היוזמה להפיח קצת אחווה בחברה הישראלית המסוכסכת

"בתקופה האחרונה אני חי בתחושה שמפלס השנאה ברחובות הולך ומתגבר. מצאתי את עצמי, כפוליטיקאי, במציאות ישראלית לא פשוטה. משבר כלכלי שכמוהו לא ידענו לצד משבר אמון וקרע חברתי עמוק. אני מסתכל ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, ומחפש מי ייקח אחריות ויוביל להרגעת הרוחות ולפיוס לאומי". כך ניסח שר התקשורת יועז הנדל, לפני למעלה מחודש, את ההודעה שבישרה על הקמת "קבינט פיוס" אזרחי שמטרתו לנסות להביא לאיחוי קרעים דרך מסע בחלקיה השונים של החברה הישראלית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חרם אמריקני על הסרט "מולאן" בגלל כתובית הוקרה לסין
– "גם אם יגיעו רק ארבעה אנשים, אנחנו בבית חב"ד נישאר פתוחים"
– נותן גז: ענף הרכב מתאושש מהתאונה החזיתית של הקורונה

בתום שלוש מערכות בחירות סוערות למדי, עלה במשא ומתן הקואליציוני בין כחול לבן ובין הליכוד הרעיון להקים "קבינט פיוס" ממשלתי שיעסוק באיחוי השסעים בעם. לא רק שהנושא לא קודם, נדמה שההפך קרה: דווקא בעת כהונתה של ממשלת אחדות, המתח הפוליטי והלאומי הולך וגובר. מציאות עגומה זו היא הרקע לניסיון לשנות את כיוונה של הספינה המיטלטלת של החברה הישראלית. וכפי שיודע כל מי שפתח לרגע אמצעי תקשורת כלשהו בחצי השנה האחרונה, הספינה הזו רחוקה מחוף מבטחים.

מגפת הקורונה, שבימיה הראשונים עוד יצרה  ביטויים רבים של סולידריות אזרחית וחיבוק בין מגזרים שלא נמצאים בלב הקונצנזוס, הפכה עם הזמן לקרקע המנביטה עימות בין־מגזרי וחבטות הדדיות. כשמוסיפים לכך את עוצמת הזעם שעולה מההפגנות בבלפור ומהרשתות החברתיות, מבינים עד כמה חשוב לנסות להוריד את הלהבות.

זהו הרקע ליוזמתו של הנדל להקים "קבינט פיוס" אזרחי, שאליו הוא גייס אנשי רוח ומובילי דעה: הוא החליט לצאת איתם למסע ברחבי הארץ ודווקא בנקודות חיכוך, באזורים רגישים ובפצעים פתוחים ומדממים, כדי לגעת במחלוקות ובפערים בחברה הישראלית.

את הפורום, שקיבל את השם "המסע לעמק השווה", נבחרו להוביל הרב בני לאו וח"כ לשעבר איילת נחמיאס־ורבין. הצטרפו אליהם אישים כחכם דוד מנחם, אורית סטרוק, בת גלים שער, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, יהודה משי־זהב, יפעת ביטון, יעל ארד, ארז ביטון, פניה עוז־זלצברגר, יוסף חדאד ועוד. את ההזמנה להצטרף בעצמי למסע קיבלתי ממיכל קסטן־קידר, חברה נוספת ב"קבינט".

מיכל היא תסריטאית, אושיית טוויטר ואישה שקשה להתעלם מהשקט והרוגע שהיא מקרינה. בעלה, סא"ל דולב קידר, נפל במבצע צוק איתן בשנת 2014, בעת חדירת מחבלים בסמוך לקיבוץ ניר־עם. חמש שנים לפני כן יצרה את הסרט התיעודי "מחכה לו", העוסק בחיי נשותיהם ומשפחותיהם של המשרתים בצבא הקבע. התמה המרכזית של הסרט קשורה במחיר שמשלמת המשפחה כדי שבן הזוג והאב יוכל למלא את משימותיו הצבאיות. בעל כורחה הפך הסרט למצבה חיה, נבואה קוסמית בלתי עליזה שבישרה את הרגע שבו חייהם של מיכל וילדיה יספגו את הטלטלה הגדולה ביותר.

במשך השנים לא היססה מיכל, אשת שמאל בגדול, להביע את דעתה בפומבי ולהשתתף בדיונים סוערים על נושאים חברתיים וסוגיות פוליטיות. גם כשהתגובות היו חריפות ותוקפניות וחרגו מהמקובל כלפי אלמנת צה"ל, היא לא נסוגה אלא עמדה על זכותה לנסות לשנות ולהשפיע.

ערב הביקור הראשון של ה"קבינט" במערת המכפלה וביישוב היהודי בחברון, היא תיארה בטוויטר את הסיבות להצטרפותה: "קשה להקשיב לדעות שונות משלך, אבל קשה יותר להבין שאלה לא רק דעות אלא נקודות מוצא ונרטיבים שכלל אינם מאותו עולם. הצעד הראשון הוא להקשיב ולהבין… מסע לעמק השווה דורש בעיקר להקשיב. בנפש חפצה".

