הצהרותיו הנחרצות של שר האוצר ישראל כ"ץ על כוונתו לקצץ במשכורות הגבוהות ובפנסיות התקציביות של המגזר הציבורי, התחלפו בשבוע שעבר באמירות חלושות בהרבה על הצורך במיצוי ההידברות עם ההסתדרות. רק לפני שבוע כתב כ"ץ בפייסבוק כי "מקבלי השכר והפנסיות הגבוהות של 20, 30, 50 וגם 100 אלף שקלים, חייבים לתרום את חלקם לטובת המובטלים, העצמאים, בעלי העסקים, הנכים ויתר נפגעי הקורונה". אם יו"ר ההסתדרות יגיב בשביתה בשיא מגפת הקורונה הוא "ייענה בהתאם", הצהיר שר האוצר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחקר חדש: מדענים ישראליים גילו רצפים גנטיים של קורונה
– תוכנית הרמזור כהזדמנות לבניית לכידות פנים- ובין-רשותית
– כך יתמודדו המבוגרים עם אתגרי המאה ה-21
אבל כמו תמיד, איום בשביתה כללית מצד יו"ר ההסתדרות הספיק כדי לקפל את הפוליטיקאי הקשוח שבתקופתו במשרד התחבורה ניהל מאבקים קשים עם ועדי העובדים החזקים במשק: על רפורמת השמיים הפתוחים מול ועד העובדים של אל על, על פיתוח הרכבת מול ועד עובדי רכבת ישראל בראשות גילה אדרעי, ועל קידום תחרות בנמלי הים מול יו"ר הוועד הידוע לשמצה אלון חסן.
מי שחי פה בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים זוכר שלצד השלום שפרץ והאוטובוסים המתפוצצים, חווינו גם שביתות ענק במשק: מערכת החינוך שבתה חודשים ארוכים וכך גם האוניברסיטאות, ונמלי הים הושבתו לסירוגין במשך שנים נוכח הכוונה להכניס אליהם תחרות. שביתה כללית במשק הייתה מחזה נפוץ, וכל גורם היה עילה לשביתה כזו – מסגירת מפעל בנגב ועד תוכנית כלכלית לשיקום המשק. כה רבות היו השביתות, עד כי באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים זכתה ישראל לתואר המפוקפק שיאנית השביתות העולמית, לאחר שבשנת 2003 רשמה שיא של 2.7 מיליון ימי עבודה אבודים בגינן.
בעשור האחרון, לעומת זאת, לא ראינו שביתות בהיקפים הללו, ובוודאי לא שביתה כללית של המשק כולו. משה כחלון התפאר בעבר כי בכל שנותיו במשרד האוצר לא התרחשה שביתה כללית במשק, וגם אבי ניסנקורן התרברב כי בתקופתו כיו"ר ההסתדרות המשק כמעט לא שבת. סכסוכי העבודה נפתרו לרוב בישיבות סגורות אל תוך הלילה במשרד האוצר או בבית הדין לעבודה, בדרך כלל ערב לפני השביתה. אבל לפני שאתם רצים לקנות פרחים לניסנקורן כדאי לדעת שאולי שביתות לא היו פה, אבל איומים בשביתה היו גם היו. מי ששינה את המצב ששרר פה עשורים ארוכים לא הייתה הנהגת ההסתדרות שגילתה פתאום סולידריות ודאגה למצב המשק, אלא משרד האוצר שהחליט לשנות אסטרטגיה ולהפסיק להילחם בה.
איש אינו אוהב שביתות שמשבשות את חיינו באלף דרכים, אבל משרד האוצר מודע יותר מכולם לתג המחיר המוצמד להן: הנזק הכספי מכל יום של שביתה כללית מוערך בסכום שבין 500 מיליון שקלים ל־1.4 מיליארד. במשרד האוצר הבינו שכאשר הם מתעקשים על עמדתם ומנסים להגן על הקופה הציבורית מפני הוצאות שכר גדולות – השביתה מתארכת, העלות הכלכלית מחריפה, האהדה הציבורית נשחקת והפוליטיקאים מאבדים סבלנות. הרבה יותר קל וזול לשלם תוספות שכר. שביתות ממושכות עולות למשק מיליארדים, ותוספות השכר שדורשים בהסתדרות עולות פחות. זו הסיבה לכך שבעשור האחרון שכרם של עובדי המגזר הציבורי עולה בהתמדה, ומספר ימי השביתה – יורד.
