באוויר הפתוח של וושינגטון, במבט ישיר לעבר המרפסת המוכרת של הבית הלבן, אפשר היה לצפות בהתרחשויות בלי לראות בצד ימין של התמונה את המלבנים הכתומים שנצפו בטלוויזיה בישראל. מכשירי הטלפון אמנם שלחו בזמן אמת את הידיעות על האזעקות בדרום, ואז על הנפילות והפגיעות. הלב התכווץ עם מי שרצים לתפוס מחסה, אבל החגיגיות נותרה בעינה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– דעה: חובה, לא המלצה: חיתמו על הסכמי קדם נישואין
– פורשים וחוגגים: פצצה מתקתקת ושמה פנסיה תקציבית
באמצע הלילה שבין שלישי לרביעי בוושינגטון, עלה ראש הממשלה נתניהו אל המטוס בדרך חזרה ארצה. הוא היה נראה מותש, לא כמי שחווה לפני כמה שעות את אחת מנקודות השיא במנהיגות שלו. יותר כמו ראש מדינה שחוזר הביתה מביקור חפוז בנכר כאשר נתוני התחלואה מאמירים, ארצו נכנסת לסגר מתסכל עם עלות כלכלית אימתנית, ומחבלים יורים רקטות לעבר אזרחיו.

"אני לא מתפלא שהטרוריסטים הפלסטינים ירו לעבר ישראל בדיוק בזמן הטקס ההיסטורי", אמר רגע לפני שעלה לכבש המטוס. "הם רוצים להחזיר את השלום לאחור. הם לא יצליחו, אנחנו נכה בכל אלה שידם שלוחה לפגוע בנו, ואנחנו נושיט יד לשלום לכל אלה שידם שלוחה לשלום איתנו. אני חוזר עכשיו לארץ עם שלוש משימות: להילחם בקורונה, להילחם בטרור ולהמשיך להרחיב את מעגל השלום".
עם חגירת החגורות במטוס, המציאות לא מרפה. מלבד הברכות המסורתיות לראש הממשלה ורעייתו, הוסיף הטייס עוד כמה משפטים החורגים מאוד מהמוכר. הוא תיאר כי צוות אל על המתפעל את הטיסה הגיע אליה אחרי חודשים ארוכים של חל"ת נטול מעש, והביע תקווה כי החברה תשוב לאיתנה. סמוך למסלול הנחיתה בנתב"ג ניצבת שורה עגומה של כלי טיס דוממים, תזכורת למשבר התעסוקתי שהגיע עם המשבר הבריאותי. עם הנחיתה, באופן יוצא דופן, נשמע קולו של נתניהו בכריזה. "הבאנו שלום עליכם".
"למרות האתגרים הרבים והצרות שכולנו מתמודדים איתם, הבה נעצור לרגע להעריך את היום המיוחד הזה", אמר נתניהו כמה שעות קודם, בנאומו בבית הלבן. "הבה נתעלה מעל שסעים פוליטיים. הבה נניח בצד את הציניות. הבה נחוש ביום זה את משק כנפי ההיסטוריה. זמן רב לאחר שהמגפה תיעלם, השלום שאנו עושים היום עוד ימשיך".
וההישג אכן מרשים. "תקרת הזכוכית נפרצה", הגדיר זאת ראש המוסד יוסי כהן בתום הטקס ביום שלישי בבית הלבן. שתי מדינות ערביות משמעותיות, איחוד האמירויות ובחריין, עברו באופן גלוי וחגיגי לעמוד לצידן של ארה"ב וישראל ומול איראן. שנים ארוכות של מאמצים מאחורי הקלעים הובילו לצעד שיוצר שינוי של ממש במזרח התיכון. "אנחנו צועדים בנתיב שיסיים בהדרגה את הסכסוך שלנו עם מדינות ערב", אמר נתניהו בסרטון שפרסם לאחר הטקס ברשתות החברתיות. "הצלחנו לפרוץ את הווטו הפלסטיני". זה כבר לא מאחורי דלתות סגורות, לא מטוסים בלתי מזוהים שממריאים בחשאי ופגישות שנותרות עלומות. מדינות המפרץ אומרות קבל עם ועולם כי הן מעוניינות ביחסים עם ישראל, ומתקדמות אל הידוק הקשרים במהירות מרשימה.
