24 במאי, א' בסיון. בעוד בנימין נתניהו משדר שגרה ומנהל את ישיבת הממשלה שעוסקת בעיקרה במשבר הקורונה, בבית המשפט המחוזי בירושלים ההכנות בעיצומן. על גדרות המתחם ברחוב צלאח א־דין נפרשת יריעת ניילון לבנה ועבה – ספק מטעמי ביטחון, ספק מטעמי ביזיון. סמוך לבית המשפט נערכים כמה מתומכי המנהיג, כלשונם, בהובלתו של פעיל הליכוד המסור רן כרמי בוזגלו. המשטרה התכוננה למחאה גדולה יותר, אפילו מכת"זית ניצבה בקרן הרחוב, אבל בשעות שלפני שעת השי"ן זה נראה די עלוב. לאחר מכן יהיו שם כמה עשרות בני אדם, מצוידים בדגלי ישראל ובשירת "אנחנו מאמינים בני מאמינים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– הסכמי אברהם: שלום עם המוח הישראלי
לא הרחק משם, משרד המשפטים. נהוג לומר שחלונותיו תמיד סגורים והקולות מבחוץ אינם נשמעים, אך בזווית העין אני קולט שהפעם החלונות נפתחו. שני עוזריו הבכירים של היועץ המשפטי לממשלה, גיל לימון וחגי הרוש, מתצפתים מהמרפסת על הנעשה. הם יצאו לקראת הרעש, כאילו מוודאים שזה אכן קורה.
נתניהו ניסה ככל יכולתו להימנע מהיום הזה, שבו ישב על ספסל הנאשמים והרכבת תצא לדרך שאין בה תחנות מלבד הסדר טיעון והודאה בפלילים (ראה ערך: שרה נתניהו). פתיחת המשפט נדחתה אמנם בשל הקורונה ומצב החירום שהכריז השר אמיר אוחנה, אך הנה, לבסוף היום הזה מגיע.
צלמים ועיתונאים ממתינים בהמולה לאורך המסלול שהנאשם מספר אחת צפוי לצעוד בו. בדמיוני אני רואה את נתניהו עולה במדרגות המיושנות, חולף על פני ראש ממשלה אחר שיורד בהן. זה מכריז "לא יהיה כלום כי אין כלום", וזה מכריז "לא היו מעטפות כסף, אין מעטפות כסף, לא היה ולא נברא". אלא שנתניהו עדיין לא מפנים את מה שאולמרט למד כבר על בשרו: הסיכויים לצאת זכאי מבית המשפט הם נמוכים מאוד, ובמיוחד כאשר בראש ההרכב יושבת השופטת רבקה פרידמן־פלדמן – זו שאמרה על אולמרט כי צריך היה להרשיע אותו כבר בסבב הראשון של הדיון בתיק טלנסקי.
חצי שעה לפני שלוש, הכתבים שמוצבים בחוץ מדווחים ששיירת נתניהו הגיעה, והדריכות רבה. מהיכן הוא ייכנס, מי יתפוס אותו, הוא הרי חייב לעבור מפה, אבל הוא גם יכול לעלות במעלית ולדלג עלינו. בשל הקורונה, העיתונאים מורשים לחכות רק בקומה השנייה ולא בשלישית, שם נמצא האולם. את הדיון יראו מאולמות אחרים, בשידור במעגל סגור. לא תהיה תמונה של נתניהו נכנס לבית המשפט, לא תהיה תמונה שלו יושב על ספסל הנאשמים, ולא תהיה אפשרות לבחון את שפת הגוף שלו ברגעים הדרמטיים. העיתונאים ייאלצו לראות בעיקר את גבו, באמצעות המצלמה האחת שהוצבה לצורך השידור.
ולפתע הוא מגיח. נתניהו פותח בשידור חי בפייסבוק מאחד האולמות, מדלג מעל ראשם של העיתונאים ומפתיע גם את צוות בית המשפט. שוב הוא רושם ניצחון על התקשורת כולה, ובמיוחד על העיתונאים חמורי הסבר שאצלם הגבול בין דיווח לפרשנות היטשטש מזמן
ולפתע הוא מגיח. מעל פודיום שהביא עמו, נתניהו פותח בשידור חי בפייסבוק מאחד האולמות, מדלג מעל ראשם של העיתונאים ומפתיע גם את צוות בית המשפט. שוב הוא רושם ניצחון על התקשורת כולה, ובמיוחד על העיתונאים חמורי הסבר שאצלם הגבול בין דיווח לפרשנות היטשטש מזמן. "נציגי התקשורת, אתם רוצים לצלם אותי בבית המשפט כחלק ממסע תעמולה 'רק לא ביבי', אבל אני רוצה שהציבור יראה את כל התמונה. מה שעומד היום למשפט הוא הניסיון לסכל את רצון העם, להפיל אותי ואת מחנה הימין", הוא מכריז.