השיטה הזו עובדת כשהמשק משגשג ובקופה הציבורית יש כסף רב. בהסתכלות נקודתית כל תוספת שכר היא אכן קטנה לעומת הנזק משביתה, אבל שביתה היא אירוע חד־פעמי ותוספת שכר תישאר לנצח חלק מתקציב המדינה. כשהמשק נמצא במשבר והקופה מתרוקנת, סכומים שהרשינו לעצמנו להוציא בעבר הופכים לעול עצום. הבעיה היא שהיכולת להתעמת עם ההסתדרות הלכה ופחתה עם השנים, ולא ברור אם אצל הפוליטיקאים, הפקידים או הציבור עדיין קיימת היכולת להתמודד עם שביתה ארוכה וממושכת.
הנזקים הסמויים מן העין
גם ההסתדרות מצידה שינתה אסטרטגיה, אך מבלי שוויתרה באמת על נשק השביתה. ברוב המקרים מספיק כאמור האיום בשביתה, אבל במקרה שלא, קיבלנו המצאה חדשה: עיצומים. עיצומים הם לא שביתה מלאה, שבאה גם עם קיזוז בשכר העובדים בגין הימים שלא עבדו בהם, אלא שביתה חלקית: העובדים מגיעים למשרד אך לא מבצעים את כל תפקידיהם. קיזוז השכר נעשה מורכב יותר, מכיוון שקשה להעריך את היקף הפגיעה בעבודה בפועל.
לישראלים צעירים נמאס מהוועדים, וכשהם שומעים על הטבות כמו חשמל חינם ופנסיה תקציבית, הם לא מבינים מהיכן הגיע המיתוס שההסתדרות מגינה על החלשים
לצד העיצומים קיבלנו גם את השביתה האיטלקית: עובדים אבל בקושי או לאט, או שמבטלים עבודה מסיבות תמימות לכאורה. הנשק הזה מופעל כשבית הדין אוסר על שביתה, או שהעובדים סבורים שהמשא ומתן לא מתקדם בכיוון הרצוי להם. כך קרה יותר מפעם אחת כאשר עשרות נהגים ברכבת ישראל הודיעו על מחלה בבוקר יום העבודה, וכל תנועת הרכבות השתבשה. בנמלי אשדוד וחיפה, במקום לשבות העובדים הגיעו לעבודה אבל האטו את הקצב באופן דרמטי. קצב פריקת המכולות ירד לחצי מיום רגיל, או שהדיווחים על "כלים תקולים" התרבו.
הבעיה האמיתית באיום השביתה היא הנזקים שאנחנו לא מודעים להם: הרפורמות שלא יוצאות אל הפועל, או מקוצצות ומעוקרות; השיפורים הטכנולוגיים שלא מוכנסים לשירות הציבורי, משום שוועד העובדים מבקש למנוע פיטורי עובדים בעתיד; העומס שעובדי מדינה מטילים על הכבישים כאשר הם מקבלים תוספת שכר על אחזקת רכב ובמקביל מסרבים לעבור לבניין שאינו במיקום מרכזי. כל סכסוך כזה גורם לשירות הציבורי שלנו להיות עוד יותר יקר ולא יעיל.
הפוליטיקאים שלנו אולי סבורים שהם קשובים בנושא הזה לרחשי הלב של העם, אבל ממש לא בטוח שזה המצב. האמונה הפוליטית שלפיה לא כדאי לצאת נגד ההסתדרות כי הדבר ייתפס כפגיעה בעובדים החלשים, הופכת עם השנים רחוקה יותר ויותר מהמציאות. דווקא פוליטיקאים שיצאו נגד גורמים חזקים ומערכות גדולות וחשובות זכו לאהדה גדולה מזו שקיבלו אלה ששמרו על השקט התעשייתי, עיין ערך איילת שקד או ישראל כ"ץ עד לא מזמן (יש לקוות שהוא עוד יפתיע עם מאבק בהסתדרות סביב התקציב הבא).
