אלוף־משנה אריאל בליץ לא ישן הרבה בחודשים האחרונים, מאז פרוץ הקורונה. בתפקידו, מפקד מחוז דן בפיקוד העורף, תחום האחריות שלו כולל 2.5 מיליון תושבים ו־37 רשויות מקומיות, ובהן רשויות חרדיות וערביות שחלקן הוגדרו השבוע "אדומות". "מחוז דן כולל שטח גדול, מאזור בת־ים ועד מכמורת והמועצה האזורית עמק חפר", הוא מסביר. "האוכלוסייה מגוונת, ומחייבת התנהלות ייחודית מול כל מגזר".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פנייה למתאם הפעולות בשטחים: "לפעול נגד מי שקורא להשמדת ישראל"
– "נוטשת את פלסטין": הרש"פ מאיימת לפרוש מהליגה הערבית
– כך יתמודדו המבוגרים עם אתגרי המאה ה-21
אנחנו נפגשים במרכז ההפעלה של פיקוד העורף בכפר־קאסם, רגע לאחר שהציג לשר הביטחון בני גנץ את מערכת הכריזה בערבית, שנועדה להעביר לאוכלוסייה מידע בשפתה ולסייע בהפחתת התחלואה במגזר. במחוז כלולות שבע רשויות ערביות. "גם בשגרה אנחנו מקיימים קשר רציף עם ראשי הרשויות, אבל בתקופת הקורונה הקשר הזה הגיע לרמה אחרת, גבוהה הרבה יותר", הוא מעיד. "במצבי חירום כמו מלחמה, רעידת אדמה וכדומה אנחנו אמורים לנהל את הרשויות, וגם בשגרה אנחנו מקיימים תרגילים ואימונים לתרחישי חירום. בכל רשות יש לנו מרכזי הפעלה שהם בעצם חדר מלחמה לכל דבר, והם מכילים את המחשוב ואת כלל הציוד שנזדקק לו בחירום.
"אני מודה, לא היינו מוכנים לקורונה, כפי שכל העולם לא היה מוכן. פתאום יש לנו איום שהמשתנה שלו הוא לא דיפרנציאלי, כלומר אין רשויות שבהן האיום משמעותי יותר כמו בירי טילים או רעידת אדמה. זו מגפה שפוגעת בכל הארץ.
"הקורונה לא דומה לשום דבר שהכרנו ולא התכוננו אליה, אבל ההיערכות הטובה למצבי חירום, התשתית של ניהול משבר ובעלי התפקידים שהכשרנו יצרו נקודת פתיחה טובה יותר".
מה אתה יכול לספר על העבודה עם הרשויות הערביות?
"זו חברה שיש בה אוכלוסייה במצב חברתי־כלכלי חלש יחסית, וראשי הרשויות שם מתמודדים ביומיום עם אתגרים לא פשוטים. האתגרים האלה לא נעלמים גם בזמן חירום. פגשנו במהלך הקורונה את נקודות החוזק ואת הצדדים החיוביים של החברה הערבית, שמתבטאים בעזרה הדדית ושמירה על המשפחה המורחבת.
"כחלק מהעבודה שלנו במצב חירום, אנחנו בודקים את מספר האנשים מעל גיל 65 שהם חסרי 'עורף משפחתי'. בקורונה היה דחוף עוד יותר להשיג את הנתון הזה, כי האנשים האלה נחשבים אוכלוסייה בסיכון וכדאי שהם לא יצאו לרכוש מזון או תרופות ויסתכנו בהידבקות.
"בחברה הערבית תומכים מאוד במבוגרים, וכמעט אין בה קשישים עריריים. זה עובד גם לרעה, כי הצפיפות והמשפחתיות, בעיקר בחגים ובאירועים, הן מקור הדבקה. אנחנו מרכזים מאמצים רבים בהסברה שתמנע את הקרבה המסוכנת מצד אחד, ותנצל את התמיכה במבוגרים מצד שני".
במהלך המאבק בקורונה נראו חיילי פיקוד העורף מסתובבים ברחבי כפר־קאסם, טייבה, ג'לג'וליה ועוד, ועוסקים בהסברה ובסיוע. "בדרך כלל אנחנו מתנהלים בסביבה דומה לנו", אומר על בליץ. "במקרה הזה אני יכול לומר שנפלו כל החומות. החיילים מבצעים פעילות הסברה וסיוע בלב היישובים הערביים, בתמיכה של הרשויות, והתושבים מקבלים אותם בסבר פנים יפות ומציעים להם אוכל ומים, מתוך הבנה שהחיילים האלה עובדים בשבילם, כדי שיהיה להם יותר טוב.
"רוב החיילים שלי הם אנשי מילואים שנותנים ימים רבים, לפעמים על חשבון הבית והעסק. החברה הערבית מעריכה את זה ומקבלת אותם בלי אגו ומשחקי כבוד. ההבנה היא שההבדלים לא רלוונטיים בעת הזאת. כשחייל מחלק מזון לקשישה או פליירים של הסברה, כולם מבינים שיש פה עזרה הדדית. לדעתי הקורונה חשפה את החברה הישראלית על כל גווניה ברגעיה היפים".