להערכת גורם מדיני בכיר, הסכם בין סעודיה לישראל – תרחיש דמיוני לחלוטין עד לפני שנים ספורות – הוא כעת אפשרי לגמרי. אולי אפילו יתממש עוד לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, שוקל את הצעד ברצינות רבה, אומר הגורם.
הקורונה שללה מהמעמד את תמונת לחיצת הידיים בין המנהיגים המוכרת מהסכמים קודמים. ואולי טוב ששללה, שכן התקווה הממשית היא שהפעם מדובר בהסכם שלום מסוג אחר. נורמליזציה אמיתית
אל ההערכה הזאת הצטרף במידה מסוימת גם נשיא ארה"ב. לפני האירוע החגיגי הוא נועד בנפרד בחדר הסגלגל עם כל אחד משלושת האורחים שהגיעו לחתום על ההסכם – ראש הממשלה נתניהו ושרי החוץ של איחוד האמירויות ושל בחריין. בתחילת הפגישה עם נתניהו אמר טראמפ לכתבים כי שוחח עם סלמאן מלך סעודיה, וכי הייתה ביניהם שיחה טובה.
בנוגע לפלסטינים אמר טראמפ כי הוא סבור שהם יצטרפו לתהליך "בזמן הנכון". לעניין הורדת הריבונות מהשולחן הגיב כי כרגע אינו דן בנושא. הנשיא הוסיף כי להערכתו יש עוד חמש או שש מדינות שיחתמו על הסכמי נורמליזציה עם ישראל בעתיד הקרוב. על הסוגיה הרגישה של מכירת המטוסים לאמירויות, הודיע כי "נפתור את העניין". בהמשך, בתום הטקס, התייחס לכך גם השגריר בישראל דיוויד פרידמן. "ארה"ב לא תעשה דבר שיפגע בביטחונה של ישראל", אמר.
אם הערכתו של טראמפ כי מדינות נוספות נמצאות בדרך לנורמליזציה עם ישראל מדויקת, הרי שהמהפך ביחסי הכוחות במזרח התיכון יהיה דרמטי. התואר "היסטורי" מוצמד תכופות לביקורים מדיניים של ראש הממשלה, אבל השבוע אכן נפל דבר. למרות הסקפטיות משמאל, למרות החששות מימין, "הסכמי אברהם" נחתמו ומדינת ישראל פרצה קדימה. ההזדמנויות הכלכליות נרחבות, החזית מול איראן חשובה ביותר, ואפילו תופעות מעיקות כמו BDS מקבלות מכה משמעותית עם ההכרה הערבית בישראל.
הבדל בולט
מאות אורחים נאספו בשעת צהריים שמשית של יום שלישי, אל המדשאה הדרומית רחבת הממדים של הבית הלבן. המשלחת הישראלית שהגיעה עם נתניהו, נאמנה להתחייבות הקפסולה, הופרדה מיתר האורחים באמצעות חבל לבן, ומלבד ברגעי שידור הקפידו אנשיה לעטות מסכות.
ההבדל בין ההקפדה הישראלית לאמריקנית על הוראות הקורונה היה בולט למדי. מסכות, הימנעות מלחיצות יד ואפילו השתדלות לשמור מרחק – כבר טבעיות לישראלים. אצל האמריקנים, שם העניין נושא עימו מטען פוליטי, נדמה שזה מבוסס פחות. אפילו להזמנה החגיגית אל הטקס צורפה הערה כי הבית הלבן "מעודד" את הבאים לעטות מסכה, אך זו לא חובה. עובד משרד החוץ האמריקני שפניו היו חשופות בטקס אמר לנו כי מכיוון שנבדק לקורונה והתשובה הייתה שלילית, אין לו צורך במסכה.
גם נתניהו ובני משפחתו, כך נמסר, הקפידו במהלך הביקור שלא לצאת מתחומי הבלייר האוס, בית האירוח הרשמי של הבית הלבן, כדי לא לשבור את הנחיות הקפסולה. ביום שני קיים שם ראש הממשלה פגישה עם השגריר הישראלי בוושינגטון רון דרמר, ועבר על פרטי ההסכם. לאחר הטקס ביום שלישי הגיעו מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו וסגן הנשיא מייק פנס לפגישות עם נתניהו. דרמר, עם עמיתו מהאמירויות אל־עוטייבה, הם מהמושכים המרכזיים בחוטים לסגירת ההסכמים, לצד צוותו של יועץ הנשיא ג'ארד קושנר. פרטי ההסכם נחשפו רק לאחר הטקס; גורם בפמליית ראש הממשלה תלה זאת ברגישות הגבוהה שיש לדבריו בפרטים, ובהסכמה בין הצדדים לשמור על חשאיות.