ישראלים מן השורה מאסו בתרבות ההסתדרותית, וכבר לא מקבלים אותה כמובנת מאליה. הם כבר יודעים איך נראה שירות טוב, ומצפים לקבל אותו בכל מקום. הם לא מבינים איך ייתכן ששירותי שליחויות פרטיים לרוב מגיעים עד פתח הבית בעלות אפסית, אבל כדי לקבל חבילה מדואר ישראל צריך לחכות שבועות להגעת פתק לתיבת הדואר ואז לסור לסניף ולהמתין בתור.
מי שלא גדלו בעידן מפא"י מתקשים להבין מדוע נדרשים לפעמים חודשים ארוכים לחבר את הבית לחשמל, ולמה אי אפשר להגיש טפסים לשירותים ממשלתיים באופן מקוון. נמאס להם מהאלון חסנים והגילה אדרעים, וכשהם שומעים על הטבות כמו חשמל חינם ופנסיה תקציבית, הם לא מבינים מהיכן הגיע המיתוס שההסתדרות מגינה על החלשים. תקופת הקורונה, כאשר השירות הציבורי לא מצליח להתגמש ולאפשר פתרונות יצירתיים לבעיות החדשות, מגבירה את תהיותיהם של אזרחים רבים: מדוע כל צעד לוקח זמן רב כל כך, ולמה כשהם מובטלים, שכרם מקוצץ או שהעסק שלהם מקרטע, עובדי המגזר הציבורי לא נפגעו ועוד מתכוונים להשבית את המשק מול כל כוונה כזו.
לרענן את הנחות היסוד
בהיפוך מרענן של היוצרות הפגינו בשבוע שעבר אזרחים, שכירים, עצמאים ובעלי עסקים קטנים מול בניין ההסתדרות, על רקע איומיה להשבית את המשק בעת הזאת. רק כמה ימים קודם לכן הלין ארנון בר־דוד, יו"ר ההסתדרות, כי שר האוצר מעדיף לשבת עם "שולמנים" מלשבת איתו. אביר קארה, מייסד ארגון השולמנים, הגיב: "זהו, נגמר חביבי. לעם בישראל שלא נחשב דור א' עם משכורות עתק ותנאי פרישה מפנקים נמאס לממן אתכם, הוא לא מוכן יותר לקבל את הכוחניות שלכם".
הנחת היסוד של העבודה המאורגנת היא שיחסי הכוחות בין המעסיק לעובד אינם שווים. המעסיק תמיד חזק יותר מהעובד הבודד, שכן הוא יכול למנוע ממנו זכויות בסיסיות ואת עצם פרנסתו, ונמצא בעמדת מיקוח טובה יותר. העובד הבודד מצוי על פי התפיסה הזו בעמדת נחיתות מובנית, אלא אם כן יתאגד עם חבריו העובדים האחרים, ויחד יוכלו לשפר את עמדת המיקוח שלהם מול המעסיק ולאזן את יחסי הכוחות.
הסיפור הזה אולי היה נכון אי אז במאה ה־18, כשארגוני העובדים נולדו באנגליה של המהפכה התעשייתית. הוא רחוק מאוד מישראל של המאה ה־21. בעל עסק קטן, המעסיק עשרות ואפילו מאות בודדות של עובדים, לעולם לא יוכל להתמודד עם ההסתדרות העצומה, הנתמכת במחלקה משפטית, מכונת יח"צ משומנת, פוליטיקאים מקורבים, כוח במערכות השלטוניות, יד על השאלטר ותקציב שנתי של כ־687 מיליון שקלים בשנה.
אם ההסתדרות תבקש לאגד את עובדיו, הוא יידרס כליל. אם תפעל לקידום חוק להגנת עובדים כמו הגדלת ימי החופשה או העלאת שכר המינימום – הוא שיידרש לשלם את החשבון. אם ההסתדרות תשבית לו את רשות המיסים, משרד הפנים, משרד הבינוי, חברת החשמל, משרד הבריאות או כל אחד מהשירותים האחרים שהוא צורך מהממשלה, הוא ייתקע. אם נמלי הים יושבתו, הסחורה שלו תירקב בנמלים. אם מערכת החינוך תושבת, כאב לילדים הוא יתקשה לצאת לעבוד.
כשההסתדרות כופה את רצונה על הממשלה, האזרחים משלמים את החשבון. הם משלמים אותו בשביתות יקרות, בשירות ציבורי איטי, מסורבל ולא יעיל, והם גם משלמים את שכר העובדים במגזר הציבורי. כשמביאים את כל זה בחשבון, עולה התהייה מי כאן בעל ההון ומי העובד הקטן והמנוצל.