כחלק מהסיוע שפיקוד העורף מגיש ביישובים האדומים, הוא מפעיל את תוכנית "בני חיל", שתפקידה לתמוך במשפחות החולים המאומתים כדי שלא יצטרכו לצאת מהבית. "אנחנו מבטיחים שאם יקפידו על ההנחיות, הרשות המקומית תסייע להם במזון ובתרופות, בערכות הפעלה לילדים ועוד", מסביר מפקד מחוז דן בפיקוד העורף.
בליץ, 45, נשוי ואב לשלושה, הוא תושב גינתון, סמוך ללוד. הוא התגייס ב־1993 לחיל השריון, ולאחר שנפצע עבר לפיקוד העורף. הוא התחיל שם כמדריך חילוץ, ובמהלך השנים מילא שורת תפקידים ובהם ראש זירת עורף בחטיבת המבצעים בעת מבצע עמוד ענן, ראש ענף מקצועות בחטיבת החילוץ ומג"ד חילוץ 996.
בשנת 2016 מונה למפקד מחלקת אוכלוסייה, ומאז 2019 הוא מפקד על מחוז דן. בימים אלה הוא מרבה להיפגש עם ראשי הרשויות שתחת אחריותו. "בעבר הייתי נפגש איתם פעם בכמה שבועות, בעת הכנת מבצע חירום או בוועדת המשק לשעת חירום, עכשיו אני מקפיד להיפגש עם ראשי הערים והרשויות באופן יומיומי.
"אני לא יודע לנהל מנגנון מוניציפלי או להחליף ראש רשות, אבל אני מומחה בניהול מצבי חירום ובהערכות מצב. מפקדי יחידות הקישור ברשויות של המגזר הערבי דוברים את השפה, מוכרים בערים ונחשבים לבני בית".
איך אתה מגיב לסרבנים שלא מוכנים לשמוע להנחיות?
"עם אנשים כאלה אי אפשר לעשות כלום מלבד אכיפה וקנסות. אני יודע שבחברה הערבית יש היבטים תרבותיים שונים. מצד אחד אנחנו נזהרים לא לתייג ולהכליל, אבל מצד שני אנחנו גם לא מתעלמים מהם.
"מסרי ההסברה שלנו ושל ההנהגה המקומית נותנים את הדגש המיוחד בכל מקום. למשל מול אלה שמתייחסים להידבקות בקורונה כאל בושה, אנחנו משתדלים לתעל את העניין להסברה נכונה. אם זה מבייש אותך, תעשה מאמצים לא להידבק.
"אנחנו לא מוכנים להיכנע לתכתיבים חברתיים ולשמוע אנשים אומרים שחתונה במגזר הערבי היא משהו אחר ואי אפשר שלא להגיע. אסור לקבל את הדברים האלה כגזרה משמיים. המאפיינים התרבותיים אכן יוצרים אתגר גדול, אבל רואים שינוי. יש ביטולים של חתונות ויותר שמירה על הכללים".
יש מחשבה על הגדלת הקנסות?
"למרכיב ההרתעה והאכיפה יש חשיבות. לא אנחנו עוסקים בזה אלא המשטרה, ואנחנו שותפים ונוכחים בהערכות מצב של מפקדי המחוזות ובתוכניות הפעולה וההכנות לסגר אפשרי. מילת המפתח היא איזונים, במה אפשר להקל ובמה צריך להחמיר. הכול תלוי בהקשר ובנסיבות".
כחלק מההיערכות לפעולה נעשתה עבודת מטה כדי להתאים את המסרים לאוכלוסייה, וגויסו "פרזנטורים" שקרובים לקהל היעד ויכולים להשפיע עליו. "יש מסרים גלובליים לכל הארץ וזה טוב, אבל לצידם אין תחליף להסברה מקומית שמותאמת לקהל היעד, למאפיינים התרבותיים, לצרכים ולהקשר הקונקרטי", מסביר בליץ.
גם בין יישוב ליישוב בתוך המגזר המסרים עשויים להשתנות, מספר בליץ. "המסרים שאנחנו מעבירים ברכבי הכריזה בכפר־קאסם, שונים מאלה שמועברים בג'לג'וליה או בטייבה. "בכפר־קאסם נדבר על הצורך להיבדק במרכזי הבדיקה, ובקלנסווה, שהאופי שלה דתי יותר, נשמיע הקלטה של אימאם שמדבר על הצלת חיים או קורא שלא להשתתף בחתונות. "בכפר־קאסם לא נגייס אנשי דת אלא את קבוצת הכדורגל העירונית, שנחשבת לשם דבר, ונשתמש בשחקנים האהובים שיעבירו את המסרים ויגיעו ללב בני הנוער והאוהדים.
"בסופו של דבר לא משנה איזה סרטון הפקת ועד כמה הוא מקצועי – השאלה החשובה היא אם הצלחת להעביר את המסר לאוכלוסייה ולצמצם את ממדי התחלואה".