עם איחוד האמירויות נחתם "חוזה שלום". עם בחריין "הצהרת שלום", שכן רק ביום שישי שעבר ניתן פומבי להצטרפות הממלכה למהלך. בבוקר יום שלישי פגשתי בלובי המלון שבו התאכסנה המשלחת הישראלית שני בעלי תפקידים בשגרירות בחריין בוושינגטון, גבר ואישה, המסתודדים עם נציג מחלקת המדינה האמריקנית. הנציגה הבחריינית אמרה כי מיום חמישי בלילה בשבוע שעבר ועד הטקס הם עבדו בקדחתנות כדי לסגור את הפרטים.
הפעם הקודמת שבה ביקר נתניהו בוושינגטון הייתה בינואר. אז, אחרי יותר משנתיים של סודיות כמעט מוחלטת, נחשפה תוכנית השלום האמריקנית. למרות הביקורת הרבה והמוצדקת של תומכי ההתיישבות ביו"ש על התוכנית, היא הייתה בסופו של דבר טובה יותר לישראל מכל הצעה בינלאומית אחרת להסדר בין הישראלים לפלסטינים. התוכנית הייתה כידוע רק אחת משרשרת צעדים חיוביים לישראל שנקט הממשל הנוכחי: העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות הישראלית בגולן, פרישה מהסכם הגרעין, והצהרה על כך שההתיישבות ביו"ש אינה בלתי חוקית.
במקביל העמיקה ההתרחקות האמריקנית מהפלסטינים. תקציבי הסיוע העצומים שארה"ב נהגה להעביר למיזמי תשתית ברשות הפלסטינית קוצצו, נציגות אש"ף בוושינגטון נסגרה, המימון האמריקני לאונר"א נעצר. בממשל טראמפ גרסו כי הזרמת הכספים הזו לא מקדמת את הפלסטינים אלא רק מותירה אותם לדשדש במקום, וגם ביקשו להגיב על הזלזול הפלסטיני הבוטה בנשיא ובאנשיו.

ב־13 באוגוסט, עם הכרזת טראמפ על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, הושעתה באופן רשמי אפשרות החלת הריבונות שכלולה הייתה בתוכנית האמריקנית. נתניהו לא השיב השבוע לשאלתנו אם מבחינת ישראל חלון ההזדמנויות לריבונות נסגר לחלוטין. אך בריאיון לחגי סגל בעיתון זה אמר בעבר ראש הממשלה כי לא היה מדובר ב"בלוף" או במנוף שנועד לאפשר בסופו של דבר את פריצת הדרך להסכמים שנחתמו השבוע בבית הלבן.
למודי חששות מתוכנית השלום, הדאגה מימין בנוגע להסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין, נגעה בעיקר לשני תחומים. ראשית, החשש כי תיכלל בהם הסכמה להקפאת בנייה ארוכת טווח בפועל ביו"ש, או אפילו התחייבות כלשהי של ישראל לפעול להקמת מדינה פלסטינית; שנית, מהמדיניות החדשה בכל הקשור לתפילת מוסלמים במסגד אל־אקצה שבפאתי הר הבית. מחד גיסא, לכאורה, ההצהרות האמריקניות על האפשרות הנפתחת לתפילה בהר מחזקת את הריבונות הישראלית התלויה על בלימה במקום, וגם מרגיזה מאוד את הפלסטינים; מאידך גיסא, על פי ראיונות שנתן קושנר לתקשורת אין כל כוונה לשחרר את ההר מידי הסמכות הירדנית שעדיין נוהגת בו. וכמובן – ההיתר הנרחב לתפילה מוסלמית, מחדד את העיוות בכך שתפילה יהודית עדיין אסורה במקום הקדוש ביותר ליהודים.
