החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1325 הביאה לעולם לפני 18 שנה את הבשורה כי נשים צריכות להיות חלק אינטגרלי בתהליכי שלום ופתרון סכסוכים. בדרישה לשילוב נשים ביצירת הסכמי שלום וסיום האלימות, ביקשו מנסחי ההחלטה לשבור את המחסום המגדרי הקיים לטובת פעולות המקרבות את השלום. כזכור ישראל הייתה למדינה הראשונה לקלוט חלקים נרחבים מהחלטה זו למערכת המשפט הישראלית.
ברוח זו כינסה השבוע (06.03.18) יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, עאידה תומא סולימן, דיון חשוב בנושא החלטה 1325 והרלוונטיות שלה לחיים בישראל. אמנם מהר מאוד התברר שכוונתה הברורה של יו"ר הוועדה היא להאשים את ישראל בכל בעיות האישה הפלסטינית.
אפילו חברת הכנסת לשעבר, אתי לבני, שהובילה את הטמעת החלטה 1325 במערכת המשפט הישראלית אי שם בראשית שנות ה-2000 הותקפה ברגע שניסתה להזמין את הנשים הפלסטיניות להשתלב בבחירות לרשויות המקומיות ולהתמקד בשיפור מצבה האישי של האישה הפלסטינית. בדיון עלו שוב ושוב טענות על היעדרותן של חברות כנסת נוספות אמנם לא בטוח שהיתה ניתנת להן האפשרות לדבר מבלי לתקוף את הכיבוש הישראלי.
מעבר לסתימת הפיות וההשתקה מצד יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה והתנגדותה להשמעת דעות אחרות מתפיסתה הפוליטית, התנהגותה מצביעה על בעיה עמוקה יותר של המאבק לפמיניזם בחברה הפלסטינית. דוח חדש של מכון המחקר NGO Monitor שמתפרסם לרגל יום האישה הבינלאומי חושף את המלכוד אליו נקלע מאבקן של הנשים הפלסטיניות לפמיניזם.
על-אף שחברה אזרחית היא לכאורה סביבה חופשית יותר וא-פוליטית, ניתן לראות כי בחברה הפלסטינית הרוב המוחלט של ארגוני חברה אזרחית כפוף ל"קוד אתי". הקוד האתי הוא מסמך שחובר ב-2008 על ידי קואליציה של 5 ארגוני על, התובע ממאות הארגונים החתומים עליו "ליישר קו עם האג'נדה הלאומית ללא כל פעילות של נורמליזציה עם ישראל, לא במישור הביטחוני-פוליטי וגם לא במישור התרבותי והחברתי". לכן גם ארגונים המקדמים זכויות נשים פלסטיניות מחויבים להכפיף סוגיה זו למאבק הלאומי ולכן המאמץ לקידום מעמד האישה הפלסטינית נותר מאחור.
הלינקג' הזה מוריד את נושא השוויון המגדרי לתחתית סדר היום של ארגוני זכויות נשים פלסטיניות ומנציח את המצב שבו נשים פלסטיניות מופלות ומשוללות כל גישה לצדק, אוטונומיה, ביטחון אישי, זכויות כלכליות, שוויון הזדמנויות, זכויות פוליטיות וייצוג. כך נדחקות לשוליים בעיות חשובות כמו שיעור השתתפות נמוך של נשים פלסטיניות בשוק העבודה שעומד על 19% לעומת זה של גברים, העומד על 70% – כפי שעולה מדוח שפורסם ב-2016 על ידי הלמ"ס של הרשות הפלסטינית.
למרבה האירוניה, מאז שנות ה-60' ועד היום גדל בהתמדה מספר הארגונים הפלסטינים הפועלים למען זכויות הנשים הפלסטיניות, אולם מעמדה של האישה הפלסטינית לא השתפר במידה מספקת. הנרטיב הלאומי-פוליטי הפלסטיני מקודם על חשבון המאבק המגדרי.
בנוסף, ארגוני נשים פלסטינים מותקפים ומואשמים בהצטרפות לאליטה בינלאומית חדשה הסוגדת לאג'נדה זרה שמעדיפה העצמת נשים על פני המאבק הלאומי הפלסטיני. כך ב-2016 קבוצת נשים פלסטיניות פמיניסטיות פרסמה הצהרה הדוחה את בקשתן של "פמיניסטיות ישראליות לתמוך בערכים ליברליים". ההצהרה הפלסטינית-פמיניסטית גם הדגישה ש"התנגדות עממית ותנועת החרם, הינן גם סוגיות פמיניסטיות".