חוק חינוך – חובה?
בישראל נוהגים לשוב ולהזכיר את חוק חינוך חינם, כדי להתלונן על תשלומי ההורים ועל העלויות הגבוהות שמוסדות חינוך עשויים להגיע אליהן. אבל החוק המדובר כולל חלק נוסף, ראשוני ומרכזי יותר, הכלול בשמו: "חוק לימוד חובה". הורים לילדים מגיל 3 ועד 18 מחויבים לדאוג לכך שילדיהם ילמדו באופן סדיר במוסד חינוך מוכר. הורה שמסרב לשלוח את ילדיו ללימודים במוסד מוכר כפוף לסנקציות, הכוללות אפילו עונש מאסר.
פתיחת שנת הלימודים הנוכחית הייתה מאתגרת במיוחד, ובחלוף שבוע ברור שלאזהרות על הסיכונים הכרוכים בפתיחת מערכת החינוך יש על מה להישען. מפתיחת שנת הלימודים, ב־1 בספטמבר, אובחנו 1,817 תלמידים חולים בקורונה, 186 מהם בערים אדומות. 24,780 תלמידים נמצאים בבידוד ביתי, מהם 1,013 בערים אדומות. 347 בתי ספר נסגרו, רובם (305) בערים אדומות. 1,021 גנים נסגרו, 871 מהם בערים אדומות. שיעור החולים במערכת החינוך מכלל האוכלוסייה עומד על 6.5%, והנתונים הללו אינם כוללים עובדי הוראה שעליהם לא נמסרו נתונים ממשרד החינוך.
במערכת החינוך החרדית המצב חמור אף יותר: לפני פתיחת מערכת החינוך החרדית, ביום א' באלול, היו במגזר כ־25,600 מאומתים עד גיל 19. בשבוע שעבר המספר כבר טיפס ליותר מ־38,500. יותר משליש מהנדבקים באוכלוסייה החרדית עד גיל 19 מתחילת המגפה – נדבקו בשלושת השבועות האחרונים.
פתיחת מערכת החינוך בחודש מאי, לאחר הגל הראשון, הביאה להתפרצות מחודשת בקצב גבוה מאוד, וכ־25 אחוזים מהחולים החדשים היו תלמידים ועובדי הוראה. ולמרות כל אלה משרד החינוך מתעקש שחוק לימוד חובה עדיין חל במלואו גם בשנה הנוכחית, וכלל הילדים מחויבים להגיע לבתי הספר.
משרד החינוך מבקש לשדר "עסקים כרגיל" ו"לומדים בביטחון", אבל מציאות התחלואה לא באמת מאפשרת זאת. שליחת ילדים למסגרות החינוך כרוכה בסיכון, במיוחד בגילים הצעירים ובגני הילדים שבהם אין קפסולות. ובכל זאת, משרד החינוך החליט לקחת את הסיכון הזה בשמם של כל ההורים והילדים בישראל. בעבור ילדים עם מחלות רקע או כאלה שמי מבני ביתם נמצא בקבוצת סיכון, לצעד כזה עלולות להיות השלכות הרות אסון, אך להוריהם לא ניתנה האפשרות להחליט בעצמם על מערך השיקולים ועל ניהול הסיכונים שלהם. דרישות של הורים להקפיא השנה את חוק חינוך חובה לא נענו, והורים רבים פשוט מצביעים ברגליים ולא שולחים את הילדים לבית הספר. חלקם מייצרים מסגרות אלטרנטיביות כמו קבוצות למידה קטנות עם מורה פרטית, ולוקחים על עצמם את הסיכון שיידרשו לתת על כך את הדין.
המאמץ האדיר של משרד החינוך להשאיר את המערכת פתוחה ופעילה בעבור הילדים וההורים שרוצים וצריכים אותה, ראוי להערכה. אבל מי שמבקש לערוך ניהול סיכונים שונה, או שמערך השיקולים שלו מביא אותו למסקנה שבעת הזאת מוטב לו שלא לשלוח את ילדיו למערכת החינוך – ראוי שתהיה לו האפשרות לעשות זאת מבלי להיחשב כעבריין ולחשוש מענישה.
