. בהמשך עברו לגור בקריית־מלאכי. מאז שיצא לפנסיה עסק כל היום בלימוד תורה ובתפילה. הוא החזיק בגמ״ח תלמוד שוטנשטיין בבית הכנסת שלמד בו, ובגמ"ח להשאלת תפילין. "הוא היה אוהב ספר", מספרת בתו מיכל. "כשאושפז במחלקת הקורונה בבית החולים, התקשה להיות שם בלי ספרי הקודש לצידו".
השבוע ציינו בני משפחתו שלושים לפטירתו. "אין לנו מושג איך אבא נדבק בקורונה והלוואי שהיינו יכולים למנוע זאת", אומרת מיכל. "כשלא הרגיש טוב לא חשבנו בכלל שזו קורונה, אבל מצבו החמיר והוא היה חייב להתאשפז. הוא היה עצמאי לחלוטין, עדיין נהג במכונית, ופתאום לא הצליח להחלים".
תקופת האשפוז בברזילי הייתה קשה לו במיוחד. "הניתוק מבני המשפחה ומהסביבה היה דבר בלתי אפשרי בשבילו. היינו מדברים איתו בטלפון. הוא היה מבוהל מאנשי הצוות הרפואי עם "חליפות החלל" שסבבו סביבו – הוא לא היה יכול לזהות אותם ולראות את עיניהם מבעד למסכות הפלסטיק השקופות. הוא התחנן שנוציא אותו הביתה. סיפר שהוא לבד, שאפילו לשתות הוא לא יכול כשהוא רוצה כי לא תמיד יש אנשי צוות במחלקה שיכולים לסייע לו. בראש מעייניו היה הרצון להניח תפילין. במשך שנים אבא הלך וזיכה אנשים להניח תפילין, וכשהיה זקוק לעזרה לא היה מי שיכול לעזור לו בכך".
הוא לא היה אדם אמיד במיוחד, אבל בימי השבעה גילו בני משפחתו כמה מעשי חסד עשה כל חייו. "מנחמים סיפרו לנו כיצד שילם במכולת את חובותיהם של קשי יום. שמענו כיצד ביקש להפיץ יהדות ולזכות אנשים במצוות כל העת. הוא היה רגיש מאוד לכולם, ובמיוחד לנזקקים". צילה אלמנתו מוסיפה: "יעקב היה אדם מעולה, חסיד וירא שמיים, שהיטיב רבות לאנשים בלי שידעתי בכלל. רק אחרי שמת למדתי על כך". ועוד, היא מספרת, בכל יום שישי קנה לה זר פרחים צבעוניים, לכבוד השבת.
ברוך ברנס, בן 63 מראשון־לציון
הותיר אחריו בת זוג, שלושה ילדים ושני נכדים
ברוך ברנס היה נהג מונית ואיש עסקים, איש משפחה דואג ואוהב. "לא משנה מה היינו מבקשים ממנו, הוא היה עושה אותו", אומרת בתו הכואבת, אמילי (מלי) גרוסמן.
לפני כחצי שנה זכה שליבו יתעורר שוב: אשתו לשעבר שולמית (שולי) הגיעה לבקרו בבית החולים לאחר שעבר ניתוח לב פתוח, והאהבה שבה לפרוח בין השניים – 17 שנים אחרי שהתגרשו והותירו מאחור 19 שנות נישואים. "הם מצאו זה את זו מחדש והיו מאושרים. היה להם טוב", מספרת מלי. זה היה בדיוק בזמן התפרצותה הראשונית של מחלת הקורונה בישראל.
ביום רביעי השבוע קמו בני המשפחה מהשבעה עליו. בתחילת חודש אוגוסט נדבק ברוך בקורונה ממקור לא ידוע. אחרי ארבעה ימי מחלה הידרדר מצבו במהירות, והוא אושפז בבית החולים אסף הרופא. "הרופאים היו אובדי עצות", אומרת מלי. "הם סיפרו לנו שהמחלה גם היום עדיין לא מוכרת מספיק, לא יודעים מה היא מעוללת וכיצד אפשר להירפא ממנה".