למחרת, בחברון, היא אמרה את אותם דברים לח"כ לשעבר אורית סטרוק, רגע לאחר שזו סיפרה על טראומת אוסלו ועל הפניית הגב לדבריה של השמאל הישראלי לכאבה.

לא סתם השתמשה מיכל בביטוי "בנפש חפצה". האויב מספר אחת של יוזמות כאלו בעת הזו הוא הציניות וחוסר האמון, שתפסו מקום מרכזי בשיח הרשתות והפכו למגפה בעלת מקדם הדבקה גבוה. אם פעם רווחה ההנחה כי השיח בפייסבוק או בטוויטר איננו משקף את החיים האמיתיים ואת הערבות ההדדית הקיימת ברחוב הישראלי, נדמה שגם הטענה הזו הולכת ונסדקת. השיח המקוטב מחלחל מהזירה הווירטואלית למחוזות אחרים.

כמי שפעיל ברשת ומשתתף בוויכוחי טוויטר אינסופיים, נטיתי להצטרף למקהלת הלועגים לרעיונות כמו קבינט הפיוס. מה לאנשים החושבים, הציניים, ולחבורת הנאיבים שוחרי הטוב הזו? אבל המחשבה שלי השתנתה אחרי שיחה עם מיכל, ואחריה שיחה עם הרב בני לאו, וקריאת פוסט תמים למדי של הנדל המתבדח עם בצלאל סמוטריץ' על יכולות הפויקה שלו. כל אלה הזכירו לי שאנחנו צריכים להציל את עצמנו מעצמנו. אולי צריך להחזיר את המושכות לידיים של הנאיבים בחבורה. צינים לא יכולים לבנות מדינה.

הפורום הספיק עד כה לבקר בנצרת, בבני־ברק ובעוטף עזה, אבל המסע התחיל דווקא בביקור בחברון. כשהצעתי לרב בני לאו, שכני לרחוב, שניסע יחד למערת המכפלה, הוא שאל אותי אם אכפת לו שנצא מוקדם "כדי שאספיק לתפילה שם". לא בשביל זה אני מקפיד מגיל 12 ללבוש חולצות של להקות, חשבתי לעצמי, אך למען הפיוס בעם לא התווכחתי והתייצבתי בשעה הנקובה. כ־45 דקות לאחר מכן, בקצה המדרגות המפורסמות למערה, מניין אחד הסתיים ולאחריו התארגן אחד נוסף. באוויר הפתוח, תחת צילייה, הנוכחים ובהם הרב לאו עטו על עצמם טליתות ותפילין והחזן הזריז פתח ב"ברוך שאמר".

זה היה יום חמישי וראש חודש, ומישהו מהנוכחים שואל מה עושים עם ספר תורה. שלוש שניות לאחר מכן כבר הגיח מאחור אדם שנשא צרור מפתחות לארון הקודש. גם מסכת הקורונה שלו, שניכר עליה שעברה יום או יומיים על הזקן, לא הצליחה להסתיר שזהו ברוך מרזל. הוא שלף את המפתח הנדרש, והפציר במתפללים שיחזירו אותו אליו מיד כשיסיימו את התפילה. מאחורי המסכה של הרב לאו ניבט חיול. שני הקצוות, הוא ומרזל, נפגשו בזכות ארון הקודש ומערת המכפלה. הרגע הקטן הזה של שליפת המפתחות המחיש גם את מאבק השליטה בשיח בסוגיות נפיצות כמו חברון, ואת המשימה של פורום שמעוניין בהורדת הווליום הזה.

המפתחות אינם האנקדוטה היחידה שנצרבה בזיכרון מהמסע עד כה. אפשר לספר על שני המשתתפים הערבים בקבוצה שלא הורשו להיכנס למערת המכפלה כדי לפגוש את הקבוצה שבאו להתפייס איתה, סיטואציה שגם אפרים קישון היה מתקשה לייצר. אפשר לספר על המחלוקת הקשה בין פרופ' פניה עוז־זלצברגר ובין ראש עיריית בני־ברק אברהם רובינשטיין. השניים התווכחו על הוראות הבריאות שיצאו מבית  הרב קנייבסקי לתלמידי הישיבות, אבל אז רובינשטיין סיפר על בנו בן ה־16 שנפטר לפני כמה שנים ממחלת הסרטן, ומשהו באוויר השתנה. והיו עוד לא מעט רגעים שיכולים לייאש או לרומם.

על איזה צד תשים החברה הישראלית את הזרקור? נכון לעכשיו התשובה לא בהכרח אופטימית, אך זה מסוג הדברים שהמסע לעמק השווה אמור לנסות להשפיע עליהם.