11 שנים, מאז תש"ע, לא חל ראש השנה בשבת, אבל מנגד הוא אמור לחול כך גם בתשפ"ד, בתשפ"ז, בתשפ"ח, בתשצ"א ובתשצ"ד. וכשראש השנה חל בשבת לא תוקעים בשופר. כלומר, ברוב המקומות לא תוקעים. הרב ישראל אריאל דווקא נחוש היה לתקוע בשופר בשבת האחרונה. כך הוא וחבריו לגוף המכונה "הסנהדרין החדשה" נהגו בהזדמנויות הקודמות שראש השנה חל בשבת – בתשס"ז (2006) ובתש"ע (2009).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "כשר ערב": פס הקייטרינג שיוקם לקראת פתיחת קו הטיסות לישראל
– הלכה בימי מגפה: חדר מצב מיוחד יוקם לקראת יום כיפור
– ארמון הנציב: חריגות הבנייה של האו"ם קיבלו הכשר
בזמן המקדש הייתה תקיעת השופר מתקיימת במקרים כאלה בירושלים בלבד, מפני שרק כאן ידעו בוודאות שבית הדין קיבל את עדות הראייה בעניין הירח החדש, ושכעת זהו ללא ספק תשרי ולא היום השלושים של אלול. אחרי החורבן, לפי תקנות רבן יוחנן בן זכאי, נקבע שאפשר לתקוע בשבת בכל מקום שבית הדין הגדול נדד אליו. כך ירשה יבנה את מקומה של ירושלים, וכך הוסיפה תקיעת השופר להישמע בכל שנה בא' בתשרי, גם כשחל בשבת, לכל הפחות בבית הדין. 
במדרש (פסיקתא מא) נכתב שב"ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעים בכל מקום, אלא בעין טב, במקום שהיו בית דין יושבים ומעברים את השנים והחדשים". עין טב מזוהה כיום בחירבת עיטאב הסמוכה ליישוב בר־גיורא בהרי ירושלים. במסכת ראש השנה (כה, א) מסופר שרבי יהודה הנשיא שלח את רבי חייא תלמידו לעין טב לקדש את החודש וביקש להשיב לו כסימן שהמשימה בוצעה בסיסמה "דוד מלך ישראל חי וקיים".
בתלמוד מובאים רמזים לכך שבמקורה נהגה תקיעת השופר בראש השנה במקדש בלבד, שם ישב כאמור בית הדין הגדול, אף כשהמועד הזה חל ביום חול. כך, למשל, נכתב גם על שנים "רגילות" (ראש השנה ל, א) ש"בראש השנה לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע". כך למשל מסיק פרופ' מאיר בר־אילן: "עיקר התקיעות בראש השנה היה במקדש ליד שער המזרח". זו הסיבה לכך שגם כאשר הונהגה כבר התקיעה בשופר בכל מקום, כשראש השנה חל בשבת נשמרה ההלכה הקדומה שאין לתקוע אלא בבית דין.
חשוב לציין שתקיעת שופר אינה מלאכה אסורה בשבת, ובמקרי חירום דוגמת סכנת טביעה של ספינה או עיר שעומדת בפני שיטפון הריעו בשופר בתפילה גם ביום המנוחה. אולם בתלמוד הבבלי ציינו סיבה אחרת לתקיעה בראש השנה שחל בשבת במושב בית הדין בלבד – החשש שמתוך התלהבות יתרה לקיום מצוות התקיעה בחג יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. הדבר הביא אם כן להרחבת תפקידו של בית הדין במקרה הזה. מעבר לכך שהוא אמון על קידוש החודש, הוגדר בית הדין גם כגורם המפקח על כך שהשופר לא יטולטל ברשות הרבים.