עם פרסום נוסח ההסכם, שעות ספורות לאחר הטקס, התברר כי הקפאה ומדינה פלסטינית אינן מוזכרות בו במפורש. בסעיף העוסק באג'נדה האסטרטגית כלפי המזרח התיכון מצוין כי המדינות מתחייבות לעבוד יחד עם ארה"ב כדי לקיים יציבות, שלום ושגשוג. במשפט שנראה כי נוסח במכוון באופן עמום, נכתב כי הצדדים "יעבדו יחד כדי להגיע לפתרון מוסכם בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, שתואם את הצרכים הלגיטימיים ואת השאיפות של שני העמים". הנוסח העמום לא מפיג את החששות של ראשי מועצות ביו"ש כי ישנה הסכמה שבשתיקה לעיכוב מכוון של תוכניות בנייה עתידיות, המתבטאת בכך שמועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי לא התכנסה מאז פברואר.
לא חסר עשירי למניין
ובצד העניינים המדיניים, נראה כי מלבד התמונות הרשמיות של המנהיגים הניצבים על המרפסת או חותמים על ההסכמים, מילאה את הרשתות החברתיות בישראל תמונה אחת: תפילת מנחה רבת־משתתפים על מדשאת הבית הלבן.
היה קשה לפספס את זה: על שורות הכיסאות מול הבית הלבן ביום שלישי ישבו לא מעט חובשי כיפות – דתיים וחרדים. היו ביניהם אנשי ארגונים יהודיים, פעילים רפובליקנים מרחבי ארה"ב, וגם נציגים ממדינות המפרץ. אחד מהם הוא סולי וולף, נשיא הקהילה היהודית באיחוד האמירויות. אחרי הטקס התקיימה במלון וילארד בוושינגטון מסיבה קטנה בהזמנתו של וולף. על סושי כשר חגגו שם יהודים חרדים את הטקס ההיסטורי. נציג מזוהה של ממשל טראמפ שבו הבחנו הוא השליח המיוחד של טראמפ לנושא האנטישמיות, אילן קאר. בניגוד להגמוניה הליברלית־דמוקרטית שאפיינה בעבר את יהודי ארה"ב, לממשל הנוכחי יש לא מעט מקורבים ופעילים שומרי מצוות, והקרבה שלהם למוקדי ההחלטות משמעותית.
וולף הוא תושב האמירויות כבר עשרים שנה. הוא תיאר לנו (תוך שמירת מרחק) כי התרגש מאוד בטקס, אך כבר באותו הערב יעשה את דרכו חזרה לדובאי. "יש לי אלפיים איש לדאוג להם לראש השנה".
על השאלה מה צפוי להשתנות כעת בעבור היהודים בדובאי השיב כי הם חשו מוגנים עוד קודם לכן, וכעת יחושו בטוחים אף יותר. האמירות בזכות הפלסטינים שנכללו בנאומו של שר החוץ של האמירויות לא מטרידות אותו. "באיחוד האמירויות עשו המון בשביל הפלסטינים, והם רק לקחו את הכסף ולא הכירו שום תודה. לקחת תמונה של שליט איחוד האמירויות מוחמד בן־זאיד, לקרוע ולרמוס אותה בפומבי כפי שעשו הפלסטינים, זו שטות גדולה". לתיירות הישראלית, לעומת זאת, מצפים מאוד במדינת מגוריו.
גם הרב לוי שם־טוב, שליח חב"ד בוושינגטון, נכח באירוע. שם־טוב, איש רב־פעלים, כינס כבר ב־2008 פגישה בין שגרירת בחריין (היהודייה) בארה"ב הודא נונו, לבין השגריר הישראלי דאז סלי מרידור.
בטקס עצמו נצפה גם אלי אפשטיין, איש עסקים יהודי־אמריקני חובש כיפה, שלו שותפות ארוכת־שנים עם מוחמד עלי אל־אבר, שבנה בדובאי את בניין בורג' חליפה. יחד הם ייסדו מיזמי סובלנות בין־דתית נרחבים בין יהודים למוסלמים.
יהודי נוסף בעל חזות דתית וקשרים נרחבים במפרץ, שביקש שלא להזדהות בשמו, הקשיב לשאלתנו על האזכור המוגבר של אל־אקצה ב"הסכמי אברהם". תהינו אם הנושא אכן משמעותי כל כך לאנשי האמירויות ובחריין. "זה חשוב למלך סלמאן הסעודי", הוא השיב קצרות, והעדיף בינתיים שלא להרחיב.