נתניהו שוב שולט במצב, ושוב מעצב לעצמו את התפאורה הטובה ביותר. מסביבו מסתופפים חברי כנסת ושרים מהליכוד, ניצבים בעלילה או בובות על חוט. אוחנה, רגב, אמסלם, הנגבי, גלנט, ברקת, קרעי, יברקן, מארק – כולם הרי חייבים לו. לרגע אני נבוך בשבילם, אבל אז מגיעה המחשבה המציקה: ואולי הוא צודק. אולי באמת נרקמה כאן קנוניה, אולי באמת יש מי שרוצה להפיל אותו בכל מחיר. גם אם זה לא הגיוני, מחובתו של עיתונאי לחשוב גם על האיפכא מסתברא. ואם נתניהו צודק, השחיתות נמצאת דווקא בצד השני.
ביבי מסיים, "לובש" את חליפת נתניהו, ונכנס לאולם. בצד המרוחק ממנו נמצאת התובעת ליאת בן־ארי, מנסה שלא ישימו לב אליה. כאן המשחק שונה, אבל גם כאן נתניהו נראה כמי שמשחק. לדיון הוא גייס עורך דין חד־יומי, מיכה פטמן, לצידו של עמית חדד הנאמן. בדיון הבא יהיה זה כבר עורך דין חד־יומי אחר, יוסי שגב, שישלים סדרה של כעשרה סנגורים שבאו והלכו. האם באמת יש לנתניהו בעיית מימון? אולי ואולי לא, אבל זה כבר לא כל כך משנה. כי כשראש הממשלה פועל במלוא הכוח ליצור אי אמון במערכת אכיפת החוק, במקביל הוא גורם לאי אמון בו. כבר אי אפשר לדעת אם יש לו בעיה אמיתית בסוגיית הייצוג, או שזהו משחק נוסף שמטרתו לדחות עוד ועוד את שלב ההוכחות. בעוד באי כוחם של הזוג אלוביץ' מסתערים קדימה, באי כוחו של נתניהו מפגינים עליבות. האם היא אמיתית, או שזו מצוקה טקטית? גם במקרה הזה אתה כבר לא יודע אם להאמין או לא.
נהוג לומר שחלונות משרד המשפטים תמיד סגורים והקולות מבחוץ אינם נשמעים, אך בזווית העין אני קולט שהפעם החלונות נפתחו. שני עוזריו הבכירים של היועץ המשפטי לממשלה מתצפתים מהמרפסת על הנעשה. הם יצאו לקראת הרעש, כאילו מוודאים שזה אכן קורה
"קראתי את כתב האישום ואני מבין את תוכנו", נאלץ נתניהו לומר לשלושת השופטים האפורים היושבים מולו. שלושה שופטים שלא משחקים במגרש התקשורתי, ובראשם שופטת שעובדת לפי הספר, לטוב ולרע. הם שיקבעו אם האובססיה של נתניהו ובני משפחתו לתקשורת תביא למפלתו – או שמא מדובר באובססיה של גורמי האכיפה, שרק אצל נתניהו בחרו להציב רף פלילי בפני היחסים שבין פוליטיקאים לאנשי תקשורת.
ראש הממשלה נתניהו הולך על כל הקופה. סביר להניח שיצליח לצמצם את הרשעתו, אבל זיכוי מוחלט לא מסתבר. לכן הוא פועל בשיטתיות ובנחישות לקעקע את אמון הציבור בכל אחת מחוליות השרשרת שהביאה אותו לספסל הנאשמים – בחוקרים, בפרקליטים, בפרקליט המדינה וביועץ המשפטי לממשלה. המטרה אחת: להביא לכך שכאשר הוא יורשע, אף אחד לא יאמין בפסק הדין. לכן אפשר להניח שתורה של החוליה האחרונה בשרשרת – השופטים פרידמן־פלדמן, שחם וברעם – עוד בוא יבוא.
ואולי יש אפשרות נוספת. עו"ד יעקב וינרוט, שידו לא משה מידו של נתניהו, שרטט דרך מילוט אחרת. ראש הממשלה, כך אמר כמה ימים לפני שהלך לעולמו, יקדם מהלך היסטורי וירד מהבמה. בהתבוננות מפוכחת, יכול להיות שנתניהו כבר מיישם בפועל את הצוואה הזו.
אמוץ שפירא הוא כתב לענייני משפט בכאן רשת ב'