לאחר תשעה ימים נקראו בני משפחתו לחדרו, התמגנו בחליפות המיגון ונפרדו ממנו. "הכול היה מהיר, ולא האמנו שזה מה שיקרה. מה שעצוב בקורונה הוא שאנשים חושבים שהיא כמו שפעת שתחלוף, אבל ברגע שזה מגיע אליך הביתה אתה מבין שזה יכול להרוג".
מלכה קבע, בת 67 מבת־ים
הותירה אחריה בעל, שלושה ילדים ושבעה נכדים
"אין לך מושג עד כמה היא הייתה מיוחדת. אנשים אומרים שהחיים צריכים להימשך אבל איך הם יכולים להימשך, איך? אין רגע שאני לא חושב עליה. קשה לי". כחצי שנה חלפה מאז איבד כדורי קבע (69) את רעייתו מלכה – השנייה בישראל שנפטרה מהמגפה.
הם היו נשואים באושר במשך 46 שנים. "הייתי שובב לא קטן כשהשתחררתי מהצבא, ואמא של חבר ראתה שכולם סביבי מוצאים בת זוג ורק אני מחליף כל הזמן", מספר כדורי. "סיפרתי לה שאני מחפש אישה שתהיה בעבורי כמו מלכה, ואחרי שבוע היא חזרה אליי ואמרה שמצאה את אשתי, בדיוק לפי ההזמנה. חשבתי שלא מתאים לי להתחיל פתאום קשר מחייב. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים, גויסתי למילואים, ורק אחרי המלחמה הכרנו. היא הייתה אישה יפה, והתאהבתי ממבט ראשון. בתוך עשרה חודשים התחתנו ומיד ביקשנו להקים משפחה. ההורים שלה היו ניצולי שואה, ובפעם הראשונה שבאתי להכיר את הוריה ראיתי את אמא שלה ואמרתי לעצמי: אני רוצה אותה כסבתא לנכדים שלי".
הסבתא וגם הסבא, שניהם בני תשעים, חלו בקורונה והחלימו, וכך גם כדורי ואחד מבניו. כולם יכלו למחלה, אבל כדורי היה חולה בזמן ההלוויה של מלכה, ולא היה יכול להיפרד ממנה. "בכל פעם שאמרו בקידוש של שבת 'אשת חיל מי ימצא', הייתי מפריע למי שקידש על היין וצועק שכדורי מצא. עכשיו היא איננה. אלו לא סתם געגועים, זה אובדן שאי אפשר לתאר".
בשלושת העשורים האחרונים עבדה מלכה בבית החולים וולפסון בחולון, ככוח עזר. היא אהבה מאוד את עבודתה, ורק בחודש אוגוסט יצאה לפנסיה. בוולפסון היא גם נדבקה בנגיף: אביה הקשיש היה מאושפז במחלקה פנימית בבית החולים, והיא סעדה אותו ולא ידעה שבמיטה לידו שוכב אדם שחלה בקורונה. "היא עזרה גם לחולה לצד אביה, ונדבקה ממנו". מספרת בתה דורית. "היא עזרה לו לשתות, דיברה איתו ושימחה אותו. כל הווי החיים שלה היה נתינה וחסד לזולת ובגלל זה היא נדבקה ונפטרה".
כדורי: "יש אנשים שאומרים שאין מגפה ויש כאלה שאמרו לי שזה עונש מאלוהים, וכשמישהו נפטר צריך לעשות חשבון נפש. איבדתי את האמונה באלוהים אחרי שלקח ממני את אשתי. אם חטאתי, שאיענש בכל עונשי הגיהינום; אבל למה הוא לקח לי את האישה? אני יודע שאם הייתי נפטר מהקורונה היא הייתה שורדת וממשיכה הלאה. היא הייתה לביאה אמיתית. אבל מהיכן אני אקח את הכוחות? הצוואה של מלכה הייתה שאמשיך לשמור על הילדים והנכדים, ואני משתדל עכשיו למלא בעבורם את המקום של סבתא וגם סבא".