פרופ' עזרא פליישר ז"ל וכן פרופ' שולמית אליצור מהאוניברסיטה העברית מצטטים במאמריהם סדרת פיוטים המתוארכים למועד כלשהו בין המאה העשירית לבין מאה ה־12 שנמצאו בגניזה הקהירית, המתארים בפרוטרוט כיצד נערכה גם אז תקיעת השופר בשבת בבית הדין. למשל: "מלך הזהיר בוועד, שיהיו תוקעים בבית הוועד (בית דין. א"ס), בשבת וראש השנה. מלך חיזקם בלימוד שיהא שופר קשור לעמוד – בשבת וראש השנה. מלך בירר בעדה שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה (הכוונה לדיינים. א"ס), בשבת וראש השנה. מלך רחש שלא יימשך ביד אבל יינתן פה בו והוא מגויד (קשור בגידים לעמוד התפילה), בשבת וראש השנה". כן, כדי שהשופר לא יטולטל ברשות הרבים הוא נקשר לעמוד ועל התוקע נאסר לגעת בו בידיו אלא בפיו בלבד.
וגם זה: "ישבתו מתקוע בכל מקום מועד, (אבל) משכילים יריעו בבית ועד". "זוכר להנפיש מרעד, לתוקעי בבית הוועד, [נורא] וקדוש". "שופר היום מדירתנו יושבת, ובבית הוועד נריע כחוק משיבת".
תקיעה בשופר התקיימה אפוא גם בשבת עוד יותר מאלף שנים אחרי חורבן הבית – בישיבת ארץ ישראל שהייתה באחריתה בדמשק ובצור. רבי נתן מטרנקטיליש בן המאה ה־13, אחד מרבותיו של הרמב"ן, סיפר על חכם מדמשק שהעיד שגם בזמנו היו תוקעים שם בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת. לא מנותקת מכך העובדה שבעידן ההוא ראש השנה נחגג בארץ הקודש יום אחד בלבד, כמצוות התורה, ולא יומיים כפי שנהגו בבבל.
אבל לא רק בארץ ישראל רבתי תקעו בשופר בשבת. גם הרי"ף, רבי יצחק אלפסי בן המאה ה־11, תקע בשופר ביום השביעי בבית דינו במרוקו. כך כתב עליו הרמב"ן: "ורבנו יצחק אלפסי בעל ההלכות היה סובר… בכל בית דין תוקעים. ולפיכך היו תוקעים לפניו כל ימיו בראש השנה שחל להיות בשבת. וכך קיבלנו מפי זקני ספרד אנשי מקומו וכך כתבו מקצת תלמידיו". אולם לנוהג הזה לא היו ממשיכים, כך מוסיף הרמב"ן: "מכל מקום לא סמכו העולם על זה ואין מקום בעולם שיתקעו בשבת".
הרב ישראל אריאל, נציג התוקעים בשופר בשבת בדור הזה, טוען שלפחות לפי חלק מהדעות בהלכה, מעמדה של ירושלים כמקום שבו תוקעים בשופר בכל מקרה כשראש השנה חל בשבת, נותר על עמדו גם לאחר החורבן. "די בבית דין אחד בירושלים היושב עד שעה שישית (חצות היום. א"ס) כדי שיתקעו בכל בתי הכנסת בירושלים כל אותו זמן שבית הדין יושב במקומו", כתב הרב אריאל בספרו "הסנהדרין הגדולה", שם הקדיש 150 עמודים לדיון בנושא התקיעה בשבת.
הוא מתרעם שם על כך שכיום, בעידן שעירוב מקיף כל מקום יישוב יהודי בארץ ובחו"ל, "בראש השנה שחל בשבת טלטול כל דבר אפשרי חוץ משופר שהוא מצוות היום. היש מנהג תמוה מזה?". לכך מצטרפת לדעתו העובדה שהלוח העברי קבוע זה מכבר והחודש איננו מקודש עוד בבית דין, כך שגם מועד ראש השנה ידוע מראש לכול. ממילא אין עוד מקום לחשוש שמועד התקיעה האמיתי יחול רק למחרת ואין להימנע מלתקוע.
בספר משחזר הרב אריאל את התקיעה בשבת בראש השנה תש"ע: "בין קריאת התורה והתקיעות הוכרז על קיום ישיבת בית הדין במשך כחצי שעה, זאת על פי ההלכה שהתקיעה נעשית בשעה שבית הדין יושב. השופרות הובאו למקום בערב ראש השנה כדי למנוע טלטול. בסיום התקיעות ותפילת מוסף הוכרז על המשך הדיון בבית הדין, לפתרון שאלות שהעסיקו את ציבור המשתתפים במעמד".