שוש פאר, בת 84, ומוטי פאר, בן 85, מתל־אביב
הותירו אחריהם שני ילדים וחמישה נכדים
מוטי היה טייס מטוסי נוסעים בחברת ארקיע, לשעבר טייס קרב יוצא חיל האוויר. שוש (שושק'ה) הייתה דיילת ואשת תיירות. הם נפגשו במסיבה בעבודה, אחרי ששניהם חוו נישואים כושלים, ויחד הם הקימו את משפחתם בתל־אביב. לא מזמן חגגו חמישים שנות נישואים. לפני כחמישה שבועות נפטר מוטי ממחלת הקורונה. פחות מחודש לאחר מכן נפטרה גם שוש.
הם היו בריאים ועצמאיים לגמרי, מספר בנם אודי, שף במקצועו. גם בגילם המבוגר לא סבלו ממחלות, ולכן גם לא חששו יותר מדי מהקורונה. "הם עטו מסכות ושמרו על הכללים. בגל הראשון הם היו ממש בלחץ ולא יצאו מהבית. בגל השני הם כבר יצאו אבל שמרו היטב על ההוראות. אין לנו שום מושג איך הם נדבקו", הוא אומר.
אוהבי החיים הטובים, כך מתאר אודי את משפחתו. ההורים לא חסכו מאומה ממנו ומאחותו הקטנה. "היינו מטיילים איתם המון בחו"ל, כי אבא היה טייס. הם אהבו לבלות ולצרוך תרבות, וכל הזמן יצאו לקונצרטים, מסעדות והופעות. הם ניצלו את החיים עד תומם".
עם תום ימי השבעה על אמו ובמלאת שלושים למות אביו, אודי משוחח איתי בטלפון מביתם הריק ומתקשה להאמין. "אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי, אין משהו שלא ידעה עליי. לכל שאלה שלי הייתה לה תשובה חכמה ומאירה. זה נעלם. אני מדבר איתך ומסתכל על התמונות שלהם, וזה לא הגיוני ולא נתפס שנפטרו מהקורונה".
פעמיים ביום שוחח איתם בטלפון, בשנים האחרונות. בכל שבוע נפגשו ובילו יחד – טיילו או פשוט יצאו לאכול. "ככל שההורים מבוגרים יותר, בתת־מודע אתה יודע שאין להם יותר מדי זמן לחיות, ואתה משלים עם זה. אבל כשפתאום הם נעלמים מהחיים, זה משהו שאי אפשר להסביר או לתאר".
לאחר אשפוזו במחלקת הקורונה, הורדם מוטי כדי לשפר את הטיפול בו לאחר דיון על כך בטלפון עם בנו. "לא דמיינו שזו השיחה האחרונה שלנו", אומר מוטי. הרופאים היו משוכנעים שאביו, הבריא והחזק, יתעורר בשלום אחרי שמצבו הרפואי יתייצב. "למחרת בבוקר קראו לנו כבר להיפרד, כי מערכות גופו החלו לקרוס והריאות שלו לא תפקדו", מספר מוטי. "אמא, שנדבקה מאבא ככל הנראה, לקחה את מותו קשה. היא לא הייתה יכולה להשתתף בלוויה שלו כי הייתה חולה בעצמה". את השבעה על מוטי העבירו בני המשפחה בנפרד, כל איש לנפשו; שוש הייתה אז במלונית לחולי קורונה: "כשתמה השבעה אמא השתחררה מהמלונית והגיעה הביתה. היא התמוטטה בכניסה לבניין, ואושפזה. במשך שלושה שבועות היא קמלה לנגד עינינו, וביקשה רק לעצום את עיניה, להיפרד".