לאחר מעשה התברר שבמקומות נוספים בעיר היו מי שתקעו בשופר בשבת באותה השנה. לפחות באחד המקרים נתקל הדבר במחאות ובחרמות מצד הסביבה הדתית השמרנית שלא אהבה את החידוש. גם השנה, למרות הקורונה, תתקיים תקיעה במכון המקדש במניין מצומצם בהובלת הרב ישראל אריאל, וכמו כן ידוע על גורמים נוספים שמתכננים לנהוג כך.
מי שקדם לרב אריאל ביותר ממאה שנים בנסיונו לחדש את התקיעה בשבת בעיר הקודש היה הרב עקיבא יוסף שלזינגר.
בראש השנה תרמ"ב (1881) שחל בשבת התחוללה מהומה שלמה סביב רצונו של הרב שלזינגר לחדש את התקיעה בשופר ביום הקדוש, אולם בסופו של דבר הוא נותר בדעת יחיד ותקע בשופר לבדו. ויכוח התעורר בין חכמי ירושלים האם מותר כלל לשמוע את קול תקיעתו של הרב שלזינגר – שהתעקש לתקוע בכל מקרה. שלושה מגדולי רבני העיר – הרב שלמה זלמן בהר"ן, הרב משה דיסקין והרב יוסף חיים זוננפלד, אף שלא הסכימו עם הצעד של הרב שלזינגר, טרחו ובאו לשמוע את קול שופרו.
בתרס"ה (1904) ובתרס"ו (1905) חל שוב ראש השנה בשבת. בכוונה תחילה עמד הרב שלזינגר לקיים בתרס"ה את מעמד חידוש התקיעה בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שברובע היהודי ("מקום המסוגל לזה בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, שמו נאה לו כתקנתו שהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין", כתב). אולם ברגע האחרון שבה והתעוררה מחלוקת ורבי עקיבא יוסף שלזינגר ויתר על דעתו למען השלום ושב והסתפק בתקיעה יחידי בביתו.
אגב, מתברר שאפילו לרבן יוחנן בן זכאי בזמנו התקיעה בשבת לא הייתה צעד קל לביצוע. כשהוא ביקש לעשות זאת ביבנה אחרי החורבן התעוררה כלפיו התנגדות לא מעטה: "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין (ליבנה. א"ס). אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע (בשופר)? אמרו לו: נדון (על כך). אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון. אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה" (ראש השנה כט, ב). כך, באופן מתוחכם, נטרל רבן יוחנן את ההתנגדות לחידושו. תקיעת השופר כבר נשמעה בשבת והפכה לעובדה מוגמרת.
נשוב לשנת 1905. סיבה נוספת שהמריצה את הרב שלזינגר לתקוע בשופר גם בתרס"ו הייתה מצבו הרעוע של העם היהודי בתפוצות והתפשטות הפוגרומים ברוסיה במהלך השנה: "שמעתי ותרגז בטני", כתב הרב שלזינגר. "אמרתי יעבור עליי מה, אני אסע להגאון הרב שמואל מסלנט לשאול את פיו, למה מנגד (מתנגד) לזה הרבה. כי מרדכי היהודי כאשר ראה עת צרה, היה מדחה את יום טוב של פסח בתענית ועל ידי דיחוי זה נדחה גזרת המן. ואנחנו נחוס מלדחות להצלת רבים ספק שבות (איסור מדברי חכמים. א"ס)? ורבותינו זיכרונם לברכה העידו איך ישועת ישראל תלוי בשופר במועדו".
"ויתחזק וישב על המיטה (הרב שמואל מסלנט. א"ס)", העיד הרב שלזינגר, "וסיפרתי לו כל הנ"ל והשיב שלא שמע מעניין זה עד עתה כלום. אדרבה, בשנת תרמ"ב כאשר היה מדובר לתקוע בראש השנה היה מצפה לשמוע תקיעת שופר בזמנו… ואמר אם סומכים אנו על הרי"ף יכולים אנו לתקוע בפני בית דין סתם (כלומר בכל בית דין, אף שאיננו סמוך. א"ס)".
115 שנים חלפו ובערב ראש השנה תשפ"א מגפה עולמית מכה בנו ובמדינת ישראל בפרט. האם כבר בא המועד להתריע על כך בשופר כמצוות התורה?
